 |
/images/archive/gallery/152/565.jpg מנה בקויאה.
צילום: רונן לידור  |
|
|
|
|
| שגיא כהן אוהב את האווירה, השירות והאוכל הטעים והלא מתחכם של מסעדת הבשרים קויאה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
שגיא כהן
13/8/2004 19:19 |
|
|
|
|
|
|
|
פיתגורס (האיש, לא הפאב) זכה לתהילת עולם כשפענח בנוסחה פשוטה אחת את מסתורי המשולש ישר הזווית. ההישג שלי אולי לא יכול להתחרות בשלו, אבל נדמה לי שהצלחתי להעמיד על נוסחה פשוטה אחת את מסתורי השירות עקום הזווית במסעדות שלנו: איכות השירות עולה ביחס ישר לריבוע המרחק של המסעדה מהברז השלישי מימין בבריכה של כיכר רבין. זה לא שאין בתל אביב שירות טוב. יש ויש. וזה לא שאין בתל אביב מלצרים ומלצריות טובים, נהפוך הוא (אחדים מהם אפילו הוזכרו כאן במפורש בחודשים האחרונים,( אבל ככלל, יש פער בולט בין הפריפריה לבין הכרך. גם כאן וגם כאן, כדי שהדברים יהיו ברורים, מדובר בחלטורה של אנשים צעירים שנמצאים בדרך למקום אחר. אבל כאן נגמר הדמיון. בזמן שבתל אביב ישתדלו תמיד להזכיר לך שהם בדרך למקום אחר, שהם נמצאים כאן רק במקרה ובכלל, שתדע שלהם זה עולה יותר, בפריפריה התחושה היא שאם כבר באנו, אז ניתן יום עבודה.
קויאה, מסעדת הבשרים החביבה באזור התעשייה של קיסריה, היא דוגמה מצוינת לאיכות השירות בפריפריה. קודם כל, המלצריות שם לא עומדות.
בלא מעט מסעדות בתל אביב ההרגשה היא שהמלצרים מתפנים ללקוחות רק כשיש להם רגע חופשי מהסידורים המאוד דחופים שלהם בינם לבין עצמם. תמיד בעמידה, תמיד ליד מסך המחשב.
בקויאה, משום מה, המלצריות נמצאות בתנועה כל הזמן, ואין רגע שבו שתיים או שלוש מהן לא נמצאות עם הפנים ללקוחות. אבל זה לא נגמר פה, זה נמשך בכך שבפריפריה, לעתים קרובות, יש תחושה שלמלצרים ולמלצריות הרבה יותר אכפת מהמקום שבו הם עובדים. גאווה לוקאלית? אולי. ייתכן שזה נובע מכך שבמקומות יותר קטנים מכירים את בעל הבית (או את אחיו,( וייתכן שזה נובע מסיבה צינית יותר: במקומות קטנים יש פחות אלטרנטיבות ולמלצרים יש אינטרס אמיתי שמקום העבודה שלהם ימשיך להתקיים. כך או כך, נעים לבוא למקום שבו כשהמלצרית שואלת אם הכל בסדר, היא גם עומדת ומחכה לתשובה. נעים לבוא למקום שבו המלצרית גאה להסביר על המנות של המקום ועל הייחוד שלו כאילו היתה שותפה. במילים אחרות, אם עדיין לא הבנתם את זה, קויאה הוא מקום שמאוד נעים לבוא לאכול בו. וזה שהאוכל טוב בטח לא מזיק.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
לא מתחכמים, בטח לא עם הפילה
|
|
|
 |
|
|
|
המומחיות של המקום היא בשרים. משום מה, אצלנו כל מנגליסט חובב בטוח שהוא מומחה לבשר, וככה בדיוק נראות רוב מסעדות הסטייקים שלנו. למען האמת, אפילו אצלנו, מקום שבו מבחר הנתחים, הגזעים והספקים לא מגוון במיוחד, עדיין יש הבדל גדול בין מסעדות שיודעות לקנות בשר ולטפל בו לבין אלה שגורסות: "כולה סטייק, כמה מסובך זה כבר יכול להיות."?
אחד הנתחים שסובלים במיוחד מהגישה השנייה הוא הפילה. על פניו, פילה הוא הנתח שהכי קל להגיש, נכון? לא נכון. פילה הוא הנתח שהכי קל לקלקל. ראשית, יישון לא נכון מעניק לו מרקם מסמורטט וטעם לוואי, ועשייה לא נכונה על הגריל גורמת לכך שהבשר חצי מיטגן וחצי מתבשל, וטעמו הופך להיות כטעם בשר ישן ממרק.
בקויאה לא מתחכמים: הבשר מיושן היטב, הנתח מוצלח, וכדי להימנע מסכנת הטיגון הקלוקל, הם מגישים את הפילה בטבעות ולא בנתח. אולי לא הכי אלגנטי, אבל הרבה יותר טעים. מוצלח אפילו יותר היה האנטרקוט המשובח: נתח יפה תואר וסקסי, שנצלה על גריל לוהט כך שכל המיצים והטעמים נאטמו בפנים. הסטייק הגיע עם רוטב חמצמץ, מהסוג שנהיה אופנתי עכשיו בגלל שיטפון המסעדות הארגנטינאיות, אבל טעמו הטבעי היה כל כך מוצלח שאפילו מלח לא היה צריך להוסיף לו. הצ'יפס שליד יכלו להיות קצת יותר פריכים וקצת יותר מוצלחים, והמנות האחרונות (הטובות, הן באות מ"נדב קינוחים" ברמת ישי, מקום שיודע לעבוד) יכלו להיות קצת יותר מגוונות, אבל הבשר הטוב והנועם הטוטאלי של המקום נטרלו מראש את מיצי הביקורת.
|
|
|
|
|
|
|  | | ברמן שיודע לתת שירות בקויאה. צילום: רונן לידור | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
