 |
/images/archive/gallery/148/824.jpg יול.
צילום: רענן כהן  |
|
|
|
|
| שגיא כהן לא מבין באיזו חוצפה מעיזה "יול" לכנות את עצמה "מסעדת שף" |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
שגיא כהן
6/8/2004 10:05 |
|
|
|
|
|
|
|
סלט ירקות העונה - 36 שקל . לחם הבית - 12 שקל. מים מינרליים - עשרה שקלים. אם אתם רוצים חלילה גם לקנח, עוד 32 שקל יזכו אתכם במנת שטרודל. אם תוסיפו עוד 11 שקל תקבלו גם כוס קפה. בסך הכל, עוד לפני שאכלתם משהו, הביקור ביול כבר עלה לכם 101 שקל, לא כולל שירות.
רוצים לאכול משהו? בכבוד: צ'יפס - 19 שקל. נו, טוב, זה לא סתם צ'יפס: אלה פלחי צ'יפס, וזה בוודאי שווה את הכסף. יכול להיות שהבעיה היא אצלי, ואני מתנצל על כך מראש, אבל לי, למרות שכבר ראיתי כמה תרגילי תמחור מחוצפים, זה נראה מטורף. מטורף על גבול הסהרורי: זה לא תמחור, זה לעג לרש. יותר מכך, זה לגלוג בוטה ומתריס בפניה של הבורגנות התל אביבית הפומפוזית. אם לא הייתי יודע באיזו רצינות תהומית מסעדות בעיר הזו לוקחות
את עצמן, הייתי משוכנע שיול היא פרודיה. מין ניסיון לגחך את מושג מסעדת היוקרה ולהביא אותו עד אבסורד.
במובן הזה, יול מזכירה מאוד עוד מוסד ישראלי אבסורדי, הכדורגלן הישראלי. הכדורגלן הישראלי, כידוע, מתלבש בדיוק באותם הבגדים כמו עמיתו האירופי, נוהג באותן המכוניות, יש לו את אותו שעון והוא אפילו משתמש באותו אפטר שייב. יש רק הבדל אחד: הכדורגלן האירופי גם משחק כדורגל. ויש עוד משהו. הכדורגלן הישראלי, כידוע, נוהג להתייחס לעצמו בגוף שלישי. ו"יול", למרבה הסמליות, הוא שם החיבה בו חבריה של השפית, יעל אברמסון, מכנים אותה. זה חינני בערך כמו שהרמטכ"ל, משה יעלון, יכנה את בור הפיקוד העליון בשם "הבוגייה". למה לא פשוט לשים שלט ועליו כתוב "אני" וגמרנו?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עוד יול. צילום: רענן כהן
|
|
|
 |
|
 |
|
איזה דגים ואיזה מטיאס
|
|
|
 |
|
|
|
בדיוק כמו הכדורגלן הישראלי, אם נחזור למשל, גם כאן כל מה שקשור ללבוש ולאפטר שייב הוא ללא דופי. המסעדה שוכנת באחד המקומות היפים והרומנטיים ביותר בתל אביב, על גדות הירקון, כשאקליפטוסים כהים ואורות ניאון צבעוניים מנצנצים במים השקטים, והשירות בה פשוט מקסים.
המלצרית שלנו, למשל, היתה ג'ינג'ית יפה וקורנת שהפיצה סביבה מעין הילה של שמחת חיים שהאירה כל שולחן שאליו ניגשה. בדיוק אותה שמחה שכל כך חסרה בתפריט בתי הקפה חסר הייחוד של המסעדה. קצת קשה להבין איך בעלת הבית מרשה לעצמה לקרוא למסעדה מסעדת שף, עם תפריט כל כך בנאלי וחסר ייחוד (סלט, סלמון, דניס, פטה הבית, קרפצ'יו, קפולסקי).
האמת היא, בעצם, שהיא רק חצי מרשה. שכן כדי להרבות ששון, למסעדה יש שני שמות רשמיים. האחד הוא "מסעדת השף" (ה"א הידיעה, כמובן, במקור), והשני הוא ביסטרוביר, כך שבמחשבה שנייה יכול להיות שלא בפרודיה עסקינן, אלא בסתם סכיזופרניה.
ומה עוד בתפריט? למשל, תבשיל היום: הודייה בתיבול קל של כורכום. סליחה, אבל אתם יודעים מה זה הודייה בתיבול קל של כורכום? שווארמה. ואני עוד לא ראיתי שווארמה ב-68 שקל. מילא, לומדים. מנות אחרות כוללות למשל נתחי דג נא על פירות העונה. יכול להיות שעכשיו תגידו בלב, "מי שמזמין דבר כזה, מגיע לו". יכול להיות, ואני מבין, אבל בכל זאת? אולי? איזה אולי ואיזה מטיאס. נתחים קשים ויבשים של דג על מלון ברוטב עירית ושמיר. המון שמיר. רוצים לדעת איזה טעם היה לזה? קחו כף מיונז, ערבבו בתוכה שלוש-ארבע כפות שמיר קצוץ, תבלו בעירית קצוצה ופזרו בנדיבות על המלון שלכם. שפי, אה?
|
|
|
|
|
|
|  | | ועוד יול. צילום: רענן כהן | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
