 |
/images/archive/gallery/110/027.jpg קינוח חבושים ותפוחי עץ.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| גבי בר חיים מפזרת את הערפל סביב סגולותיהם של המאכלים המסורתיים לראש השנה, מחלה ועד מוח עגל |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
גבי בר חיים
12/9/2004 15:46 |
|
|
|
|
|
|
|
אין יותר מתבקש מלקטר על אופרציית ראש השנה. אבל אחרי שנים של נביחה על דודים, חרדה מהקילומטראז' לארוחת החג או התקפת אסטמה למראה הקרפיון השחוט במרכז השולחן, אולי עדיף - רק הפעם - להתרכז בחיובי, ולפנות לניחומים מהפולקלור.
למעשה, רוב המאכלים של ראש השנה הם כאלו שמקושרים כבר מאות שנים לסגולות של מזל טוב, פריון ושפע. ככאלו, סחבו אותם היהודים מאות שנים, תוך תחזוק מעמדם הסימבולי. ולמרות שמדובר בסוג של אמונה תפלה, יש בהם סוג של חגיגיות ונחמה אטרקטיביים,
הדרושים במיוחד בהווה.
"ראש השנה הוא זמן טעון", אומרת חגית בן שחר, מרצה לטקסים עממיים ובעלת M.A בפולקלור. "זה מעבר ממה שהיה מוכר, לזמנים חדשים. חוסר הידיעה הזה יוצר טקסים, בהם אנו משתמשים כדי לשלוט על השינויים, ולזכות בגורל טוב יותר בשנה החדשה. והרצון הזה בא לביטוי גם באוכל".
כדי שלא יהיה משעמם, חסכנו מכם את הדשדוש בענייני התפוח בדבש, ופנינו לכיוונים פחות ידועים, אך ממוזלים לא פחות. וגם אם מדובר בקלישאות חסרות בסיס, זה לפחות טעים פחד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חלה
|
|
|
 |
|
|
|
אחד מהמאכלים בעלי המשמעות הפולקלוריסטית העמוקה ביותר בקרב יהדות אשכנז. בספרה "ספר הבישול היהודי - מזרח ומערב" מציינת קלודיה רודן כי זו נזכרת לראשונה במאה ה-15, ומאז הפכה ללחם החג היהודי. זרעי הפרג והסומסום המפוזרים עליה מסמלים את המן שאכלו בני ישראל במדבר, שמסמל שפע. מתוך עשרות האמונות שנקשרות לחלה, חלקן הגדול נובע מצורתה וגודלה - אלו שנאפות לראש השנה הן חלות עגולות, ללא התחלה או סוף, ומסמלות המשכיות, הרמוניה ומזל. בדרך כלל, החלות האלו גם מתוקות, ומתובלות בדבש (ע"ע) ובצימוקים, המסמלים ברכה ואושר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ממולאים
|
|
|
|
|
|
|
בן שחר מספרת כי לממולאים יש משמעויות טעונות בפולקלור היהודי, במיוחד בשמחות ובאבל. לשמחה, בייחוד בראש השנה, אלו בעיקר הממולאים - עם בשר ואורז: "הממולאים מסמלים שפע ופריון - משהו בתוך משהו. הממלא, אורז, בשר, סולת וכדומה הוא כבר סמל לשפע. לכן, כשהוא בתוך מאכל אחר מקבלים שפע כפול".
מסתבר כי מדובר באחת האמונות העתיקות ביותר: קלודיה רודן מספרת כי כבר במאה ה-13 נמכר באנדלוסיה נזיד חלקי פנים ממולאים בבשר ומתובלים בקינמון וכוסברה ברוטב חומץ חרדל וצימוקים כסגולה למזל טוב. ובהווה: יהודי טוניס מוציאים את העצמות מעוף, וממלאים אותו בפיסטוקים, בשר עגל טחון וביצים קשות. בארצות אחרות ממלאים את העוף במלית מסורתית של בשר ואורז, הנקראת "חשווה", ובמצריים מעוללים אותו דבר ליונים. טעים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פלפל ממולא. צילום: רובי קסטרו
|
|
|
|
|
|
|
דגים
|
|
|
|
|
|
|
אלו מסמלים פריון, בגלל שיעקב בירך את בניו שירבו כדגת הים. קישור נוסף הינו בין הדגים לביאת המשיח, בגלל שאחת האגדות מספרת על התגלותו של זה כדג גדול העולה מהים. בן שחר מוסיפה כי הספרדים מאמינים שדגים מגנים מעין הרע, בגלל שהם חיים במים המגוננים עליהם, ולכן כנראה שהם מלאים ב"פל" - סגולה טובה למזל.
כל העדות מגישות דגים בראש השנה, ובמיוחד את ראש הדג, כסגולה למזל טוב, וכמובן - כדי שנהיה לראש ולא לזנב. באלג'יריה למשל, מגישים לשולחן דג מעוטר בפרחים ועשבי בר; יהודי רומא מגישים אותם אפויים בצימוקים וצנוברים, ובגרוזיה דבקים דווקא ברוטב אגוזים. האשכנזים, מצידם, לא מרפים ממגוון ורסיות של גפילטע פיש, ובצדק.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ברבוניות. שנהיה לראש, הא? צילום: יחסי ציבור
|
|
|
|
|
|
|
דבש וסוכר
|
|
|
|
|
|
|
סמל חוצה עדות ואוקיאנוסים לשנה מבורכת. יתכן כי הסיבה הרציונאלית לנהיה היהודית אחרי המתוק טמונה בעובדה כי מאות שנים ריכזו היהודים בידיהם את הסחר בסוכר ובדבש באגן הים התיכון ובאירופה, דבר שהפך את המתיקות לדבר הכרחי בקולינריה העממית, אבל ייתכן גם שהסיבה היא אחרת לגמרי.
בכל מקרה, ראש השנה מתאפיין במגוון תבשילים מתוקים, של ירקות, פירות יבשים, סולת ובשר בהתאם לעדה: צימעס ועוגות דבש אצל אשכנזים, ריבות שונות מדלועים ופירות, טאג'ין טלה מומתק בשזיפים או משמשים אצל המרוקאים, וטלה בסירופ תמרהינדי של יהודי הודו, שאמור לפתוח את השנה במזל. ואגב, יש כאלו שטובלים את הלחם בחג בסוכר במקום במלח, מאותם טעמים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עוגת דבש של אנג'ל. צילום: יחסי ציבור
|
|
|
|
|
|
|
גרגרים
|
|
|
|
|
|
|
בן שחר טוענת כי גרגרים ביהדות מסמלים שפע, פריון וברכה. אלה נזכרים כבר בתנ"ך, בברכות כ"שיהיה זרעך כחול". לפי הפולקלור, ברימון יש 613 גרגרים, בשווה לתרי"ג מצוות, וכמותו מקובל לאכול גרגרים נוספים - קוסקוס, אורז, צימוקים, צנוברים - כולם מסמלים תחילתה של שנה ברגל ימין. ואגב, את השימוש ברימונים לקחו בלבנט צעד אחד קדימה - לסירופ - בייחוד אצל יהדות איראן, עיראק וסוריה, שהשתמשו בו לתיבול עופות וברווזים לארוחת החג.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חבושים
|
|
|
|
|
|
|
אולי בגלל צורתו או המתיקות המעניינת בה הוא מתאפיין, ואולי בגלל הווירטואוזיות הדרושה כדי להתקין אותו לבישול, הפך החבוש לאחד מהפירות הרצויים ביותר על שולחן ראש השנה. האמונה היא שפרוסות חבושים מביאות שפע לאוכל אותן, ובעדות מסויימות מעניקים אותם לילדים, כדי שייזכו בשנה מבורכת. במרוקו עושים עוף בחבושים, ומנקדים בו קוסקוס עם צימוקים בהירים, כי אסור שיהיה באוכל שום דבר שחור. באיראן מכינים חורשט - נזיד של בשר וחבושים, ובבולגריה עושים בשר עגל בחבושים ושזיפים מיובשים. בנוסף, החבוש רצוי בחג גם במגוון מנות אחרונות, איטלקיות טורקיות וספרדיות כאחד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לוביה
|
|
|
|
|
|
|
פופולארית ביותר אצל יהדות צפון אפריקה, ובמיוחד בקרב יהודי מצריים. בעיני אלו, הפולים המנוקדים בשחור מסמלים פריון ומזל טוב. ולראיה, אחד מהתבשיל המסורתיים לחג מורכב מלוביה, בשר טלה או כבש ותיבול עדין של קינמון וסוכר. הסבר נוסף לתכונותיה הממוזלות של השעועית הזו נעוץ באטימולוגיה של המילה: הטענה היא שהשם לוביה מזכיר את המילה רוביה, המרמזת על המילה ירבו, ומכך על פריון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מוח עגל/ראש טלה
|
|
|
|
|
|
|
העיקרון סביב מאכלים אלו ברור: "בעצם, אנחנו לוקחים את התכונות הטובות מצמח או בעל חיים, ומספחים אותם אלינו", מסבירה בן שחר. "המוח של הטלה או העגל הוא בעצם הרחבה פולקלוריסטית של האמונה בסגולות הטובות שמצויות בראש של הדג לחיות נוספות".
לדוגמה, המינינה הוא מאכל יהודי טוניסאי, שנאכל בראש השנה ומורכב מבשר עוף ומוח עגל, ומוגש עם פלחי לימון. ראש טלה הוא מאכל שאופייני לכל עדות ספרד. בזמנו, היו חוצים את הראש לשניים, משאירים את הלשון והמוח ומתבלים בשמן, שום, כורכום וזיתים, או צימוקים וצנוברים. כיום פסקו מלהכין אותו - וחבל. כי חוץ מהעובדה שהוא מביא מזל, מדובר באמת במעדן שעושה את הארוחה הראשונה של השנה - למרגשת.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
