 |
/images/archive/gallery/160/345.jpg מסעדת אל מוכתאר.
צילום: נאור רהב  |
|
|
|
|
| מסעדת אל מוכתאר בצומת הכפר-הירוק משפרת את המאזן השלילי של המסעדות הערביות באזור ת"א |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
יעל פז-מלמד
29/8/2004 12:47 |
|
|
|
|
|
|
|
בסוף בסוף, אחרי כל הנגיסות והטעימות וההקפצות וההקרמות, אני פריקית של אוכל ישראלי. אחרי כל המנות המעודנות של הצרפתים, הסלסות של המקסיקנים, ההמבורגרים העבים של האמריקנים ואפילו הפסטות הנפלאות של האיטלקים, אני תמיד חוזרת בשמחה ובהנאה אל מה שאני מכנה אוכל ישראלי.
כן, מלכוד. לכו תגדירו אוכל ישראלי. לכו תגדירו בכלל משהו באוכל. אפילו אצל הצרפתים, שהפכו את העניין הזה של אוכל לאמנות, קשה בדיוק להגדיר. לכל אזור במדינה רחבת הידיים הזו יש המאכלים האופייניים לו. כך, למשל, באזור הדורדון אפשר להתענג על פואה גרא ואווזים ותבשילי קדרה, באזור שטרסבורג תמיד תמצאו שוקרוט ומאכלים שהם הסתעפויות שלו, בפרובאנס יהיה האוכל עם נגיעות וטעמים ים תיכוניים וכיוצא באלה. אבל הפרינציפ הוא תמיד אותו פרינציפ.
כל מטבח של כל אזור בנוי בראש ובראשונה על חומרים ועל מצרכים שנמצאים באזור. גדולי השפים הצרפתים, לפחות אלה של הזמן החדש, מבשלים בהתאם למה שגדל בסביבתם. השף הגאון מרק וארה, הגדול מכולם בעיני, יוצא יום-יום, חמוש בכובעו השחור רחב השוליים, לשדות ולגבעות של אזור המסעדות
שלו, קוטף עשבי תיבול ושאר עשבים שגדלים שם, חוזר עם טנא מלא ואז מחליט מה יבשל באותו יום. זו אינה אגדה. במו עיני ראיתי, במו פי אכלתי. ואת הפרינציפ החכם והנכון הזה צריך לאמץ גם לגבי אוכל ישראלי, וזה קל ופשוט.
הרבה בעיות יש לישראל, אבל לפחות בעניין אחד היא מנצחת את מרבית אומות העולם - בתנובת האדמה שלה. זוהי ארץ זבת חלב ודבש במלוא המובן הרחב של המונח הזה. כל שצריך הוא לפקוח את העיניים, להפעיל את הדמיון ולרוץ איתו הכי רחוק שאפשר קדימה. זה, דרך אגב, מה שעושים השפים הישראלים הגדולים: רפי כהן, ארז קומרובסקי, יונתן רושפלד, חיים כהן, איל שני, ישראל אהרוני. הם לוקחים את מה שהאדמה הטובה נותנת ומכינים מזה מנות נפלאות, שלא היו מביישות שום מסעדת כוכבים ברחבי העולם.
לעולם יבשלו הצרפתים טוב יותר אוכל צרפתי והאיטלקים אוכל איטלקי והיפנים אוכל יפני. לא כי הם מוכשרים יותר, אלא כי יש להם החומרים הנכונים להצלחה. אבל נראה אותם מכינים אוכל ישראלי טוב בלי חצילים בלאדי ותאנים שנקטפו מן העץ ועגבניות תמר ועשבי תיבול מן השדות שלנו וחמציץ ועקוב וסברס.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בסדר גמור פלוס
|
|
|
 |
|
|
|
עכשיו לעניינינו היותר ספציפיים. כשאומרים אוכל ישראלי, מתכוונים בין השאר לאוכל ערבי. כשאומרים אוכל ערבי טוב, מונים בעיקר שתי מסעדות מובילות: אל באבור בצומת אום אל פאחם (מנצחת בגדול את כולן) ודיאנה בנצרת (שבזמן האחרון יש בה נטייה לא בדיוק מבורכת לכיוון יאפיות מיותרת). מכאן תבינו שבכל אזור גוש דן אין אפילו מסעדה ערבית אחת שראוי לנסוע אליה במיוחד, כפי שאנחנו נוהגים לעשות די הרבה פעמים כשמדובר באל באבור או בדיאנה.
אז יש בשורה בעניין הזה, אבל לפני הכל הסתייגות גורפת, שחשוב מאוד לזכור. אל מוכתאר, המסעדה שאליה אני מתכוונת, היא לא אל באבור ולא דיאנה. אם השתיים הללו הן נפלאות, זו בסדר גמור פלוס. לא יותר. אבל יחסית למצב בתל אביב ובסביבותיה, זה הרבה מאוד. ארוחה באל מוכתאר בהחלט מהנה את הסועדים, מספקת במידה הראויה את הרצון לאכול אוכל ערבי טוב, אבל עדיין יש לה דרך לא קצרה לעבור כדי שתוכל לעמוד בשורה אחת עם השתיים האחרות.
על קיומה של אל מוכתאר, שממוקמת בתחנת הדלק הצמודה לכפר-הירוק, סיפר לנו דווקא חוסאם, האיש שמאחורי אל באבור. הוא המליץ, אחרי שהפצרנו בו שיבוא כבר לתל-אביב ויפתח לנו מסעדה, במקום לגרור אותנו אליו כל הזמן. בתור קו הגנה להתקפותינו, שלח אותנו אל חברו בתחנת הדלק. מאז כבר היינו שם פעמיים, ולא התאכזבנו.
כיאה למסעדות ערביות (או מזרחיות, כפי שמכנים אותן רבים), הניחו לנו על השולחן מבחר סלטים, שהשביעו את רצוננו ואת רעבוננו. החומוס היה מצוין, גם זה עם הפול. היה גם סלט ירקות וטאבולה ושניים-שלושה סוגי חצילים ותבשיל עולש שחיסלתי לבדי בהנאה ומטבוחה וסלט גרגר נחלים וסלט קישואים ועוד כמה צלחות ששכחתי מה שמן. יחד עם כל זה הזמנו גם קובה לבנונית, וטוב שעשינו כך.
קיבלנו גם גבינת חלומי מטוגנת, כמנהג הקפריסאים, ותבשיל בורגול שלא כדאי להחמיץ. למנות עיקריות לקחנו צלעות כבש ושישליק כבש ושישליק פרגיות, טעמנו איש מרעהו והנהנו בראשינו בסיפוק. קצת התאכזבנו מכך שהפיתות לא יצאו באותו רגע מן הטאבון, כפי שצריך להיות במסעדה כזו, וגם מכך שלא היה כנאפה, אותו מאכל-אסון שרק בשבילו אני מוכנה לנסוע כל שבוע לחוסאם באל באבור. אבל אלה אכזבות קטנות, שלעומתן עומדת הנאה גדולה.
גם המחירים בסדר. לא זולים, אבל גם לא יקרים - כמאה שקל לסועד רעב. אפשר גם פחות. כל המנות העיקריות, שמגיעות בתוספת צ'יפס אמיתי וטוב, עולות בסביבות ה-60-50 שקל. קצת מסביב, קצת שתייה, ומגיעים פחות או יותר למאה שקל.
אל מוכתאר, תחנת הדלק טופז, צומת הכפר-הירוק. טלפון: 03-6473004. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
