 |
/images/archive/gallery/158/664.jpg סיר אורז יפני.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| עם כל גדולתו של העיצוב היפני, עלינו להכיר בכך שלעולם לא נבין אותו כראוי |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
אהוד רז
25/8/2004 12:23 |
|
|
|
|
|
|
|
עולם העיצוב טומן בחובו מספר רב של זרמים וסגנונות. החל בסגנונות שהתהוו בתקופות מסוימות ולכדו בתוכם את רוח אותם הימים, תוך שהם מתרגמים אותה לשפה ויזואלית ייחודית - כמו סגנון האר-נובו, וכלה בזרמים המוגדרים על פי תכונות כלשהן במבנה, בתפקוד או בצורה - כמו פרטים המעוצבים בסגנון המודרניסטי. העיצוב היפני שייך לקבוצה שלישית, המזהה עיצוב על פי ארץ או קבוצת ארצות שבהן יוצר.
בקבוצה מכובדת זו תוכלו למצוא, בין היתר, את העיצוב האיטלקי והעיצוב הסקנדינבי, שצמחו מתוך הקרקע ותנאי האקלים הייחודיים לאותן המדינות, כמו השימוש הנרחב בעץ שעושה העיצוב שמקורו בסקנדינביה עתירת היערות. אלא שבעיצוב היפני יש משהו שהופך אותו לייחודי וקל לזיהוי, כאילו חותמת ענק של "מייד אין ג'אפאן" מוטבעת על כל מוצר ומוצר.
הסיבה לכך ברורה - העיצוב היפני משקף את הלך הרוח של האומה היפנית ואת תרבותה, שלעיתים נדמית בעיני המערב כאילו יובאה לכדור הארץ
מכוכב אחר. במילים פשוטות - במוצרים יפניים מקוריים אפשר לחוש באופן ברור את השוני בין המזרח למערב. לאורך השנים בהן הפנתה האומה היפנית את גבה לעולם המערבי, התפתח בה קו עיצובי חד וברור. הקונספט המהודק והנוקשה שילב יחס של כבוד לטבע הפראי ולאוצרותיו האסתטיים, בשימוש נבון ומושכל בחומרים ובטכנולוגיות מעודנות וחכמות.
התוצאה של עשייה הכפופה לחוקים אלו הניבה אסתטיקה רהוטה של צורה ופרופורציה, אשר לא נראית כמו שום דבר שיוצר מחוץ ליפן. העיצוב היפני המסורתי הוא נוקשה, אך מעודן והרמוני בה בעת. צירוף תכונות זה הפך אותו לראוי לחיקוי בכל העולם, ואף הגדיר אותו כקטגוריה בפני עצמה.
החותמת העיצובית היפנית התגלתה גם היא כשורדת קשוחה. לאחר שנפתחה האומה היפנית להשפעות תרבותיות מן המערב, חל בה מפץ טכנולוגי ותרבותי גדול. היפנים ניכסו נתחים שונים מהתרבות המערבית, תוך שהם מעצימים אותם באופן היפני המוכר - בקיצוניות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
שואב אבק מיפן. צילום: יחסי ציבור
|
|
|
 |
|
 |
|
טירוף גאוני
|
|
|
 |
|
|
|
מוזיאון ישראל בירושלים מארח בימים אלה את התערוכה "פיוז'ן: עיצוב + אדריכלות ביפן" ונותן הזדמנות מצוינת להציץ אל נבכי התרבות היפנית העכשווית, דרך פריזמת העיצוב התעשייתי והארכיטקטורה המקומית. 2 תחומים אלה, שמטרתם לשרת את האדם ולמלא אחר צרכיו ורצונותיו הנוכחיים, מראים את סביבת החיים היפנית, החל במבנים, דרך מוצרי צריכה כמו מיקרוגל ודלי כביסה חשמלי, כלי קרמיקה מסורתיים, מיצגים אינטראקטיביים של משחקי מחשב מוזיקליים, אופנה וטקסטיל.
התערוכה המרשימה משתרעת על פני כמה חללים גדולים ומרהיבים, ותוקפת את החושים מכל הכיוונים. בכניסה לחלל התצוגה מוגש "תפריט טעימות" עתיר הומור יפני מושחז, שנדמה כאילו נלקח מעולם ההזיות - סקייטבורד המחובר לרצועה ומצופה בדשא ירקרק, טבלת שוקולד גדולה שמתגלה בתקריב כמצבור נרות הניתן לפירוק ליחידות קטנות ועוד.
בחלל הגדול משתלשלים מהתקרה הגבוהה עבודות הטקסטיל עוצרות הנשימה של אמנית הטקסטיל המהפכנית רייקו סודו, המשלבת בעבודתה טכניקות עתיקות, אולטרה-מודרניות ואף הזויות (כמו למשל, שילוב חוטי מתכת מחלידים, אשר יוצרים חורים ודוגמאות בבד.( כל זאת לצד עבודות עיצוב גרפי משוללות כל רסן של נאוהירו אוקאווה, וכן כל קשת המוצרים המשמשים את האדם המודרני, כמו כיריים חשמליים ניידים ויפהפיים או גומיות בצורת חיות.
השפע העצום מחולק ומפוזר כך שהמבט הכללי על חלל התצוגה מתאפיין בשקט ובלובן מסמא, והשיטוט בינות לוויטרינות נעים למדי. עיצוב החללים, התאורה ואופן הצגת כל השפע הנ"ל תואמים את ההוויה היפנית. בתוך ההיכל הזני ונטול הצבע משובצות בחוכמה אבני חן צבעוניות של טירוף גאוני.
"על היסודות בני אלפי השנים נוספו ונוספים כל העת נדבכים מתרבות הפופ, המנגה (קומיקס רווי אלימות וסקס שמקורו ביפן; א.ר(. ואימאג'ים מכל הבא ליד," אומר אלכס וורד, אוצר התערוכה, שהגה את ארגונה יחד עם נבוקו שימוטה, המפיקה הראשית של ה"ניפון דיזיין סנטר" בישראל. "האינטרנט, שאיפשר גישה חופשית למידע, אומץ על ידי האמנים והמעצבים היפנים ועורבב לתוך המסורת, יחד עם המילה האחרונה בטכנולוגיה. מלבד זאת, המעצבים היפנים לוקחים עיצוב תעשייתי מן העולם ומעבירים אותו דרך הפריזמה שלהם".
לדברי וורד, החשיפה למערב גרמה גם למהלך של רה-אורגניזציה בהייררכיה התרבותית היפנית: "ביפן מתקיים כרגע מהלך שנקרא Cross Fields (חציית קווים או גבולות - א.ר.(. קיים שיתוף פעולה נרחב בין קבוצות אמנים שונות, לבין מה שנקרא 'התרבות הפופולרית.' באירופה קיימת הפרדה ברורה, כך שאמנים מציגים בגלריות, ואילו מעצבים גרפיים ומעצבי אופנה מונצחים במגזינים. ביפן אין מניעה שאמן דגול יעצב מודעה לעיתון, או שמעצבי במה יציגו בגלריה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
נגן דיסקים. צילום: יחסי ציבור
|
|
|
|
|
|
|
שם תואר ריק מתוכן
|
|
|
|
|
|
|
רונן לוין, מעצב תעשייתי שחי ביפן לפני מספר שנים ואף החזיק שם סטודיו משגשג לעיצוב, מכיר מקרוב את עולם העיצוב היפני. "לא משנה מה הם יעשו, הם תמיד יעוררו טרנדים עולמיים," הוא אומר. "יפן מייצרת היום עיצוב שהוא פיוז'ן על בסיס מינימליסטי. מבחינתי, זה אומר הישענות על ערכים יפניים ישנים, כמו מתן תשומת לב מיוחדת לחומרים ולגימורים. כך למשל, קערת עץ עשויה לעלות ביפן כמה אלפי דולרים, רק בגלל שהיא מפיקה ניחוח מסוים בתנאי אקלים מסוימים." לוין מוסיף כי ההשפעה של יפן על העיצוב המערבי היא עצומה ומושרשת. "כל האסתטיקה המינימליסטית, שהיא כל כך טרנדית היום, נבעה, למעשה, מהמינימליזם היפני הנוקשה".
העיצוב הישראלי המקורי, למרות שאיפתו וזיקתו אל המערב, סירב לאמץ אל קרבו את עקרונות היסוד היפניים. לא מדובר בהפתעה גדולה, בהתחשב בעובדה שהשוק רווי יזמים אשר מטרתם העיקרית היא רווח מהיר במאמץ מינימלי, ללא הקפדה על פרטים קרדינליים כמו איכות החומר ורמת הגימור. אולם לוין לא ממהר להפנות אצבע מאשימה אל עבר המעצבים: "הבעיה לא נמצאת בהכרח אצל המעצבים המקומיים. הקהל הישראלי לא יזדרז לשלם על כיסא מסוים פי ,4 רק בגלל שהוא נבנה מעץ מיוחד ובטכניקה מסוימת. בגלל זה אפשר למצוא בשוק יותר מניירות של עיצוב יפני, מאשר את הדבר האמיתי".
אותן מניירות לא מתוחכמות הפכו בעת האחרונה לעסק נפוץ למדי. המעצבים, היצרנים ובעלי החנויות למדו במהרה כי שם התואר "יפני" הוטמע בקרב קהל הצרכנים, וניתן להצמידו לכל פריט עיצוב בלי בעיה וללא כל אחריות. כל רהיט פשטני ונטול פיתוחים וקישוטים (במקרה הטוב) או חפצים שמזכירים, לא עלינו, פגודה או צ'ופ-סטיקס, יתהדרו באופן בלתי סביר בתואר הנחשק. קיימים גם מקרים קשים ומרגיזים במיוחד, שבהם מוטבעת קליגרפיה יפנית על מוצר נחות כלשהו, כמו נר דקורטיבי כתום למשל, ומיד הוא מוכרז כיפני. ברור שהתרבות היפנית היתה בוחרת להוקיע מקרבה את אותו פריט גס, אשר נוגד במהותו את כל מה שהעיצוב היפני מייצג.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
כלב מיפן, מתוך התערוכה. צילום: יחסי ציבור
|
|
|
|
|
|
|
כשהטקסטיל הוא עולם ומלואו
|
|
|
|
|
|
|
נדבך חשוב לא פחות בתרבות העיצוב היפנית הוא ענף האופנה. יחסה הרציני והקפדני של האומה היפנית לבגד ולעיצובו לא שונה במאום מיחסם לחפצים הסובבים אותם. במשך מאות שנים פותח ביפן קוד לבוש ייחודי ועשיר מאוד. היפנים פיתחו שיטות דיגום, תפירה וקישוט, שיחד עם הטקסטיל המשובח והעדין הביאו את מלאכת הפקת הבגד ולבישתו לדרגת אמנות. עם השנים ועם חדירת הרוח המערבית, התפתח סגנון הלבוש לכיוונים ולסגנונות שונים, במיוחד באופנת הרחוב הקיצונית. הליכה סתמית ביום חול באחד מרחובות הערים היפניות שורצות הצעירים, נראית בעיני התייר המערבי כסיבוב בעדלאידע 1985.
בהמשך ישיר ליחסם של היפנים אל החומר, הושם דגש מיוחד על פיתוח הטקסטיל והפיכתו משתי וערב לעולם ומלואו. הבדים היפנים עוברים מניפולציות ועיבודים, שמובילים לתוצאות עוצרות נשימה. הבד, אשר בתחילת דרכו הוא משטח דו ממדי, הופך בסופו של תהליך לרב ממדי ולבעל נפח, צבע וצורה מרתקים. עבודה עם בדים שכאלה מובילה בהכרח לתוצאות יוצאות דופן ביופיין ובעלות נפח אמנותי אמיתי. דוגמה למעצב/אמן שכזה הוא איסי מיאקי, המשמש כבר זמן רב כנציג המובהק של העיצוב היפני במיטבו.
יצירות הטקסטיל של מיאקי נחשבות לגאוניות, אפילו בסטנדרטים היפניים המחמירים. בעיני וורד, הוא הרבה יותר מסתם מעצב אופנה. "איסי מיאקי הוא גאון," הוא גורס. "הוא נחשב לגורו ופועל בשיתוף פעולה עם אמנים שונים. הוא קודם כל אמן שעובד עם הטכנולוגיות החדשות ביותר, והקולקציות שלו לא נתפרות לפי העונה או צורכי השוק. האסתטיקה שלו מעודנת ונבנית מחומרים ייחודיים ויקרים, ובטכנולוגיות שהוא מפתח. הטכנולוגיות האלה מיושמות אחר כך בתחומי עיצוב אחרים כמו ריהוט. היחס שלו אל גוף האדם הוא כמו לפסל".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בושם של איסי מיאקי. צילום: יחסי ציבור
|
|
|
|
|
|
|
כל קו הוא תהום
|
|
|
|
|
|
|
לששון קדם, מעצב אופנה ישראלי מוערך ומוצלח, יש משיכה עזה (שלא לומר הערצה) לתרבות היפנית: "עיצוב הבגד תופס חלק משמעותי ביותר בתרבות יפן. השוני בינו לבין העיצוב המערבי בא לידי ביטוי בפיזיות שבה נעשה הבגד. כלומר, החיתוך והמודל שאותו מלבישים, עצם לבישת הבגד ואופן פעולת הלבוש. המבנה הצורני של הלבוש תמיד ייראה פשוט מאוד, כשלמעשה מדובר במלאכת מחשבת מורכבת. כיוון שכך, לכל קו בבגד יש חשיבות ומחשבה מאחוריו. כל קו הוא תהום".
קדם מחדד ומוסיף שהיפנים מעצבים פשוט, אך לא פשטני. ההבדל הוא, שהפשוט מתקבל בסופו של תהליך פיתוח חשיבתי וניסויי ארוך. לשאלה כיצד מעצב אופנה ישראלי מתרגם את אהבתו לתרבות היפנית, עונה קדם כי העניין הוא למעשה חסר סיכוי. "עם ישראל הוא נביא הפשטות. אנו, כצרכנים, תמיד מחפשים פרטים פשוטים מכותנה טובה שנוח ונעים בה, אך זה, למעשה, רק שיקוף של האנרגיה היפנית. התרבות היפנית מוגדרת אצלי כ'מינימליזם מורכב,' והיא פועלת על עיקרון של החסרת קו. אם אנחנו מעצבים חולצת T ב4- קווים, היפנים יעצבו אותה ב.3- אנחנו לעולם לא נבין באמת את השיח היפני. זה כמו דיבור שיכול להתקיים רק בין 2 נשים - גבר לעולם לא יבין אותן באמת.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
