 |
/images/archive/gallery/116/791.jpg השניצל והפירה של מסעדת וינה
צילום: נאור רהב  |
|
|
|
|
| יותר ויותר ישראלים עוברים מהבישול של אמא למסעדה השכונתית של סבתא |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
רון לוין
3/6/2004 9:00 |
|
|
|
|
|
|
|
תרבות האוכל העדתי לא רק שלא פסה מהעולם, להפך - היא פורחת כפי שלא פרחה מעולם. יותר ויותר אמהות, שיוצאות לעבודה מבוקר עד ערב, משאירות את המטבח נקי. כבר הלכנו לרוב מסעדות הגורמה, שמענו על הטרנדים החדשים, ניסינו לאבחן את סודות מטבחי הפיוז'ן ואחרי כל הפוזה חזרנו על ארבע, עם הלשון בחוץ למסעדות הקטנות, העדתיות, עם הטעם של הבית והילדות של פעם.
"האמת היא שאף פעם לא אהבתי לבשל", אומרת דקלה, תל-אביבית בת 45, נשואה ואם לשניים. "הילדים שלי גדלו על האוכל של הסבתא, אמא של בעלי, שהיא ממוצא מרוקאי. לפני שנתיים הלכה חמותי לעולמה, ואיתה הלך האוכל הטוב שהיא בישלה. אני חושבת שהמשבר שבעלי עבר כשהבין שאני לא אלמד להכין את החריימה של אמא שלו היה קשה לא פחות
מהפרידה שלו ממנה. חודשים הוא בכה לי על הטעם של האוכל שלה. הבנתי שאם אני לא עושה משהו בנידון, ארוחת יום שישי בערב כבר לא תהיה משפחתית לעולם. ואז גיליתי מסעדה מרוקאית מקסימה ליד הבית. נכנסתי וקניתי את כל האוכל שבעלי והילדים היו רגילים לאכול אצל הסבתא. הם כל-כך נהנו, שמאז ועד היום אני לקוחה קבועה".
"בכל יום שישי הם מכינים לי את כל מה שאני אוהבת, ומה שנותר לי זה רק לחמם בתנור ולהגיש. בהתחלה עוד חשבתי שאני בין היחידות שקונות אוכל עדתי ביום שישי, אבל גיליתי שיש לי הרבה קולגות שנתקלו בבעיה דומה ומצאו יופי של פתרון. הכי מצחיק זה כשחברים של הבן שלי, שבאים איתו מהצבא, חושבים שאני בשלנית מלידה. אני כמובן מחייכת ולא אומרת שום דבר".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מנה של מסעדת בכור את שושי. צילום: נאור רהב
|
|
|
 |
|
 |
|
שלושה דורות ושניצל
|
|
|
 |
|
|
|
"כשאני רוצה את הטעם של הבית אני קופץ לפרדס-כץ", אומר אריק, תל-אביבי ממוצא טריפוליטאי. הוריו של אריק גרים בדרום הארץ והמפגש איתם נעשה אחת לחודש, ואז אריק חוזר עם קופסאות מלאות באוכל, שהחברים בתל-אביב טורפים באותו יום. כשאריק אומר "פרדס-כץ" הוא מתכוון כמובן למסעדה של שושי ובכור. "אני מרוויח בביקור אחד גם הרגשה של בית, גם לא משלם הרבה כסף וגם יוצא עם כמה קופסאות שיישארו לי לשאר השבוע".
מסעדת וינה היא דוגמה מצוינת למי שאוהב אוכל אירופי. המסעדה, שממוקמת ברחוב בן-יהודה בתל-אביב, נראית בדיוק כמו לפני 40 שנה. מרק העוף עם הקרפלאך מגיע בסירי מתכת קטנים כדי לשמור על החום. בעלת הבית יושבת ליד הקופה ומשגיחה שהמלצרים, שגם הם כבר לא צעירים, יגישו בזריזות את האוכל. המפות על השולחן, בדיוק כמו הסכו"ם והכוסות, יכולים לשמש תפאורה מצוינת לתל-אביב של שנות ה-50, והקהל - שלושה דורות של מכורים לשניצל וינאי, גפילטע פיש, סלט מלפפונים וטשולנט מהתנור.
"זה המפגש המשפחתי שלנו", אומרת ריבה, שכנתי לשולחן. "אבא שלי כבר מבוגר מדי כדי להתחיל לאכול סושי או עוף בקארי. הוא רוצה את האוכל של אמא שלי, שכבר שבע שנים לא איתנו. אני עצמי מתה על האוכל הזה. תן לי רק רגל קרושה ואני בעננים. גם הבת הקטנה שלי אוכלת שניצל, כמו כל ילד אחר, ומרוויחה מפגש עם סבא".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
