 |
/images/archive/gallery/148/877.jpg אולם הקונצרטים על שם וולט דיסני.
צילום: איי.פי  |
|
|
|
|
| ארכיטקט-העל פרנק גרי לא מבין למה חושבים שהוא חבר של אריק שרון, רק בגלל שניאות להקים לנו בירושלים את מוזיאון הסובלנות |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ורד קלנר
6/8/2004 8:04 |
|
|
|
|
|
|
|
זה היה לפני שש שנים,
בקושי שנה אחרי חנוכת מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, פרויקט שנחשב ליצירה האדריכלית המרעישה ביותר זה עשורים. שמו של אדריכל המוזיאון, פרנק גרי, בדיוק צלח את המחסום האורקולי והפך משם ידוע בקרב קהילת האדריכלים, לשם שכדאי לזרוק בנונשלנטיות של מביני עניין בסתם אירוע חברתי. והנה אותו אדריכל עתיר תהילה הוזמן לתכנן ביתן כניסה וביתן לעיצוב ולאדריכלות במוזיאון תל אביב, והוא אפילו השיב בחיוב.
מלבד כמה אדריכלים קנאים שכעסו על הפנייה לאדריכל זר, ירדה קהילת המתכננים המקומית על הברכיים והרכינה ראש בפני גרי. חובבי האדריכלות התחרו בקשירת כתרים לגאון היצירתי מקליפורניה. הם ענדו את גרי כמו עיטור כבוד. גלגלו את שמו בפיהם כמו יין מהבציר הנכון. מממממ, פרנק גרי, נו, ההוא מבילבאו. כן, פה, במוזיאון תל אביב. בסוף זה לא קרה. בעיות של ביורוקרטיה ותקציבים. גרי ארז את הסקיצה הבודדת שהספיק לשרבט וחזר הביתה. אבל לא להרבה זמן. פחות משנתיים אחר כך גויס לתכנון מרכז שמעון ויזנטל ומוזיאון הסובלנות בירושלים - פרויקט אדיר ממדים, שאחרי מספר גלגולים התמקם במרכז עיר הבירה, ברווח שבין גן העצמאות ונחלת שבעה.
מי שחיכה לסיבוב שני בפסטיבל שירי ההלל לגרי, התאכזב מהר מאוד. האיש שרק שנה וחצי קודם תואר על ידי מבקרת האדריכלות של עיתון "הארץ", אסתר זנדברג, כמי שיצירותיו הוכיחו "שאדריכלות עשויה לרגש ולרתק, ולהעלות מדינה על מפת התרבות", הפך מוקד לחצי הביקורת של כמה ממעצבי דעת הקהל בתחום. בדיווח הראשון על ליהוקו של גרי לתכנון מוזיאון הסובלנות, הפגינה זנדברג איפוק מר שים. ההתרגשות שאפיינה את הדיבורים על תוכניותיו במוזיאון תל אביב נעלמה. אחר כך היא גם כינתה את גרי "סופרסטאר". בלעג כמובן. "מה עוד אפשר לומר נוכח המאמץ הכביר המושקע בכל פעם מחדש בייצור המוזרות האדריכלית הבאה שתסחוט מהצופה אנחת התפעלות?".
מה קרה שם? איך הפך הכוכב הכי נוצץ בשמי האדריכלות לשם שמזכירים אותו כמעט תוך גלגול עיניים? האם פרנק גרי יצא מהאופנה? או שתוכניות מוזיאון הסובלנות פשוט אכזבו את כולם? אלה שאלות שאין להן תשובה חד משמעית. אבל הנה כמה נתונים שכדאי לקחת בחשבון, פלוס ניחוש פרוע. מחוץ למעגל הוגי האדריכלות הישראלים, גרי ממשיך להיות אחד האדריכלים הנחשבים בעולם. רק לפני מספר חודשים נפתח בלוס אנג' לס אולם הקונצרטים על שם וולט דיסני. עוד מבנה עטוף טיטניום, בעלות של 274 מיליון דולר, שאצבעו המובהקת של גרי טבועה בו עמוק. גם אלה שאוהבים לומר שבשנים האחרונות גרי חוזר על עצמו, נאלצו להודות שהמבנים שלו פשוט עובדים.
עובדה נוספת: ההסתייגויות ממוזיאון הסובלנות הירושלמי צצו עוד הרבה לפני שהתוכניות נחשפו לציבור. התחושה היתה שלא משנה מה גרי יוציא מתחת ידיו, אין סיכוי שזה יעבור את רף הספקנות של מבקרי הפרויקט. למה? אולי כי יוזם הפרויקט, והאיש שעומד בראש מכון ויזנטל גם בלוס אנג'לס, הוא הרב האורתודוקסי מרווין הייר. ואם חבורת הדוסים-אמריקנים הזו חושבת שהתהדרות בשמו של פרנק גרי תעזור לה לשרבב רגל ללב הממסד הישראלי, היא טועה ובגדול.
הקליקה התל אביבית לא תיתן לירושלמים פרובינציאלים לגנוב לה את פאסון הקוסמופוליטיות. בעיני הקליקה, ירושלים היתה ותישאר עיר עתיקה וקנאית, עיר של בתי מקדש, לא מוזיאונים. ואם פרנק גרי מתחבר אליה, זה בטח אומר גם משהו עליו. מרכז ויזנטל הירושלמי, שעלות בנייתו מוערכת בין 150 ל-200 מיליון דולר, יכלול קומפלקס מבנים, שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, אבל יחד הם יוצרים זירה אדריכלית מפתיעה שלא לגמרי מתיישבת עם מה שרובנו מצפים מירושלים (ואגב, מתברר שהוויכוח על יפה או לא יפה, לא ממש מקובל היום. זה דיאלוג שהמקצוענים משאירים להדיוטות).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"אני חושב שכיבדתי את הקונטקסט"
|
|
|
 |
|
|
|
על השטח שהיום מארח את מגרש החניה הצמוד לגן העצמאות,יעמדו המבנים המרכזיים: מבנה אבן בצורת סהר יאכלס את המוזיאון. בניין אבן נוסף, שנראה כמו ערימת קוביות שנזרקו מהשמים, יכיל כיתות וחדרי עיון. שתי קונסטרוקציות נוספות ייבנו מטיטניום, כמו שגרי אוהב. אחת בצבע כחול, שבחלקה התחתון יוקם אולם כנסים מצויד היטב, ובמפלס העליון שלה תיפתח גלריה. השנייה בצבע כסוף, שתהיה אולם אירועים, או נשפים כמו שקוראים לזה באנגלית. מין מבנה מניפתי, שבימים טובים יותר, עם קצת פחות פיגועים ואבטחה, יוכלו להיכנס אליו מעשרות הפתחים שמפוזרים על 360 מעלותיו.
בצד השני של רחוב הלל, על כיכר החתולות, יעמדו אודיטריום עם 500 מושבים, וגם קפטריה צנועה. החניה תרד אל מתחת לפני השטח. פרטים נוספים עדיין נתונים לשינויים, אבל לב הפרויקט כבר סגור. בחודש אוקטובר הקרוב יתחילו בהכנת הקרקע. שנה אחר כך מקווים להרים יסודות לבניין הראשון. "תוך ארבע שנים", אומר גרי, "אני מקווה שהמרכז ייפתח. אני חושב שכיבדתי את הקונטקסט. אני יודע מה יש מסביב ולקחתי זאת בחשבון של קנה המידה. חוץ מזה, גם השתמשתי באבן ירושלמית, למרות שאולמרט אמר לי שאני יכול להשתמש באיזה חומר שארצה".
בנובמבר 2002, כשהתוכניות נחשפו לראשונה בטקס חגיגי בבית הנשיא, כבר החל גרי להבין שזה לא יהיה פשוט. רמזים ראשונים של ביקורת החלו לטפטף עד שהפכו לזרם מהביל של צקצוקי שפתיים. לא היתה זווית שמבקריו פספסו. זה התחיל, כמו תמיד, בשאלת מוצאו של האדריכל. אדריכלים פטריוטים, וגם רעבים לפרנסה בשנות מיתון כבד, שאלו למה עוד פעם צריך לייבא אדריכל מחו"ל. מה, אין פה אף אחד ראוי? גם יהדותו של גרי לא עזרה לו. לדברי מבקריו, ההתבטלות העצמית בפני אדריכלים בינלאומיים היא סתם עבודה זרה. וזה נכון עוד יותר כשמדובר בירושלים. כאן זרותו של גרי היא לא רק פגיעה באגו, היא גם סטייה חזקה מרוח המקום. שהרי מי שלא שיחק מחבואים בין עצי הזית ולא גדל על נופי המולדת, אין סיכוי שיוכל לייצר מבנה שישתלב במרחב. ועוד פרנק גרי עם הטיטניום שלו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מוזיאון גוגנהיים בבילבאו. צילום: איי.פי
|
|
|
|
|
|
|
לא מתיימרים לפתור את הסכסוך
|
|
|
|
|
|
|
האמת היא שאפשר להבין את החשדנות. מה הסיכוי שגוף המנוהל על ידי רב אורתודוקסי באמת יקדם ערכי סובלנות? במדינה שבה רבנים כאלה שולפים דין רודף בסיטונות הולכת וגדלה, קשה להאמין שדווקא פה תצוץ בשורה מסוג אחר. שיח הסובלנות של האורתודוקסיה הוא הרי מוגבל מטבעו. אבל הנה הפתעה: ביקור במוזיאון הסובלנות בלוס אנג'לס ממוטט את גושי הציניות, וממיס את שרידי ההתנשאות הישראלית. המוזיאון, שנרקם לפי חזונו של הייר, מחולק לשני סיורים מרכזיים. הראשון מתאר את עליית הנאציזם, התגברות השנאה ותוצאותיה, עד השחרור ב-45'. השני , והמוצלח מביניהם, הוא מה שהייר מכנה "מעבדה חברתית": מסלול שבוחן שאלות שונות בתחום הסובלנות או היעדרה. מאנטישמיות, דרך הקו-קלוקס-קלאן, טימותי מקווי (שפוצץ את הבניין הפדרלי באוקלהומה סיטי ורצח 168 איש ב-95'), רצח רופאים על ידי מתנגדי ההפלות, ועד רצח השנאה האכזרי של מתיו שפרד, סטודנט הומוסקסואל, ב-98'.
המוזיאון עושה שימוש רב באמצעים טכנולוגיים. יש מי שיזלזל בסגנון התצוגה, שלא מקפיד על ריחוק אקדמי, אלא מחייב את המבקר להיות מעורב רגשית. אבל נגישות רעיונית לא חייבת להיות סימן לרדידות. העיסוק המעמיק באפליית מיעוטים, שחורים, אסיאתים ולטינים, מפתיע במידת הכנות שבו. האמריקנים עומדים פנים אל פנים מול העוולות שהם עצמם חוללו. זהו מוזיאון שמעורר מחשבה. שמזכיר למסייר עד כמה שיח הזכויות בארצות הברית הרבה יותר מפותח ממה שאנחנו מורגלים לו בישראל. מוזיאון שמעודד הקשבה לא רק למי שמסכים איתך. מוזיאון שגרסה ירושלמית שלו, תוכל להיות כלי חשוב וחיוני בחינוך לאזרחות מתונה ומודעת יותר.
מוזיאון הסובלנות הישראלי יהיה, מן הסתם, שונה. הסיור ההיסטורי לא יעסוק בשואה, כדי להימנע מתחרות עם יד ושם, אלא בהיסטוריה היהודית בכללה. "מצבם של היהודים הוא סימן לבריאות העולם", מסביר הייר. "היטלר התחיל עם היהודים, אבל תראי מה הוא עשה לשאר העולם. כולם שילמו מחיר כבד. מה שקורה ליהודי, לא קורה רק לו. אז אנחנו נזכיר למבקרים אירועים אפיים בחיי היהודים. הם יוכלו להתארח במשפט דרייפוס. בסוף סיור של שעה וחצי, שבו יתברר איזה מחיר שילמו היהודים על חוסר הסובלנות, יגיעו המבקרים למעבדה החברתית שהפעם תעסוק בדילמות ישראליות, שנבנה אותן בעזרת צוות ישראלי".
זה כמובן האתגר האמיתי, שלאורו ייבחן הפרויקט כולו. הייר מדבר על עיסוק בשסע בין דתיים וחילונים, מהגרים וותיקים, מזרחים ואשכנזים. אבל הוא יודע שלא יוכל לברוח גם מהנושא הישראלי-ערבי. הייר מכריז שאין לו יומרה לפתור את הסכסוך עם הפלשתינים. השאלה היא כיצד יתמודד עם ערביי ישראל. האם יצליח לגרום לישראלים להישיר מבט מול קיפוח המגזר הערבי? הייר לא רוצה לרדת לפרטים כל עוד צוות החוקרים לא גובש. "המסר שלנו יהיה: אחריות וכבוד. אני לא חייב להסכים עם אדם כדי לכבד אותו. זכותנו להילחם על זכויותינו, אבל מבלי לגזול זכויות מהאחר".
תפגינו את האומץ שאתם מפגינים בלוס אנג' לס? תזכירו, לדוגמה, את הממשל הצבאי שחל על ערביי ישראל עד 66', כמו שהזכרתם את מאסר היפנים אחרי פרל הארבור?
"כן, אני מבטיח שנהיה אמיצים, אבל זה לא אומר שאנחנו נעצב מדיניות במקום הממשלה. התפקיד המרכזי שלנו הוא ללמד סובלנות בין יהודי אחד וחברו".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דגם של מוזיאון הסובלנות. צילום: איי.פי
|
|
|
|
|
|
|
יהודי, ואוהב את זה
|
|
|
|
|
|
|
אבל אם יש לך פציינט שחולה גם בשפעת וגם בסרטן, הבחירה לטפל בשפעת ולהתעלם מהסרטן היא מוזרה. עבור לא מעט ישראלים, הקונפליקט בין מזרחים ואשכנזים או בין דתיים וחילונים הוא רק שפעת. ועם תקציב של 200 מיליון דולר הם מצפים ממך לרפא סרטן.
"כשילד נולד, לא אומרים לו: 'תאהב את היקום כולו'. אומ רים לו: 'תאהב את אבא ואמא'. כשהוא גדל ומבין זאת, מעגל האהבה שלו הולך וגדל. אי אפשר ישר לרפא סרטן. כשאדם מבין דרך ארץ ומתרגל זאת עם האנשים במעגל הקרוב סביבו, אז יש סיכוי שהוא יתנהג כך גם כלפי מישהו שהוא לא מכיר. ככה זה בחינוך. מדובר בתהליך הדרגתי".
ברור לך שיהיה מסובך ליצור כזה דבר בירושלים?
"כן, אבל גם פה כולם היו מאוד סקפטים. או שטענו שאף אחד לא יבוא, או שהמוזיאון יותר מדי אוניברסלי. היום זה נעלם. כולם באים, ו-80 אחוז מהמבקרים שלנו בכלל לא יהודים".
האתגר הירושלמי הוא כמובן לא רק פוליטי, אלא גם אדריכלי. גרי מסביר שמאז ומתמיד אהב את מוזיאון הסובלנות בלוס אנג'לס. מהמבנה הוא קצת פחות התלהב ("אוי, תשכחי שאמרתי את זה"), אבל מבחינת התכנים הוא תמיד העדיף אותו על פני מוזיאון השואה בוושינגטון. אז כשביקשו ממנו להקים סניף ישראלי למוזיאון, הוא נעתר בשמחה.
גרי לא גדל בבית שטוף ציונות, אבל גם בלי זה הוא מודה שירושלים פורטת לו על מיתר מיוחד בלב. הוא נולד צפונית לטורונטו, בן למשפחת פועלים יהודית. בכל הראיונות איתו מקפיד גרי לשלוף את זיכרונותיו מהקרפיונים שפרפרו באמבטיה של סבתו, בדרך לצלחת. אותה סבתא, לאה קפלן, גם סיפקה לגרי את חומרי הבנייה הראשונים שלו, שבבים וחתיכות עץ, בעזרתם בנו יחד בניינים ואפילו ערים שלמות על השטיח הביתי.
ב-49' היגרה משפחתו ללוס אנג'לס. המצב הכלכלי היה קשה, וגרי התגלגל בין כל מיני עבודות. בסוף הוא החל ללמוד פיסול קרמי באוניברסיטת דרום קליפורניה. מפגש אקראי עם האדריכל רפאל סוריאנו גרם לו להחליף מקצוע. אבל גם כשהפך לאדריכל עם תעודות, גרי אף פעם לא זנח את החדווה האמנותית שלו. מתחת לקונסטרוקציות האדירות של בטון, זכוכית וטיטניום, ברור שמפמפם לב של פסל.
כבר בתחילת דרכו התאמץ גרי לתכנן חללים לא קונבנציונליים, אלא שמגבלות טכניות אילצו אותו להישאר מחובר לאדמה ולמציאות. האדריכל אמיר קולקר (שמשרדו קולקר קולקר-אפשטיין הוא הזרוע הביצועית המקומית של פרויקט מרכז ויזנטל), מסביר שאדריכלות מתחילה מהיכולת לחשב. "אין בניין בלי ממדי אורך, רוחב ועומק, שלא מנוסחים במושגים מתמטיים", אומר קולקר. "רק כך אפשר לחשב כמויות, לתת לכמויות מחיר". ולכן הבניינים חסרי הגאומטריה של גרי הפכו בלתי אפשריים. מה שבסופו של דבר איפשר את הקמתם היתה המהפכה הטכנולוגית של תוכנת CATIA. אמנם גרי הוא טכנופוב ידוע, שמשרטט את בנייניו בדף ועיפרון (" כשהשותף של גרי הכניס לראשונה מחשבים למשרד, הוא כיסה אותם בבדים שחורים כדי שגרי לא יראה", מגלה קולקר), אבל גם הוא נאלץ להתגמש.
תוכנת CATIA, שנולדה בתעשייה האווירית הצרפתית, נועדה לבניית מטוסים. משרדו של גרי היה הראשון לשלב אותה באדריכלות. "בנוסף ליכולת לייצר גאומטריה לא מתמטית", מסביר קולקר, "התוכנה יודעת להקנות לחומר את תכונותיו האמיתיות. היא סגרה את מרחק האי דיוק, שהגאומטריה של גרי יצרה". במילים אחרות, עכשיו בנייניו של גרי כבר לא דולפים.
התוצאה היא יצירות מרגשות כמו בילבאו, או מצחיקות כמו ג'ינג'ר ופרד, צמד הבניינים שממש רוקד ברחובות העיר פראג. קולקר טוען שהאדריכלות של גרי היא מחאה נגד המודרניזם הדוגמטי והפונקציונלי עם הקווים הנקיים. דווקא עכשיו, אחרי שאחרון הישראלים למד להגיד באוהאוס ולספר בשבחי המינימליזם של הסגנון הבינלאומי, קובע קולקר שעם כל הכבוד, זה די משעמם. "בנייניו של גרי הם חוויות פואטיות. הם יוצרים חוויה כמו של החלילן מהמלין, כי אנשים מכל רקע וגיל נחשפים אליהם בצורה בלתי אמצעית".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מעדיף בנייה ערבית
|
|
|
|
|
|
|
גרי כבר ביקר בירושלים הרבה לפני לידת מוזיאון הסובלנות. זובין מהטה, "חבר טוב שלי", סידר לו פגישה עם טדי קולק בשנות השבעים. אחר כך הגיע לכאן שוב, כשזכה בפרס וולף. האדריכלות המקומית החדשה השאירה אותו די אדיש. "מה שמרגש בישראל זה הנוף, לא הארכיטקטורה", הוא אומר.
כבר תכננת בערים היסטוריות כמו פראג וברלין. זה שונה?
"כשאני מגיע למקום חדש, אני מנסה ללמוד אותו ואת התרבות שלו. כך היה עם הבאסקים. טוב, אני מודה שלא למדתי את השפה המוזרה שלהם, אבל כן למדתי את האדריכלות שלהם. ביליתי עם אנשים. אשתי היא ממוצא לטיני, והיא אנתרופולוגית. אז ישבתי איתה בבתי קפה וקראתי פולקלור מקומי. לפני כמה שנים הוזמנתי לבנות בקוריאה, וכך עשיתי גם שם. וזו תרבות זרה לחלוטין. הלכתי לחנות ספרים מקומית ומצאתי 40 ספרים על משפט בקוריאה, על אמונות תפלות. הכל, קראתי הכל. אני מת על זה".
עול האחריות מכביד יותר כשמתכננים בעיר היסטורית?
"הכל מרגש אותי, אבל בשבילי ירושלים זה לא כמו שום דבר אחר. ירושלים היא העיר שסבא שלי סיפר לי עליה כל כך הרבה סיפורים, למרות שמעולם לא ראה אותה".
בעבר אמרת שאתה מעדיף את הבנייה הערבית על פני הישראלית. למה?
"ליהודים אין היסטוריה אדריכלית. זה חלק מהאנומליה ההיסטורית שלנו. איך אפשר ליצור מטען אדריכלי אם אתה כל הזמן נודד? גם הערבים נודדים, אבל הם הצליחו ליצור שפה תלת ממדית. יש להם היסטוריה ויזואלית ומרגישים את זה היטב כשנוסעים ברחבי ישראל. אני זוכר שטיילתי פעם על החוף בתל אביב, המשפחות היהודיות נראו כמו משפחות בכל מקום. המשפחות הערביות באו עם מין שמיכות מקסימות כאלה, שמיד הגדירו אותן מבחינה אסתטית".
אלו דברים שלקחת בחשבון בתכנון המוזיאון?
"זה היה בראש שלי, אבל אני לא יודע איך זה בא לידי ביטוי. באחת הטיוטות, חנות הספרים החלה להיראות כמו מסגד, ומיהרנו לשנות את זה, כי זה היה פשוט מעליב".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ירושלים היא לא כמו שום דבר אחר. צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
האבן הירושלמית מנוצלת לרעה
|
|
|
|
|
|
|
כן , בתוכניות של גרי אין וריאציות על נושאים מקומיים. אין רמזים לאמת מים מקראית ולא שחזור של טרסות. גופי הטיטניום שלו מזכירים בעיקר את גופי הטיטניום שלו. פרנק גרי בונה פרנק גרי.
יש מי שלא מתלהב. היסטוריון האדריכלות, דוד קרויאנקר, שאינו ממתנגדי הפרויקט, קובע "שהבניין משדר ההפך מסובלנות. הוא בניין די אגרסיבי. בשבילי סובלנות באה לידי ביטוי בפשטות ורוגע. ואילו כאן יש מבנה גרנדיוזי ובומבסטי, שלא משדר את תוכנו העתידי". קולקר טוען שהגיע הזמן להשתחרר קצת. "הבינוניות פוחדת משינוי", הוא מתריס, "אבל אם ירושלים רוצה לחדש את עצמה, אז כמו שהיא הכניסה בנייה מודרנית לשכונת רחביה, היא תשכיל להכניס גם סגנונות אחרים, השייכים למאה ה-21. כולם חוששים שיזיזו להם את הגבינה. הרי אם יש משהו ששני אדריכלים יסכימו עליו, זה שהאדריכל השלישי הוא זיפת. וגם אדריכל קטן יכול להרגיש גדול כשהוא זורק אבנים על פרנק גרי. אבל כל מעשה אמנות חדש הוא בתחום הסכנה".
במין הפוך על הפוך, זו אחת הסיבות שהאגף השמאלי-רדיקלי של האדריכלים המקומיים מעדיף את גרי. "הדבר האחרון שהייתי רוצה לראות פה זה עוד בניין 'ירושלמי'", אומר ד"ר יעקבי. "האדריכלים הישראלים הקאנונים כל הזמן מטפחים את רוח המקום כנרטיב ציוני לאומי חד משמעי. הם מייצרים אדריכלות שעובדת קשה כדי להפוך אותנו למקומיים. תסתכלי על קמפוס הר הצופים או בית המשפט העליון".
גרי עצמו דווקא מבין את התסכול של האדריכלים הישראלים. זו גם לא הפעם הראשונה שהוא נתקל בהתמרמרות על שהעדיפו אותו על פני אדריכל בן המקום. "ביולי נפתח בשיקגו בניין חדש שתכננתי, ואחד האדריכלים בעיר, חבר שלי, כתב לעיריית שיקגו מכתב מחאה. כך קרה לי גם בבוסטון. אבל גם כשאני הייתי בתחילת דרכי הרגשתי כך. כל המבנים המרכזיים בלוס אנג'לס נבנו על ידי אדריכלים זרים, ואני זוכר שחשבתי: מתי ייתנו לי הזדמנות? אבל עם הזמן הבנתי שזו ברכה. זה גורם לאנשים להיות מודעים יותר".
איך היה להתעסק באבן?
"גם בבילבאו יש אבן. אבל אני מודה שהאבן הירושלמית שונה. זהו טעם נרכש. עם הזמן מתרגלים אליה. אבל אני חייב לומר שלפעמים היא ממש מנוצלת לרעה. ראיתי מקומות שמשתמשים בה כמו טפט של אבן".
מצד אחד של הפרויקט יש בית קברות מוסלמי, ומצדו השני את נחלת שבעה, אחת השכונות היהודיות הראשונות מחוץ לחומה. איך התמודדת עם המטענים האלו?
"חשבנו על זה הרבה. השתדלנו לכבד את בית הקברות, וזו הסיבה למיקום של המבנים המרכזיים בפרויקט. בניין המוזיאון בכוונה ממוקם כפי שהוא ממוקם, פתוח כלפי בית הקברות. אם יש בפרויקט מרכיב סמלי וטוב, אז זו ההתחשבות בבית הקברות. אם המוזיאון היה מפנה את הגב שלו לבית הקברות, אז הוא היה אומר התעלמות. מנחלת שבעה שמרנו על קנה מידה עירוני יותר. יצרנו מרכז פתוח ומכניס אורחים, כי זה מה שאנחנו רוצים להעביר למבקרים".
יש הטוענים שהתוכניות שלך הן עצמן מבחן בסובלנות.
"לדעתי יצרתי מבנה שהוא שכן טוב לסביבתו. ניסיתי לעשות מבנה שהוא חלק מהנוף הירושלמי, שלא יבלוט כמשהו משוגע. שיהיה בניין יפה. גם בבילבאו, כשאנשים רק ראו את המודל, הם אמרו אוי. אחר כך הם התאהבו. לאנשים קשה ללמוד שפה חדשה. אבל צריך לבטוח בי. אני מתאמץ לבנות מבנים שיעמדו במבחן הזמן, ויש לי רקורד די טוב בזה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
