 |
זה כבר כמעט שנתיים, שמגמה חדשה צצה על פני השטח. מעצבות צעירות החלו זונחות שיווק בגדים לחנויות מעצבים כ"כתונמנטה", "רזילי" ו"פשוט", ומקימות חנות עצמאית, המלווה בסטודיו אחורי. חלקן הגדול עדיין משווקות את מרכולתן בחנויות מעצבים ברחבי הארץ, אבל שומרות על פאסון בכל אזור תל אביב רבתי. ראשונה לז'אנר זה הייתה המעצבת נאית רוזנפלדר, שבערב קריר של נובמבר לפני כשנתיים, פתחה חנות ברחוב מקווה ישראל שבתל אביב, עם גלריה קטנת ממדים, שם נוכחת מדי יום בצמוד לרוזנפלדר תדמיתנית או תופרת, השוקדות על פיתוח הדגמים. "זה נראה לי הגיוני", אמרה אז למגזין "טיים אאוט תל אביב".
"חיפשתי סטודיו לעבוד בו. ואז עברתי ברחוב מקווה ישראל וראיתי את החלל הזה, שהיה כמו חנות של פעם עם עליית גג, ואמרתי לעצמי: 'אני יכולה לעבוד למעלה ולמטה תהיה חנות'. זה היה המקום המושלם". באותה שנה השכילו להבין גם המעצבות מיכל זיידן, מור ליפשיץ ל"מדאו" ואלה גונן, שהשילוב בין חנות לסטודיו הוא נוח ויעיל, ומאפשר את היכולת לעצב, לגזור ולתפור בגד מתחילתו עד סופו במקום אחד, לצד יצירת קשר אישי עם הלקוחות. בשנה האחרונה התרחבה התופעה עם פתיחת חנויותיהן של המעצבות שרה בראון, ויוי בן-עזרא, דינה גלס, פרידה, רוני בר, ושרון גוראל ועדית ברק ל"דליקטסן".
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
שמלה של מדאו. עיצוב: מור ליפשיץ
|
|
 |
 |
 |
 |
|
ההיי-טק החדש
|
 |
|
 |
 |
 |
|
יש מי שיראו בבוטיקים הללו תחייה מחודשת לבתי האופנה של תל אביב הטרנדית של שנות ה-50' וה-60'. אלא שהמרחק בין "נשות הסלונים" דאז לשנת 2004 עדיין רחוק. סיבה בולטת היא אופי התפירה, שלרוב אינה אישית, אלא נתפרת על ידי מתפרות בכמויות יחסית גדולות, כמו גם אוסף הלקוחות, שכבר אינו מבוסס על נשות שהפלטינום בכיסן, אלא פוזל אל הפרולטריון. אסתייג ואומר, שמרבית המעצבות ישמחו להתאים מידה אישית ללקוחה, אך בהחלט לא יענו לכל גחמה, שמסרסת באופן פוגע את יצירתם. רבים רואים בתופעה זו עידן רנסנסי לאופנה הישראלית, ומשתמשים במושגים כמו "ההיי-טק החדש" כדי לתאר אותה. אמנם, זה המקורי התרסק לכל עבר והשאיר חרכים ברחובות המטופחים של אזורי התעשיה בואכה הרצליה ורמת החייל. אבל אם נוסיף לעובדה את פריחת המכירות הביתיות והמעבר של רשת "רזילי – בגדי מעצבים" לחלל ענק בקניון רמת אביב בתחילת חודש אוקטובר, בהחלט ניתן להריח לבלוב באוויר. "בזמן האחרון יש פריחה", מודה המעצבת מור ליפשיץ. "יש הרגשה שמעצבים החלו מרימים את הראש. אני לא מדברת על כל האורגנזות, הפרחים ושמלות הסטרפלס שיש, אלא על עיצוב ישראלי. סיבה נוספת היא שבעיקר נמאס למכור לחנויות המעצבים. מצד אחד, נותנים לך בחנויות האלה במה, אבל מצד שני עושים עלייך כסף וחלק מהם מתייחסים אלייך בגועל נפש. אתה יוצר, והם עושים לך טובה. אני חושבת, שבנות שדשדשו והסתובבו בין חנויות והתייאשו, עשו את הצעד ופתחו חנות לבד. זה בלתי נמנע".
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
מגע יומיומי עם הלקוחות
|
 |
|
 |
 |
 |
|
כמעט כל המעצבות שמוזכרות בכתבה, איתן נפגשתי בשנה האחרונה, מאחסנות בעברן התנהלות עבודה זהה, שכללה תפירת הדגמים מהבית ומכירתם לחנויות המעצבים. המעצבת אלה גונן, למשל, שהיום ממוקמת בחנות וסטודיו ע-נק-י ברחוב יהודה הלוי שבתל אביב, החלה את דרכה בסטודיו מצומק בנווה צדק; המותג "דליקטסן" החל בסטודיו פיצפון בקומה השניה של בניין משרדים ברחוב הרצל, תל אביב, ובמהרה הפך לחנות מדהימה ברחוב ברזילי שבעיר, סמוך לגן החשמל המשתקם. כך גם נאית רוזנפלדר, שדיוושה במרץ בביתה שברחוב נחמני, וויוי בן- עזרא, שעשתה זאת מדירתה שבמתחם נחלת בנימין (ובו אף ממוקמת חנותה בימים אלה). בחירתן לפתוח חנות וסטודיו, מלבד משיקולי אגו, נעשתה משיקולים מסחריים. כך אינן צריכות להשכיר סטודיו נוסף, וגם כשמגיעים קניינים לרכוש באופן סיטונאי, המקום אסתטי ומזמין יותר. יתרונות בולטים בקונספט זה הם בעיקר שליטה ומגע יומיומי עם קהל הלקוחות. "אני עובדת בסטודיו ורואה מה הלקוחות לובשים. ככה אני רואה מה חסר, למה יש דרישה גבוהה ואת הבגדים נמדדים על ידי אנשים", אמרה המעצבת מכיל זיידן. בראיון שהתפרסם לפני חודש באחד ממוספי הנשים היא כבר דיברה אחרת, וצוטטה כמי שלא ממש מסמפטת את הלקוחות שנוגעים בבגדים ומנדנדים לה. "מאד נחמד שאנשים רואים איך שאנחנו עובדים", אומרת עידית ברק מ"דליקטסן". "אנשים מבינים איך אתה עובד ומה הגודל שלך ובעיניהם זה מאד מסקרן". מסתבר שגם הלקוחות אוהבים לצפות בתהליך העבודה, שואלים שאלות, מתעניינים מה בתהליך העבודה שיוצע למכירה בשבוע הקרוב, ונורא רוצים לראות את המעצב. אלא שיתרון זה הוא גם חיסרון. "אתה כל הזמן זמין ללקוח ואז קשה לעבוד", ממשיכה ברק. "מה גם שאתה חשוף כל הזמן, אבל בסך הכל זה בסדר". |  |  |  |  | |
|