סטייליסימו NRG - סבתא ליגה

ראשי > סטייליסימו > מאמא ליגה

סבתא ליגה

ואף על פי כן, חוזרת עינת ניב לגור 30 מ' קו אווירי מאמא שלה

דפדף בסטייל

עינת ניב
11/8/2004 9:53

יש רגעים בחייה של אשה צעירה, בדרך כלל זה כמה שנים אחרי שהיא מודיעה לעולם שהיא לא עושה ילדים לפני גיל שלושים, ושיעזבו אותה בשקט מחתונה בבקשה, ושאם אפשר - יפסיקו גם לשלוח לה את הפלפלים הממולאים האלה -ובכן, יש רגעים בחייה של אשה צעירה בהם דבר אינו ברור לה, להוציא עניין מהותי אחד: כמו אמא שלה היא לא תהיה.

לא הבגדים האלה, לא השכונה הזאת, לא המקרוני הדביקים ברוטב אגוזים טחונים וסוכר, לא הקינוח שמקבל רק מי שגומר יפה מהצלחת, לא ה"ילדים, תראו, פרות!" בכל נסיעה צפונה על כביש החוף, לא יחסי הסימביוזה עם השכנים.

אלא שהזמן עובר, והחתונה מתבצעת בזמן (26), וההריון הראשון לגמרי לפי הספר (27), ובליל קיץ אחד, אחרי לילה ללא שינה ושיחה ערה עם יקירי, מתברר מעבר לכל ספק סביר כי דגל המרד שנופפתי בו בהתלהבות גדולה כל כך, יעיל יותר בתור סמרטוט לניגוב אבק.

"את צוחקת עלי!" מתנשפת לי ג', חברתי היקרה עוד מכיתה ו', מצידו השני של הקו. "את באמת חוזרת לשכונה?"
"באמת, באמת".
"ותגורי שני מטר מאמא שלך?"
"קודם כל, זה שישים מטר. וחוץ מזה, זו קומה שלישית. היא

לא תטפס כל כך גבוה".
ג' צוחקת ברשעות. "היה לך חבר כזה", היא מזכירה לי. "הוא אמר שאתם עוברים לגור ביחד כי ממילא אתם ישנים אחד אצל השני וזה יוצא יותר זול".
"אני מבקשת לא לצחוק על האבא של הילדים", אני מגינה על יקירי מסיבות שגם לי לא מובנות כרגע.

אבל כן, הנמשל ברור. ג' צודקת, ואין מנוס מלומר את הדברים באופן שאינו משתמע לשתי פנים: אני עוזבת את דירתי האהובה בהרצליה, אני שוכרת דירה במעוז אביב, אני גוררת אחרי את כל המשפחה, בעל קצת עצבני ושני ילדים הלומים, אני חוזרת לאותו סופר, לאותו דואר, לאותו בית קפה, לאותה חורשה מתוקה, לאותה גבעת הכפירים, לאותה המכולת של אבי. וכן, אני הולכת לגור ששים מטר מאמא שלי בקו מרוסק, ושלושים ושלושה מטר בקו אווירי, אם אחליט לשגר אליה את הילדים באומגה.

"את הרי יודעת שזה בגלל הבית ספר של הילד, ושלא היתה כאן ברירה", אני אומרת לג', ונשמעת לא אמינה גם לעצמי.
"זה לא בית ספר אזורי", ג' היא בכל זאת פסיכולוגית. "יכולת לשכור דירה גם בנאות אפקה".
"אבל נאות אפקה רחוקה מאמא שלי", אני אומרת, ושתינו צוחקות בהקלה.


	מאיפה משתינה האמא


	בימים שאחרי המעבר כל גבולות הברזל הברורים שלי, שהצבתי כבר בגיל 18 כששכרתי את הדירה הראשונה, נמסים במהירות. הילד עובר לסבתא, כי הבית כולו ארגזים. הילדה משוגרת לסבתא היישר מהמטפלת, כי הבית, נכון, כולו ארגזים. וגם אני ויקירי צועדים אל אמא שלי מדי ערב לארוחה משפחתית מצויינת, כי הבית - כן, כן. הילד, אגב, נראה מרוצה מאוד, ויש סיבה להניח שהוא אפילו עלה איזו חצי קילו. הילדה מאושרת בעליל, מזמן לא לקחו אותה לכל כך הרבה גינות ובכזה רצף. וגם אני, לא נעים לומר, מבסוטית למדי מהסידור החדש. הכל נכון, עד לאותה ארוחה, בערב החמישי ברציפות, בה מתבררות כמה אמיתות כואבות. "אוף, אמא, אני לא גומר את החביתה", מודיע הילד וקם מהשולחן. זה נשמע תמים, אבל משהו מוזר בכל זאת קורה פה. נדמה לי, איכשהו, שהוא לא דיבר אלי. "מי שלא גומר את החביתה לא מקבל מילקי", מודיעה אמא שלי מצדה. גם השורה הזו נשמעת מוכרת להכאיב, אבל מכאיבה יותר העובדה שהבנתי נכון. "הלו", אני מנופפת במזלג לכיוונו של הילד, "אני אמא שלך, זוכר?" "אוי, נכון", צוחק הילד. גם הסבתא צוחקת, ולהפתעתי גם יקירי מגחך. "והלילה אתה ישן בבית", אני מודיעה בטון נחרץ במיוחד. "יש לך בית חדש, אתה יודע?" "אבל אני רוצה לישון פה". "אז אתה רוצה", אני בועטת ביקירי מתחת לשולחן. בעיטת החזרה לא מאחרת לבוא. "אתה יכול לישון איפה שאתה רוצה", מחייך יקירי אל הילד המאושר. "אז אני ישן אצל אמא, אוי, סליחה, אצל סבתא". "תני לו עוד יום", אומרת אמא שלי במתיקות. "בין כך החדר שלו עוד לא גמור". "אמא שלך צודקת", מחליף יקירי נאמנויות בקלות מפתיעה. אין מה לומר, זה הרגע להחלטות חשובות. זה הרגע להראות לכולם מי כאן האמא ומי המתחזה. מי באמת דואגת לילד שלה ומי חוטפת אותו מתחת לאפה. מי רוצה בטובתו של האוצר הזה, שנולד אחרי 32 שעות צירים והרבה צעקות, ומי מפתה אותו לשווא בשיעורי שחייה פרטיים. בקיצור, זה הרגע להראות לכולם מאיפה משתינה האמא האמיתית, ומה היא באמת יודעת לעשות כשצריך. "תשמע", אני אומרת לילד, וקולות מהעבר מהדהדים מכל קירות הבית. "אתה באמת רוצה לישון כאן עוד יום אחד?" "באמת, אמא", זה נדמה לי או שהילד מדגיש את המילה בכוונה? "אם ככה", אני זורקת לפח באופן סופי את כל רשימת האל תעשה המקודשת שלי, "אם ככה, אז באמת אין ברירה. אתה חייב לגמור את החביתה".