 |
כמו אשה שמתעלמת יפה יפה מקמטוטי הסדין בחדר העבודה המשותף לה ולבעלה, מכבסת ותולה ולא שואלת אף שאלה, כמו אשה שלא רוצה לדעת שהאדמה רוקדת תחת רגליה, ככה העדפתי להתעלם יפה. האורות זהרו בכחולים ואדומים, רמת גן הוארה בלילה על ידי נורה אחת, אבל אני - כלום. לא רואה, לא שומעת, לא יודעת, לא מריחה, לא מרגישה.
נראה שהיו יכולות לחלוף עוד כמה שנים ככה, כשהראש הבלונדיני שלי תקוע יפה באדמה, אלמלא פרצו למסך, בזו אחר זו, מירי לא חסה, מיקי חיימוביץ' ורפי גינת. עד אז, אני מודה, הדברים נראו בסדר. הילד, טפו, תיכף עולה ל-א', הילדה, טפו טפו, תיכף עולה לבד מדרגות, הילד רזה כמו אבא שלו, הילדה – למה להיכנס לגנטיקה עכשיו – ובכן, הילדה אוהבת לאכול. אני חוששת שאף אחד לא הקדיש לזה מחשבה מיוחדת בבית, עד אותו אחר צהריים אומלל, כשיקירי עלה במדרגות, גורר אחריו ילד הלום קייטנה.
"אמא!" מזנק עלי הילד.
ובכן, עוברות כמה שניות עד שאני קולטת. כן, זה הילד שלי. אני בהחלט מזהה. רק שמשהו בכל זאת מוזר פה.
"לך רגע אחורה".
הילד מציית.
"מי
הלביש אותך, תגיד לי?"
"אבא".
אני מסובבת את ראשי לאט לכיוון היקר, שנראה מבוהל מאוד. "מה את רוצה", הוא עונה מבלי שנשאל, "זה היה בארון".
"ושום דבר לא נראה לך מוזר קצת?" זה הרי ידוע שגברים אוהבים חידות.
"אבל זה היה בארון", הוא חוזר שוב, הפעם בקול נכאים. אין ספק, הוא מבין שהייתה כאן טעות קשה. רק לא ברור לו מהי.
"תסתכל עליו", אני מושכת בידו הדקה של הילד, ומציבה אותו במרכז הסלון. "אל תגיד לי שאתה לא רואה".
"זה אולי קטן קצת?" מנסה יקירי.
"אתה מתקרב".
"זה מאוד קטן?"
"זה של הילדה!"
יקירי הולך אחורה, מהוסס. "לא יכול להיות", הוא מתבלבל קצת. "היא בת שנה וחודשיים".
זה בדיוק הרגע לפאוזה בשיחה, פאוזה ביחסים, פאוזה בחיים. מבלי להוציא מילה אני גוררת את שני הילדים למאחורה של הספה, שם מוחבא יפה המשקל. הגדול ראשון. אוקיי, 17 ק"ג. עכשיו הקטנה. לא שזה פשוט כל כך, כי היא קצת רוקדת, אבל הנה. רגע, זה יכול להיות? זאת אומרת, 13 וחצי קילו? זאת אומרת, יכול להיות שאנחנו מגדלים פה ילדה שמנה?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מה זה, היא מדברת?
|
|
|
 |
|
|
|
אנחנו משכיבים בזריזות את הילדים, מתיישבים על הספה ומנסים לנתח איפה טעינו, מה נתנו לאכול ואיפה דפקנו לילדה את ההרגלים. אני מגלגלת בראש את עשרות הפעמים בהן חזרתי הביתה, ומצאתי ילדה מאושרת עם משהו ביד. חתיכת לחמניה, רבע פיתה, חצי גריסיני. "זה חייב להיפסק העניין הזה", אני אומרת, אבל יקירי תולה בי עיניים בוהות.
"את לא בבית ואת לא רואה", הוא יורה, "אבל הילדה פשוט רעבה".
"תן לה גזר".
"תני לה את גזר".
"אתה כמו דודו טופז שזורק שוקולדים לפה של השמנה ההיא, איך קראו לה".
"את קצת לא נורמלית", מעליב בעלי בחזרה, "תבואי מחר, תאכלי לידה, תראי מה קורה".
אז אני רואה: בחמש הילדה גומרת בקבוק. עד שבע אני גוררת אותה עם מים. היא קצת לא מרוצה, אבל דיאטה זו דיאטה. בשמונה הילדה מחסלת עוד בקבוק, אחר כך היא מועברת למקלחת ובסוף עולה על פיג'מה. לא, היא לא הולכת לישון. תינוקות בני שנה וחודשיים אף פעם לא הולכים לישון. הם רק קמים.
בעשר, מול מיקי חיימוביץ' והשמנים שלה, אני חוזרת מהמטבח עם סלט ושתי פרוסות לחם קל. הילדה לא זזה ממני. המבט שלה מורעב.
"אה, אה, אההההה!" היא צורחת, מושיטה אלי יד שעכשיו נראית לי פתאום שמנמנה במיוחד.
"חראם על הילדה", מרחם יקירי, "תני לה משהו".
אני מושיטה לה פיסת גזר. הילדה הופכת אותו פעמיים, מכניסה לפה ויורקת.
"לא את זה, תני לה מהלחם".
"לא נותנת מהלחם", איך שאני גיבורה על שנה וחודשיים.
"אההההההה!" עכשיו היא כבר מושיטה שתי ידיים, הקטנה. "אאאההההההה!".
אני נכנעת. פיסה קטנה מהקשה של הלחם מועברת לאצבעות השמנמנות שלה. הילדה חוטפת את הלחם, ורגע לפני שהיא מכניסה לפה, ובכן, מתברר שיש לה משהו חשוב לומר לעולם.
"דה!".
"מה זה?", קערת הסלט כמעט נשמטת מידי.
"היא אמרה לך תודה", מפרשן יקירי.
"היא מדברת?"
"היא אומרת תודה על אוכל".
"אני קורעת פיסה נוספת מהלחם, ומעבירה לה.
"דה!" היא צוהלת.
"וואללה היא מדברת!" האושר מטפס יפה, חונק לי את הגרון.
"דה! דה! דה!".
מיקי מערוץ 10 מסבירה שוב משהו על ילדים שמנים, ועל כמה קשה להפוך הרגלים, אבל אני, בגאווה אמהית גדולה, מכבה לה את הטלוויזיה באמצע המשפט.
"מה קרה", מתעניין יקירי, "התיאוריות של מיקי כבר לא טובות?"
"של בלקין יותר טובות", אני עונה ודוחפת לילדה עוד פרוסה. "אויבים", אני מצביעה לכיוון הטלוויזיה המכובה, "אויבים באמת לא צריך להכניס הביתה".
| | | | | |
|
