 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב
 |
|
|
|
|
| עינת ניב צלחה בשלום את אחד המשברים הקשים ביותר בקריירה שלה כאמא |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
15/6/2004 16:20 |
|
|
|
|
|
|
|
יש רגעים בחייו של הורה, בהם הוא מבין שבעוד עשר שנים, על ספת הפסיכולוג, או חמור מזה - אצל ורדה רזיאל ז'קונט - ייזכר לו רגע אחד, חסר חשיבות ונטול משמעות, כנקודת המפתח להבנת היחסים בינו לבין בנו מאז ועד עולם.
איש לא יזכור וכלב לא יספור את הקימות בלילה, את ניקוי הקיא החמצמץ, את השעות בהן הפך התחת לבטון על ספסל ההורים מחוץ לאולם הג'ודו, את ניגוב הקקי משנת 98' ועד 2001, את הכביסות, הריצות, הרופאים, הטיפות.
לא, את זה לא יזכרו לנו. גם לא בני הזוג (שבטוחים שהם עשו את כל אלה,
בזמן שדווקא את ישבת רגל על רגל מול הטלוויזיה וצעקת לזנדברג "לא לקורה, אידיוט!"), ובטח ובטח שלא הילד, שבגיל 16 ישטח בפני ז'קונט את סיפורו האומלל של ילד בן שש, שהוריו שלחו אותו למסיבת סיום השנה בגן ללא זר פרחים לראשו.
זה היה הדבר היחיד שעבר לי בראש השבוע, יום חמישי, עשר וחצי בלילה, כשניערתי את התיק שלו מעל הכיור. רק שבמקום שאריות אוכל, כצפוי, צנח משם פתק קטן ומקומט, עם בקשה אחת פשוטה אך לגמרי בלתי אפשרית: "מחר נחגוג בגן את סיום השנה. הילדים מתבקשים להגיע כשלראשם זרים".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"זה מגעיל! אני לא הולך עם זה"
|
|
|
 |
|
|
|
"לא ראית את הפתק מהגן?", צעקתי ליקירי, שבדיוק התלבט האם להישאר עם האחד-אפס של אזרביג'אן וסלובניה או לחתוך למיטה.
"אני?" הוא ענה תשובה מצוינת.
"כי צריך לבוא מחר עם זר על הראש! מאיפה נשיג עכשיו זר?"
"לא נשיג", ענה יקירי בשלווה וכיבה את הטלוויזיה. "את באה לישון?"
"אבל לכל הילדים יהיה זר!" נחנקתי. "הוא לא יכול להיות יוצא דופן!"
"תסמכי עלי", הרגיע המאמן, "גם אמא של דניאל תשכח. היא תמיד שוכחת כאלה דברים".
עכשיו כבר עלו הדמעות. "אף אחד לא הולך פה לישון עד שאנחנו לא סוגרים את העניין עם הזר".
יקירי הבין שמדובר במצב חירום, והדליק מחדש את הטלוויזיה. "או.קיי", אמר. "אז תביאי זר".
טוב, זר אמיתי זה לא היה, ובכל זאת: את כרטיסיות הבריסטול של הילד חתכתי לרצועות וחיברתי עם שדכן. מהשאריות גזרתי פרחים, וכשהיו לי ביד שלושים כאלה, הנחתי אותם בפני המאמן עם חבילת טושים.
"מה זה?" למרבה הצער התברר שדמיון זה לא הצד החזק שלו.
"זה הזר", פסקתי. "צריך לצבוע".
יקירי לא התווכח וחמש דקות הרמוניות מילאו את הסלון: הוא צובע, אני משדכת את היצירות לרצועת הבריסטול העגולה.
"עכשיו אפשר כבר לישון?".
הבטתי בגאווה בזר המיוחד שלנו. "בטח שאפשר".
זה היה לילה מצוין, מלא חלומות על פרחים, זרים ופרסים להורים המצטיינים של השנה.
ההפתעה הגיעה דווקא בבוקר, כשהילד התעורר, דידה לסלון והצביע אחוז חלחלה על טבעת הבריסטול המלבלבת.
"מה זה?"
"זה הזר שלך, מתוק".
"אבל זה מגעיל! אני לא הולך עם זה".
יקירי הציץ מהפרוזדור וסימן בתנועות ידיים שהילד קצת צודק.
"אבל לכולם יהיה זר", לחצתי. "אתה רוצה ללכת בלי?"
"אני רוצה זר", הבהיר הילד, "אבל עם פרחים"
"הנה", הצבעתי על יצירת המופת.
"לא כאלה, אמיתיים!!!" | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
