 |
 |
|
|
|
|
| דני ססלר פגש ב"אוונגרד" בקינוח העצום ביותר שראה בארץ, ואח"כ חטף קצת דכדכת בירושלים |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
31/8/2004 10:10 |
|
|
|
|
|
|
|
בשר. הלכתי לאוונגרד וידעתי שאני עומד לאכול בשר. מי שאוהב בשר, אוהב אנטרקוט. אנטרקוט הוא נתח הסטייק הטוב ביותר. בצרפת, לחלקים היותר משובחים שלו יקראו "קוט-דה-בף" (באזור שלושת הצלעות המרכזיות), בחיתוך אמריקאי יקראו לו "פריים-ריב", אצלנו סתם אנטרקוט.
אנטרקוט טוב, חייב להיות מיושן טוב. מונח או תלוי כשבועיים במקרר בטמפרטורה של מעלה אחת. אז הבשר "מתיישן" לאיטו. "מתיישן" היא מילה מכובסת. בעצם, הבשר נרקב מעט, לאט ותחת שליטה. הצורך ביישון נובע, קודם כל מהעובדה - הלא נעימה, אבל עדיין עובדה - שבזמן מותה של החיה, שריריה מתכווצים. כשחושבים על זה, ייתכן ששריריה היו מכווצים כל חייה ואנחנו פיתחנו את תאוריית הכיווץ-במוות, רק מתוך רגשי אשמה, לעולם לא נדע – העובדה היא שבשר הפרה מכווץ והיישון משחרר אותו. עם שחרור השריר, הבשר מתרכך ומשתחררת ממנו "חומצת החלב", שמשפרת את טעמו. החומצה היא שמעניקה לנתח שלנו את אותו "טעם חלבי" וענוג. לאו דווקא רך.
אוונגרד, באבן גבירול, היא מסעדה עליזה. עליזה במובנה השמח של המילה. היא מוארת טוב וצבעוני, ממוזגת מצוין, המלצריות מבינות עניין, הריהוט כבד, פשוט ופונקציונלי ואפילו התפריטים הכבדים מעוצבים בקפידה. תיכף נגיע לאנטרקוט. פתחנו במוחיטו ומרטיני. למרות שהמלצרית שאלה "קוקטייל?", שאלה בהחלט מיותרת, המשקאות היו טובים. את המוחיטו אפשר היה לחזק מעט.
ביקשנו למנה ראשונה מנת ראשי קאלמרי בציפוי בתוספת נתחי גבינת חלומי, גם הם מצופים,
עם סלט ירוק. הקאלמרי היו טובים ופריכים, החלומי היתה רכה מבפנים ופריכה מבחוץ.
לעיקריות, היא הזמינה מנת כבד עוף ביין עם בצל ואני אנטרקוט. כבדי העוף שלה היו טובים, בגלל חנוניותה היא הזמינה את הכבדים "עשויים" וכך הם היו פחות עסיסיים. בגלל דרישותיה, לא בגללם. רוטב היין האדום עשוי היה בדיוק רב, סמיך במידה וטעם היין הורגש יפה. הצ'יפס היה מצוין. עבה ופריך. וכך גם הסלט הירוק.
האנטרקוט שלי נראה מצוין והיה משוייש כהלכה. פרט לעובדה שטעמו היה כמי שלא שהה מספיק זמן ביישון. חסר היה לו אותו טעם חמאתי ענוג. הוא היה בסדר גמור, פרט לפרט הקטן ההוא. שלא נטעה, אכלתי את כולו ולא נתתי לשותפתי לסעודה, אפילו ביס. "אופס" חייכתי, "שכחתי להשאיר לך ביס". היא נשבעה שבקינוח אני לא אגע.
ואז הוא הגיע, הקינוח. הקינוח הגדול ביותר שראיתי, מאז שביקרתי בקנזס ושם הגישו לי "בננה ספליט" בגודל של בניין רב קומות, וכך גם היה טעמו. היא הזמינה "קיפוד שוקולד" וקיבלה את הר החרמון, כשהשלג, הקצפת, מונח לצידו. מה אגיד לכם, עונש כזה מזמן לא קיבלתי. היא נגסה בהר, לא הצליחה להסתיר את חיוכה ואמרה לי "טוב, קח ביס". טעמתי. זה היה מעולה. הר של שוקולד מעולה. חוזר שנית, מ-עו-לה. שוקולד מצוין ובכמות שהיא לא יכלה לגמור. ביקשתי עוד, אבל יש לה אופי. "לא" היא אמרה וביקשה מהמלצרית לפנות את הצלחת, רציתי עוד ביס אחד, ביסון, אבל היא הודיעה למלצרית ש"אסור לו". המלצרית הממושמעת לקחה את הצלחת.
אוונגרד. אבן גבירול 38, ת"א. מחיר ממוצע לארוחת יחיד, ללא משקה: כ-100 שקל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מנצח המרתון, סטפנו בלדיני. צילום: רויטרס
|
|
|
 |
|
 |
|
הרהור קצת לא קשור
|
|
|
 |
|
|
|
הפסקתי לרגע את ההקלדה בעניין מסעדת "אוונגרד", פחות או יותר באזור ה"טעם חלבי וענוג". השעה היתה 19:30, יום ראשון, כשעתיים לפני טקס הסיום של האולימפיאדה. הטלוויזיה שלי מושבתת: הסאונד מצוין, הבעיה שאין תמונה. לא נורא. שמעתי ברדיו שריצת המרתון החלה לפני כשעה וחצי. ידעתי שבעוד כ-30 דקות, הראשונים יגיעו לקו הגמר. רצתי, נכון יותר הלכתי, לבית הקפה השכונתי לראות את הסוף.
אני מעריץ רצי מרתון. פעם ראיתי סרט על אולימפיאדת טוקיו, 1964. אבבה בקילה רץ יחף את כל ה-42 קילומטרים, ואחריו הגיעו השאר. שעות אחר כך, כשהשמש עמדה לשקוע, עוד רץ לו הרץ היפני (שכחתי את שמו, ושבודהה יסלח לי, בדרך כלל הוא סולח) והיה במרחק של דקות מהסוף, מהכניסה למגרש. הוא יכול היה לפרוש ולחסוך מעצמו קשיים פיזיים ונפשיים. אבל הוא המשיך. הוא רץ. רץ לאט, אבל לא ויתר. האצטדיון היה ריק מספורטאים, אך הקהל, בחלקו, המשיך לשבת בסבלנות. ואז- השמיים היו אדומים, השמש שקעה, אני רוצה להאמין, מאחורי הפוג'יימה, ובקהל עבר רחש. מרחוק, עוד לא באצטדיון, נראתה דמות קטנה שרצה "ריצה קלה". קלה במהירות, אבל ראו עליו כל קילומטר שהוא עבר. אחרי כמה דקות הוא נכנס לאצטדיון. את הרגע הזה לעולם אשכח - הייתי ילד כשצפיתי בסרט וחשבתי שאברי הפנימיים מתפוצצים וגל גדול מתהווה בחזי ומאיים לפרוץ בצורת בכי בלתי נשלט. היפני נכנס לאצטדיון מדדה, באיחור של כמה שעות והביט לכוון קו הגמר. הוא רץ לשם לאט מאד. הוא התקרב לקו הגמר, במהירות איטית פי חמש מהרץ שהגיע ראשון. כלום לא היה איכפת לו. הקהל קם על רגליו וצרח מאושר. חלק מהקהל לא השמיע קול, רק הזיל דמעות. כולם עמדו ומחאו כפיים. הרץ המשיך לדדות לקו הגמר וחלף אותו. הוא הגיע למטרה. הוא עשה את מה שאמר שיעשה.
כשראיתי את הסצנה הזאת בסרט הנפלא. חיי השתנו (כן, עד כדי כך). הבנתי. הבנתי את הרץ ההוא. גדולתו היתה (ולכן הקהל הריע לו והזיל לכבודו דמעות אושר) שהוא הראה לכולם משהו פשוט כל כך בסיסי כל כך: את הדרך לחיות, שהמילה שלו היא חוק טבע. הוא אמר "אני ארוץ ואגיע" ועשה את זה, רק מסיבה אחת: כי הוא אמר! לא חשוב איך הוא יראה, לא חשוב מתי, לא חשוב כמה כאב לו. כלום לא היה חשוב, רק דבר אחד היה חשוב, המילה שלו.
שנים אח"כ הוכיחה לנו את זה רצה שוויצרית שאת סיבוב הסיום באצטדיון האולימפי עשתה בצליעה איומה, כמעט התמוטטה, פניה נראו כאילו זה עתה היא בלעה מנת יתר של סמים, היא הזיעה, אותתה לכל המתנדבים הצדקנים שרצו לעזור לה, לתמוך בה: "זוזו, אל תגעו בי, אני אגיע". והיא הגיעה. והתמוטטה. זה כבר לא היה חשוב. מה שחשוב היה, שהיא אמרה ועשתה! למה? אין סיבה, רק כי היא אמרה. חוק טבע.
ביום ראשון האחרון הרץ הברזילאי מוביל. מישהו מהקהל פורץ למסלול ודוחף אותו. הברזילאי מתאושש וממשיך לרוץ – הוא יכול היה לקלל את האימ-אמא של הדוחף ההוא, להיות מסכן ונורא צודק, לא היה צודק ממנו. אבל הברזילאי המשיך לרוץ והגיע שלישי. ראיתם את החיוך שלו? אני מנחש שהוא הודה לאלוהים ולדוחף ההוא, שנתן לו את ההזדמנות לחייך "למרות הכל". הוא חייך כי הוא ידע את המושג "חוק-טבע" על גופו.
לתשומת ליבנו. בדרך כלל מאחורי ההבטחה "ניפגש בחמש" עומד הטכסט הסמוי שאומר "ניפגש בחמש אם לא יהיה לי משהו יותר טוב לעשות". למה? כי נורא קשה לנו, לא נוח לנו ואולי קצת מפחיד. באותם רגעים, צריך לזכור את היפני ההוא, את השווייצרית ההיא, ואת הברזילאי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תל אביבי בירושלים
|
|
|
|
|
|
|
הייתי בירושלים, גם אני שאלתי את עצמי "מה פתאום", לפעמים צריך. נכנסנו ל"קפה מסריק", ברחוב עמק רפאים (!). הזמנו קפה ומים קרים. השעה היתה חצות, מוצ"ש. המקום הומה. התיישבנו ליד חלון פתוח שפנה לרחוב מסריק. הרוח היתה קרירה, האוויר היה יבש.
פתאום הרגשתי חו"ל - משונה. בשולחן לידי ישבה קבוצה של שישה דוברי צרפתית, אנשים בני 30 ומטה. מאחורי שולחן של ארבעה, ששוחחו בקול גדול באנגלית. לימיני עוד שולחן דובר אנגלית. חו"ל. אבל משונה. כולם, אבל כולם, היו חובשי-כיפות-דוברי-לע"ז.
המים הקרים עשו את שלהם וגופי אותת לי: שרותים. רגע לפני שקמתי, תפסתי: במרחק מאה מטר מכאן, ב"קפה קפית" מחבל פחדן אחד, התחרט ברגע האחרון ולא ירה בשומר כדי לפנות את הדרך לעמיתו החגור בחגורת הנפץ, את הדרך פנימה, לקפה ולפגישה המיוחלת עם הבתולות. פניתי לידידי ואמרתי לו "אם מישהו יזרוק פצצה דרך החלון, שכב על הרצפה". "לא" הוא ענה, "אני אקפוץ החוצה דרך החלון".
עליתי לשרותים שבקומה השניה, החמה מאד, הלא מאווררת והשתנתי. חשבתי שכל עוד אני כאן, משתין, אני בטוח יחסית, במקרה ויזרקו פצצה. אבל כמה זמן אפשר לעמוד במקום הבטוח והחמים הזה. הקפה מתקרר וידידי, שהוא גם קרוב משפחתי, למטה, ממתין, במפלס עמק הרפאים.
שילמנו, יצאנו אט (חיוור היה הלילה) ונסענו לתל אביב. כאן הלילה היה בהיר יותר והרבה יותר לח, אבל אפשר היה לנשום.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הערה
|
|
|
|
|
|
|
אין ספק שהמלצרית הלבושה הכי יפה, היא מורן אברג'יל, מקפה גינזבורג (אחד העם 55, ת"א). ועוד לא הזכרנו את החיוך.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שלושה מכתמים
|
|
|
|
|
|
|
ברקלי, קליפורניה, 1969.
ב"פארק העם", עצר אותי היפי אחד שהזדקן בטרם-עת.
- "עצרו את ההרג!" אמר. "עצרו את ההרג!"
- "האם היית", שאלתי, "מציע לנמר להעלות גירה?"
קמתי על רגלי, מוכן לברוח.
- "חרא!" הוא צעק.
"תחשוב על היטלר! צעקתי בחזרה. "תחשוב על רודולף הס! מחטטים ומחטטים בסלי הפיקניק הצמחוניים, זה של זה."
ברוס צ'טווין, מתוך ספרו: "נתיבי שיר"
***
"קחי סוס..."
מתוך ספר בישול צרפתי.
***
"לא. לא את זה! אל תקחי את היוגורט בטעם גויאבה, יש לזה טעם של נאד..."
שיחה במחלקת החלב של AM:PM שיינקין. 20.8.04 - 18:25
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
