 |
/images/archive/gallery/120/678.jpg מתוך הקולקציה של מירי ויינשטוק.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| איתי יעקב תוהה מי תהיה המעצבת הישראלית הראשונה שתסכים להתראיין רק באמצעות פקס |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
איתי יעקב
8/8/2004 14:17 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני כחודשיים פתח מעצב האופנה מרטין מרג'יאלה חנות חדשה בלונדון, המשתרעת על פני חלל ענק ומתפקדת כאחות נוספת לסניפיו בבריסל, פריז (אחת גברים ואחת לנשים) וטוקיו. מביקור בחנויותיו בפריז ובריסל בשלושת החודשים האחרונים, קשה להגיד שמרג'יאלה עדיין מתפקד כציר מרכזי לדיסקורס הפעיל בכל הקשור באופנה, אמנות ואוונגארד, כפי שעשה בשנות התשעים. במילים אחרות, מרג'יאלה הפך מדמות לחיקוי וגורו אופנתי, לניג'וס הכי גדול אחרי ג'ון גליאנו. הוא לא מחדש כמו פעם, ומשחקי המחבואים שלו עם התקשורת העולמית – ראיונות בפקס בלבד וסירוב עיקש להצטלם - איבדו מזמן את אפקט הסלינג'ר המבוקש.
כמי שנשא את דגל האופנה הבלגית, יחד עם וולטר ואן בירנדוק, אן דמולמסטר, דירק ואן סאנה ודירק ביקמברגס, שכונו "שישיית אנטוורפן" או "ילדי קאווקובו" [ע"ש ריי קוואקובו, אמם הרוחנית ובעלת המותג "קום דה גרסון" (בעברית: כמו בנים-ילדים)] והציג עיסוק טעון בהקשרים אנתרופולוגיים ואדריכליים, נדמה שמרג'יאלה קצת התעייף בשנתיים האחרונות מעצמו. העייפות הזאת גרמה גם לעזיבתו את בית האופנה "הרמס", שמצידו שזכה לפנים חדשות בדמות ז'אן פול גוטייה, מעסיקו הקודם של מרג'יאלה.
עם כל קיטוריי
המנג'סים, מודה גם מודה שכשפוט בן שפוט, אני עדיין נוהג לדלוק אחר הקולקציות שהוא מנפק בכל בירה אירופאית שנקרית בדרכי. חופר בתפרים, מתרשם מהנעליים ובעיקר מתפעל מהמניפולציות שהוא מעביר את הבד. אלא שההתרגשות שאחזה בי אי שם בסוף שנות התשעים, כבר איננה כתמול שלשום. ייתכן שהגורם לכך טמון בהשלמת המהפך שלו מדמות אוונגרד לחלק מהמיינסטרים הגועש ולמטבע לשון אצל כל סטודנטית לאופנה מ"ויצ"ו צרפת"? גם העובדה שלפני כשנתיים הוצגה "בגדים שטוחים" - עבודת וידאו שלו באורך 15 דקות שתעדה את תהליך העבודה על קולקציית אביב/קיץ 98' בשם זה - במוזיאון תל אביב השבע (אוצרת: מאירה יגיד-חיימוביץ), מעלה חשש שכבלי הבורגנות התרופפו למגעו והנה, הוא, הדמות הבועטת, מפסקת רגליים למיינסטרים.
בישראל, בה לא ניתן להשיג מדגמיו של המעצב, מתחיל ה"מרג'יאליזם" לחלחל באיחור מה, וכמה מעצבות צעירות מנסות להשתלט על אמנות המניירות הסודיות וההתנהלות המרחבית שלו בעולם האופנה. מטרתן, גם אם לא יודו בכך בפה מלא, היא להיות "המרג'יאלה" המקומית - דמויות אניגמטיות המסתתרות תחת אג'נדה דה לה שמאטע, שביננו, איבדה מזוהרה אי שם בניינטיז, אבל אף אחד לא סיפר להן על כך.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
החנות של רוני בר. צילום: אלי דסה
|
|
|
 |
|
 |
|
M זה בשביל מאג-ניבה
|
|
|
 |
|
|
|
המעצבת רוני בר, למשל, בוגרת מגמת האופנה ב"אסכולה", השיקה לפני כחצי שנה לערך בוטיק על שמה ברחוב ביאליק בתל אביב, הדומה במפתיע לחנויותיו של מרג'יאלה בניכר. הקירות, התקרות, העציצים והרהיטים צבועים כולם לבן, כביטוי למינימליזם, המפנה את מקומו לבגדים עצמם. ממש גלריה. אבל בר לא עצרה רק שם, ואת המרג'יאליזם שלה היא מפגינה בסירובה להצטלם כחלק ממערך יחסי ציבור, למרות דמותה המצודדת.
מעצבת נוספת הנחבאת תחת האות הלועזית M, היא מיכל (הפרט החושפני ביותר שהצלחנו למצוא עליה), שמוכרת את עבודותיה בבוטיק "שיין" שבכיכר מסריק, תל אביב. היא מסרבת להיחשף לתקשורת חוץ מאותה M, שזה כמו התחלה של מאג-ניבה.
אבל השיא מבחינתי היא המעצבת מירית ויינשטוק, שאין עוררין על כשרונה (כמו גם על זה של השתיים האחרות, אגב). ויינשטוק, שמעידה על עצמה כגרופית לא מאוכזבת של מרג'יאלה, שיחררה לצד קולקציית הקיץ הנוכחית שלה, ספר-קטלוג מוקפד ועמוס בצילומים מקסימים של צלם האופנה איתן טל. הספר, המחולק לפרקים, מלווה בחתיכת נייר קטנה המשמשת כאינדקס, ומפנה את המעיינים לחלקים הרלוונטיים, המסומנים בעזרת ספרות, ממש כמו בקולקציה של מרג'יאלה. לדוגמה: חולצות - מסומנות על ידי הספרה 2, גופיות מסומנות ב-7, מכנסיים ב-11, וכן הלאה. אלא שאם אצל מרג'יאלה מסומנים המספרים בעיגול על אטיקט הבגד, בחרה ויינשטוק בדרך משלה, והותירה את האטיקט של פריטיה נקי.
גם אם הדיון לגביו נשחק כשעוד טיפל בבגדים עם חיידקים ופטריות עובש, מיחזר בגדים ישנים כחלק מפריטי הקולקציה, קרע, חשף ושבר את מבניותו של הבגד, והמשעשע מכל - מיקם עצמו בכתובות מרוחקות ממרכזי העיר, וגם אז, לא טרח לתלות שלט שיעיד ש"כאן מרטין מרגי'אלה", יפה, כמעט רומנטי, לגלות שכאן הוא עודנו רלוונטי מתמיד.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
