 |
/images/archive/gallery/169/642.jpg מיסטר שווארמה בפעולה.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| החודש שבו התקיים ניסן שור אך ורק על המאכל הלאומי, הפך אותו מחתיך פעלתן ומלא שמחת חיים לעייף, מדוכדך, וחסר חשק. אחר כך אתם מתפלאים שככה נראים פה כולם? |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ניסן שור
15/9/2004 8:07 |
|
|
|
|
|
|
|
"ניסן עומד לעבור לכלכלה של שווארמה בלבד, למשך חודש ימים. הוסבר לניסן כי מהלך זה איננו בריא ולחלוטין לא רצוי מבחינה גופנית ומטבולית. הוא הבין את הנאמר לו ולמרות זאת הוא ממשיך במהלך".
ובכן, כך הוא הדבר: ביום חמישי, ה-12 באוגוסט 2004, נותקתי ממהלך החיים הרגיל שלי והפקרתי את עצמי, מרצון, לחסדיה השמנוניים של השווארמה, והכל למען השליחות העיתונאית. במהלך חודש שלם, 28 ימים ברציפות, יושתת כל הקיום שלי, במלואו, על תזונה של שווארמה בפיתה. נשבעתי במזוזה שלא לסטות ימינה ושמאלה: רק שווארמה תיכנס לתוך הלוע שלי במשך הזמן הזה, בוקר צהריים וערב. שווארמה, שווארמה, שווארמה ועוד שווארמה, עם טחינה, סלטים וחריף.
התגובות של הסביבה הקרובה למהלך היו מעורבות. החברים הקרובים התלהבו בטירוף. כל העסק הזה הרי הולך לספק להם פוטנציאל בלתי נדלה להסתלבטויות אינסופיות. ובאמת,
כבר בשבוע הראשון דבק בי הכינוי "מיסטר שווארמה" לקול מצהלותיהם הסוסיות של מי שבעבר החשבתי כחברי הטובים ביותר. בחודש הקרוב הם הולכים להפוך אותי לבדיחה של החבר'ה. תודה רבה, אבל זה לא מה שישבור אותי.
חברתי, לעומת זאת, חטפה עצבים וישר ניסתה להניא אותי מהמהלך. כשהבינה שלא תצליח, נכנעה והבטיחה כי הדבר לא יפגע במערכת היחסים שלנו. היא שיקרה. וזה עוד כלום לעומת ההורים שלי, הבעיה העיקרית בסיפור. כשנודע להם העניין, רק בשביל הפרוטוקול, הם נכנסו להיסטריה ענקית. אבי, רופא שיניים במקצועו, שלף כל מיני פרטי מידע הזויים על הנזק שבצריכה מוגברת של בשר. משהו על כך שהרומאים היו ממיתים את אויביהם בכמויות של שווארמה או דבר דומה. אמא, לעומתו, שאלה אותי האם הם טרחו לעלות לפני יותר מ-20 שנה מצ'רנוביץ למרכז קליטה בחדרה, כדי שהבן שלהם יאכל במשך חודש אוכל של פרענקים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מיסטר שווארמה בידיים טובות. צילום: רובי קסטרו
|
|
|
 |
|
 |
|
ניסו נגד השווארמה
|
|
|
 |
|
|
|
ההשראה לכל הסיפור הזה הגיעה מהסרט "לאכול בגדול" ("Supersize Me") של מורגן ספרלוק. כזכור, ספרלוק תיעד את עצמו כשהוא אוכל רק "מקדונלד'ס" במשך חודש, שלוש פעמים ביום. התוצאות הרפואיות היו קשות: הוא השמין, נכנס לדיכאון והכבד שלו נפגע. ספרלוק קבע לעצמו חוקים ברורים במשך אותו חודש: הוא אכל כל מה שהוגש לו מעבר לדלפק, אסור היה לו לסרב להגדלה של המנה והוא התחייב לאכול שלוש פעמים ביום ארוחות אך ורק במקדונלד'ס.
התפריט שלו היה מגוון: המבורגרים, קריספי צ'יקן, שניצל דג, פנקייקים, גלידות ויוגורטים לארוחות בוקר, נגיסי עוף, מילקשייק וסלטים. חתיכת ממזר בר מזל. מדובר בגן עדן בהשוואה לגיהנום שאותו אני עומד לעבור. המגבלות שהוטלו על הבכיין השמאלני הזה היו כלום בהשוואה לכלל העליון והמחייב שהוטל עלי: רק שווארמה, כל הזמן. אין מקום לשום מזון אחר. לא פירות ולא פרות, לא דגים, לא ממתקים, לא גלידות, לא עוגות ואפילו לא סביח. רק שווארמה וסלטים בפיתה.
הוחלט שאת מספר הפעמים ביום שאוכל את השווארמה הזאת אקבע בהתאם לתחושות הבטן ולפי האופן שבו מתנהג הרעב שלי. אני יכול לאכול רק שווארמה אחת שתספיק לי, בדוחק, ליום שלם, ואני יכול לאכול שלוש, אבל זה יהיה המזון היחיד שעליו אתקיים במשך כל החודש.
ההבדל בין מה שספרלוק עשה ב"לאכול בגדול" לבין כל השווארמה שאני עומד לבלוס במשך חודש הוא עקרוני: ספרלוק ניסח כתב האשמה נגד תרבות האוכל המהיר בארצות הברית. היתה לו מטרה ברורה. תאגיד אימתני ושנוי במחלוקת, שאחראי לדידו לבעיות הבריאות של רוב האמריקנים השמנים. לנו אין מטרה כה בהירה ונייחת. דוכני השווארמה הפזורים ברחבי הארץ הם לא קונגלומרט מרושת ותמנוני. לא מדובר בארגון גדול, אלא באלפי התאגדויות פרטיות של אנשים שרוצים להרוויח את לחמם באמצעות ייצור מהיר של אוכל עממי וזול.
שיטוט זריז בערים הגדולות מגלה כי השווארמה היא מאכל הרחוב הפופולרי ביותר בישראל. כמעט כל הרחובות הראשיים זרועים דוכני שווארמה. אם נצליב את העובדה הזאת עם הממצאים שלפיהם כמעט 50 אחוז מהגברים בישראל סובלים ממשקל עודף ו-15 אחוז מוגדרים כשמנים, הרי שניתן בקלות לקשור בין צריכת שווארמה לאותו גבר שמן, שעיר ומזיע שעומד לידכם כרגע בתחנת האוטובוס, כשכתמי טחינה ניגרים מהחולצה שלו.
הרציונל שעומד מאחורי כל החודש הזה מבקש לטעון זאת: אם באמרה הכל כך משומשת "אתה מה שאתה אוכל" יש ולו שמץ של בסיס תאורטי, הרי שבינינו מסתובבים עשרות ואף מאות אלפי אכלנים שהם לא רק מאוד שמנים, אלא שבין דחפי ההתנהגות שלהם גם מצויה כמות לא מבוטלת של עמבה. הדבר חייב להשפיע על מצב הרוח ולחלחל למעמקיה של התודעה הקולקטיבית. מעניין מה זה מעולל לדפוסי ההתנהגות היומיומיים, אם בכלל.
אבל עוד קודם לכן, ביקשנו לבדוק מה כל השווארמה הזאת תעשה לגוף הצנום ולקיבה הרגישה שלי, כמי שהולך להיות הנסיין שיבחן את התופעה הקולינרית הרחבה הזו. המטרה היא לנסות ולעמוד על המשמעויות הפיזיות וההשלכות הפסיכולוגיות של המאכל, ואולי בדרך גם להבין כמה דברים על התנהלותו של הרחוב הישראלי ברגעי ה"על האש" היומיומיים שלו. השווארמה היא הישראליאנה האולטימטיבית בפיתה, אז קבלו את "אני נגד המאכל הבשרי הייצוגי של מדינת ישראל". נראה מי יישבר ראשון.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מה תעשה כל השווארמה הזאת לגוף הצנום הזה? מיסטר שווארמה בפרופיל
|
|
|
|
|
|
|
שבוע לפני: הרופאים מבוהלים
|
|
|
|
|
|
|
חודש השווארמה התקיים תחת ליווי רפואי צמוד שעקב אחר השינויים הגופניים והנפשיים שהתחוללו בי. לרשותנו התגייסו שני מומחים: ד"ר גיורא וורבר, רופא משפחה מומחה וסגן ראש האגף הרפואי של שירותי בריאות כללית, שיהיה אמון על המעקב הרפואי המרחבי. במקרה של חשש לפגיעה קבועה וממשית בבריאותי, בסמכותו להחליט על הפסקתו לאלתר של כל התהליך; ומריאנה אורבך, דיאטנית קלינית מוסמכת ומנהלת היחידה לתזונה ודיאטה במחוז דן, פתח תקווה, שתלווה את הדיאטה החדגונית הזו ותעקוב אחר השינויים במשקל ובמצב רוח, בניג'וסים אמהיים, פגישות שבועיות ועצות בלתי פוסקות לאורח חיים בריא הרבה יותר.
לפני הכניסה למשטר החודשי אצטרך לעבור בדיקות רפואיות. התייצבתי במרכז הרפואי על שם רבין בפתח תקווה כדי לעבור בדיקות דם ובדיקות כלליות. נקודת הפתיחה שלי היא כדלקמן: בן 25, רווק, פרופיל 72 (מיגרנות), לא נוטל תרופות באופן קבוע, לא מעשן, לא עושה פעילות ספורטיבית. גובה: 1.80 מטר, משקל: 61.7 קילוגרם, דופק: 98, לחץ דם: 120/75, תפקודי לב וריאה תקינים, בטן רכה. בוצעה בדיקת העמסת סוכר, ללא תופעות לוואי, כך שאין חשש לסוכרת. ד"ר וורבר ציין בתיק הרפואי כי אני נראה רזה ומעט חיוור. מזל שהוא החליט לוותר על הבדיקה הרקטלית.
ביקשתי לברר עם הדיאטנית הצמודה מהן בעצם הסכנות שבמבצע שכזה, ומה בכלל יכולה לעולל אותה שווארמה למרקם העדין שהוא אני. גברת אורבך הציגה בפני תסריט די מג'ויף שכמעט הוציא את התיאבון: "המנה הזאת, שאנחנו נוהגים לקרוא לה שווארמה, מורכבת בדרך כלל מבשר הודו ותוספת מאוד משמעותית של שומן. בשר הודו, אם לוקחים את החלק הרזה שלו, הוא דווקא בשר מומלץ, אבל התוספת של השומן שמטפטף מלמעלה עשויה להיות, אם אוכלים ממנה בכמות גדולה, גורם מזיק, משתי סיבות: האחת, כמות גדולה של שומן רווי שמקורו בחי, והשנייה, בגלל כמות גדולה של כולסטרול. יש סיכוי שבטווח המאוד מיידי לא נראה שינויים כי הגוף שלך יכול להתמודד עם ההמסה של השומן והכולסטרול, אבל בטווח הרחוק זה יכול להיות מאוד מזיק. האוכל חדגוני ולכן הוא מוגבל ביכולת שלו לספק את כל צורכי הגוף. וגם מה שאתה כבר אוכל הוא לא באיכות המשובחת ביותר, בגלל מקור השומן בתפריט".
"אין לנו גם מידע מאיפה מגיע הבשר. אמרת שווארמה, לא אמרת כלום. אי אפשר להשוות בין שווארמה לשווארמה. זה תלוי באיכות הבשר ובמקור התוספות שהוסיפו לו. אתה מקפיד לשים סלט, אבל כמה כבר אפשר לדחוף לתוך מנה כזאת? הכמות הזאת בטלה בשישים מול כמות הירק הנדרשת לאדם ביום. יש גם הבדל בין סלט לסלט. אחד יכול להיות מוכן מאתמול, אחד יכול להיות טרי מהיום. זה תלוי במקום. סלט שעומד הרבה הוא חסר ערך לחלוטין מבחינה תזונתית".
מה יכול להיות הנזק שייגרם לי?
"בשלב הראשון, פגיעה בתפקודי כבד. הצטברות סתימות בכלי הדם בגלל משקעים של שומן. תפריט כזה יגרום גם להצטברות חוסרים של ויטמינים, מינרלים, חלבון, סיבים תזונתיים, חומצות בלתי רוויות. פרק זמן של חודש הוא לא מספיק בשביל אנשים בריאים לצבור נזק לכלי הדם, שזה בעצם אתר היעד של שקיעת השומן של השווארמה. אצל צעירים המסת השומן היא מהירה, אבל בגלל שזה מה שאתה אוכל כל היום אי אפשר לדעת. אם אתה בריא, קיים סיכוי קטן שזה יגרום לך לנזק בלתי הפיך. זה יכול להזיק לאנשים שנמצאים על איזשהו גבול מבחינה בריאותית, אבל חודש ימים בהחלט מספיק להרגיש חולשה בגלל חוסר בחלבון. בנוסף, יש את עניין השתייה המתוקה שמתלווה לשווארמה עם כמויות גדולות של סוכר פשוט ולא פחמימות מורכבות. הסוכרים הללו נוטים לשנות את משק האינסולין ולטווח הרחוק בהחלט עלולות להיות לכך השלכות, כמו סוכרת".
אדם בריא יכול בכלל להתקיים רק משווארמה למשך תקופה ארוכה?
"שווארמה לא מספקת בשום פנים ואופן את התפריט התזונתי המומלץ לאדם. מעט מדי ירקות, חסרות קבוצות מזון כמו חלב, קטניות, קבוצות שומן, פירות בכמות נאותה, דגנים מורכבים, ביצים, דגים. חסרים סיבים תזונתיים, היות שבמקרה של הפיתה מדובר בקמח לבן. אין לך כמעט סידן בתפריט, מעט מדי ויטמין סי, כך שהתשובה היא בפירוש לא".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אל תתפתו לגימיקים
|
|
|
|
|
|
|
זה מה שאומרת הדיאטנית שלי. הדברים שלה יחסית מדאיגים, אבל מזל שהם נופלים על אוזניים ערלות. ואני, כבונוס, החלטתי על עוד שני כללים נוספים: האחד, שמתיר לי לשתות אלכוהול ככל שאחפוץ, כדי שאוכל להטביע את היגון של המטלה הזאת בבקבוק של עראק זחלאווי בכל פעם שארגיש שאני כבר לא יכול יותר. והשני, שבמסגרתו אני משיב בשלילה בכל פעם שהמוכרים בדוכנים השונים יציעו לי להוסיף צ'יפס וחומוס לפיתה.
לכלל זה מתבקש לתת הסבר, שכן בציבור פשתה זה שנים הקונספציה המוטעית שלפיה צ'יפס וחומוס הם חלק לגיטימי מהדבר הזה שנקרא מנה שווארמה. טעות גדולה. אין ולא צריך להיות קשר בין המרכיבים הללו. צ'יפס הוא מזון מערבי למהדרין, ואילו חומוס מקומו בצלחת או בפיתה, לבדו. הערבוב המוזר בין צ'יפס וחומוס לשווארמה הוא מניפולציה שנהגתה על ידי שווארמיות נחותות. מטרתו היא ליצור תחושה של שפע מדומה (גם שווארמה, גם צ' יפס וגם חומוס ב-16 שקלים ? פששש, ממש מדיניות רווחה), וכן לעמעם את הטעם הבינוני בדרך כלל של הבשר, על ידי האבסתה של הפיתה בחומרים שמנים שמקהים את התחושה בחך. שווארמה טובה באמת, ואת זה צריך להבהיר כבר עכשיו, לפני שממשיכים הלאה, היא שווארמה שלא זקוקה לתוספי מזון מיותרים, שהבשר שלה עומד בפני עצמו. תוסיפו לה קצת סלט טרי, טחינה ועמבה כדי להדגיש את הטעמים, אבל אל תטביעו אותה בחומוס וצ'יפס. אם היא באמת טעימה, היא לא צריכה לפתות אתכם בגימיקים לא קשורים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
כל כך יפה. לא חבל? (צילום: רובי קסטרו)
|
|
|
|
|
|
|
שבוע ראשון: כוכב אלקטורלי
|
|
|
|
|
|
|
האסטרטגיה של השבוע הראשון ברורה: לאכול כמה שפחות מנות שווארמה כדי שכל העסק הזה לא ייצא לי מהאף אחרי יומיים, ואבקש את נפשי למות או לג'חנון עם ביצה. אני מקציב לעצמי מראש כמות מינימלית של כמנה וחצי ליום, ובהדרגה אעלה את המינון, עד שביום האחרון אתפוצץ בקול גדול. התקצוב המחושב והדיוק במינונים, זאת יאמר לכם כל ג'אנקי, מהותי לפיתוח תלות. אין צורך למהר ולבלוס, יש עוד חודש שלם לטחון שווארמות כמו בהמה. אני אצור תחושת רעב ברורה, כמיהה חזקה ומודעת למזון שממנו אסור לי להתחמק.
הרעב וכן ההכרה הפסיכולוגית הברורה וההכרחית שלפיה אין לי ממש אופציות אחרות לכלכל את עצמי, ייצרו תלות פיזית ונפשית. אני אהיה חייב את השווארמה הזאת כדי לשרוד, היא תהפוך לרפלקס מותנה. בכל פעם שהבטן תקרקר מיד אראה לנגד עיני את גוש הבשר האימתני הזה, מסתובב ומסתובב, סחור סחור, בוהק בזוהרו של השומן הנוטף, קורא לי אליו: "בוא, ניסו, בוא, תנגוס בי, קח אותי בזרועותיך". או שאולי פשוט אדמיין שמדובר במאיה בוסקילה.
את הימים הראשונים אני צולח באלגנטיות. שווארמה אחת אחרי צום של 16 שעות שנדרש לבדיקות הרפואיות הראשוניות היתה מנחמת ונעימה. בימים שלאחר מכן אני מתחיל להתרגל למחשבה הפחות נעימה שלפיה כל מה שאני יכול לאכול זה רק שווארמה. בהתחלה אני עדיין מפלרטט במבטים עם לחמניות קטנות, גבינה או מקרוני, אבל משתדל להפסיק לחשוב על זה, לפני שאחטוף עצבים. במחציתו של שבוע הבתולין אני מבין את הפוטנציאל הפוליטי שעשוי לצמוח מכל המשימה הזאת. ביקור בשווארמייה התל אביבית "מפגש הסטייק" משכנע אותי כי אחרי החודש הזה אני עוד עשוי להפוך לגיבור מעמד הפועלים החדש.
חברי מציגים אותי בפני אחד המלצרים בתור "מיסטר שווארמה" ומספרים לו על כל העניין. למשמע הסיפור עיניו נדלקות בהתרגשות. הוא לוחץ לי את היד ומזמין אותי למנה של שווארמה בצלחת על חשבון הבית. לאחר מכן הוא גומל בסיפור משלו על איש אחד שאכל אצלו שבע מנות שווארמה ו-14 פחיות קינלי, והכל בשעה אחת. סיפור די לא ייאמן. אחרי שאני פונה לצאת מהמקום יחד עם הפמליה שלי, מתייצבים ליד הדלת הוא וצוות עובדיו, מוחאים לי מחיאות כפיים סוערות וצועקים "שיהיה לך בהצלחה מיסטר שווארמה, שיהיה בהצלחה". ברגע אחד אני קולט: בחודש הזה אני בעצם מייצג את העם כולו, ולכן עלי להיות ממלכתי. אני פונה אליהם, מנופף לשלום, מנשק שני תינוקות בכניסה ומבטיח שאחזיק מעמד ואוכל הרבה מאוד שווארמה. אם לא בשבילי ובשביל העיתון, אז בשביל מדינת ישראל ואזרחיה. מבחינה פיזית אני בסדר גמור, מרחף כפרפר ועוקץ כדבורה. לא אוכל הרבה וגם היציאות סדירות, ברוך השם.
סיכום השבוע הראשון: 9.5 מנות ומחשבות על הצטרפות לליכוד בתור כוכב אלקטורלי. בוועידת המפלגה האחרונה צוטט חבר הכנסת מיכאל רצון בכלי התקשורת: "חברי מרכז הליכוד לא יודעים היום את ההבדל בין שווארמה לז'בוטינסקי". אז הנה, אני מוכן לבוא ולהסביר להם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ניסו נותן דם, עוד באופוריה של הימים הראשונים (צילום: רובי קסטרו)
|
|
|
|
|
|
|
שבוע שני: ביקור בבית המקדש
|
|
|
|
|
|
|
השבוע לא מתחיל טוב בכלל. חברה שלי רוצה לחגוג את יום ההולדת שלה עם חברים במסעדה. איזה כיף. אנחנו מתלבשים יפה ובדרך אני עובר בשווארמייה "דבוש" כדי לא להיות רעב בזמן שכולם דופקים שרימפסים וצלעות חזיר. נרשמת נקודת שפל ראשונה ולא אחרונה במעמד החברתי שלי.
יום למחרת אני עושה טעות כמעט פטאלית ואוכל שווארמה בלאפה. לא ברור מה גורם לאנשים לעטוף את האוכל שלהם בשטיח הבצק הזה, אבל מסתבר שזה די פופולרי. אותי, בכל אופן, זה משתק למשך יום שלם כמעט וגורם לקשיים בדיבור ובתזוזה. יש לי בחילה קשה מאוד ומיצי הקיבה עולים כמעט עד לתחנתם האחרונה. לעולם לא אחזור על הטעות הזאת.
יומיים לאחר מכן נרשמת עוד תקרית לא נעימה. בשעת ערב אני נהיה רעב ויוצא לרחובות תל אביב כדי לחפש מנה. התפתח קושי בלתי צפוי: אי אפשר לאכול יותר בבית. כמו האדם הקדמון, צריך לצאת בכל פעם לציד. עניין די מעיק. כשאני כבר מוצא אחת, אני טורף אותה מהר והולך להסתובב. חיי החברה הרי חייבים להימשך. אחרי כמה שעות שבהן אני נפגש עם ידידים ומכרים, אני חוזר הביתה מבסוט רק כדי לגלות, מול המראה, שכתם יבש של טחינה ישב לי על הלחי כל הזמן הזה. אני מאוד מוטרד: שבוע שני של שווארמה והתחושות כבר מתקהות, מודעות הגוף שלי מתחילה להתפוגג, עוד מעט אתחיל להסתובב עם חתיכות של פיתה מאחורי האוזן. אני די מדוכא.
הרעות ממשיכות להגיע. לקראת סוף השבוע אני נפגש עם הדיאטנית מריאנה למעקב. היא שוקלת אותי ומגלה שהשלתי 700 גרם ממשקלי. בגלל שגם ככה אני שוקל מעט מאוד, היא נכנסת ללחץ. אני אמנם אוכל רק שווארמה, אבל אוכל פחות. מריאנה מבקשת שאוכל יותר. אני דווקא משועשע. הנה, אני עובר דיאטת שווארמה ומרזה. אולי עוד אהפוך זאת לפטנט, דיאטת אטקינס על שיפוד.
בסוף השבוע אני מחליט לעלות לרגל לבית המקדש של השווארמה: חיפה. סיור בשלושת המקומות הקדושים מזכיר לי מהי שווארמה טובה באמת. אני מתענג על המנות הנהדרות של חזן ובמבינו בעיר התחתית. לבמבינו יש את המנה המצ'ופרת המיתולוגית: שווארמה שמניחים על פלטה ומתקתקים ביחד עם בצל וחריף, עד שהיא הופכת לעיסה חמה ומתוקה. דליקטס. אחר כך אני עולה לוואדי ניסנס כדי לאכול בשווארמה הקטנה של אמיל. כאן מדובר במטבח צרפתי עילי במסווה של שווארמה, ואף אחד לא מעלה אפילו על דעתו לדחוף לך בוחטות וולגריות של צ'יפס וחומוס.
בפעם הראשונה אני אוכל שלוש מנות ביום, בוקר, ערב וצהריים. וגם ביום למחרת. זה נשמע מוגזם, אבל זה לא. זה כיף. הבשר שם הוא בשר עגל וכבש טעים ואיכותי, לא בשר ההודו הגס שמוכרים לך בשווארמיות בתל אביב, רמת גן, בני ברק, ירושלים וטבריה, כדי לחסוך בהוצאות.
אני מבצע תחקיר קטן ושואל את שמעון, אכלן מקרי שמתיישב על הדלפק לצדי, אם הוא היה יכול לאכול רק שווארמה במשך חודש שלם, והוא עונה לי בעונג: "את השווארמה הזאת הייתי אוכל כל החיים, כל הזמן, וגם נותן לילדים שלי". צודק לגמרי. אני מרגיש בסדר גמור, למרות שהנסיעה לחיפה החזירה אותי לפרופורציות. כל השווארמות שאני אוכל בתל אביב, ברובן לא טעימות לי. אני נכנס לטייס אוטומטי כשאני אוכל אותן. בולע מהר, לא מרגיש את הטעם, מתעלם ממנו. רוב השווארמיות הן McShawarma לכל דבר - מהירות, המוניות, מתייחסות ללקוחות כמו עדר חסר פנים שצריך להאביס בכמויות של בשר וצ'יפס וחומוס. זה מתחיל להגעיל נורא. אני לא יודע כיצד אשרוד את זה. מה שמדהים הוא שאנשים ממשיכים לאכול בשווארמיות הדוחות האלה. אבל איזו ברירה נותרת להם? זה זול וזה מה שיש. הציבור מוצא בשווארמה את הצרכים שלו. אם זה מוצא חן בעיניו ואם לא, הוא לא יפסיק לאכול במקומות הללו. להיפך. הוא ימשיך לבחור כל פעם מחדש באותה שווארמייה שמגישה את אותו אוכל מוזנח.
בעלי השווארמיות נותנים ללקוחות שלהם לא את מה שהם רוצים לאכול, אלא את מה שהם התרגלו לאכול. במחיר של פחות מ-20 שקל, כל המזג הישראלי נכנס לפיתה: הרצון לקבל תמיד כמה שיותר, הרכנת הראש בפני מי שאמון על הקיום שלך, ההתפשרות עם המצב הקיים, ועוד קצת שומן שרוף מלמעלה. האם לא זו מהות הישראליות? כולנו אוכלים את מה שנותנים לנו, ובאכילה הזאת אנחנו מאשררים בכל פעם את הזהות שלנו כישראלים. לפעמים אנחנו אפילו עשויים להתחיל ולדמיין שזה טעים.
סיכום השבוע השני: 11.5 מנות (מה שאכלתי בחיפה זלג לשבוע השלישי) והרגשה לא כל כך טובה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שבוע שלישי: כמה רוע אפשר לבלוע
|
|
|
|
|
|
|
מסתבר שגם לשווארמה יש טייק אוויי. כן, בשביל הנוחות, וכדי לא להתרוצץ באמצע אוגוסט, בחום של 30 ומשהו מעלות, ולחפש אחרי מנה, אני מוכן להוציא את השווארמה מהמרחב הטבעי שלה. זה משונה, האמריקניזציה של השווארמה, אבל היא מגיעה יפה הביתה, כמו פיצה או המבורגר, עדיין חמה. אפשר גם להתיז טחינה על הרצפה בסלון בשביל תחושת האותנטיות.
מרוב פחד שלא תישאר לי שווארמה לאחר כך, אני מזמין שתי מנות משווארמת "שמש" האגדית ברמת גן. את השנייה אני שם במקרר כדי לחמם במיקרו כשאהיה רעב. ממש מגעיל, אבל כנראה שזה מגיע לי. עוד נקודת שפל נרשמת. כשהיא יוצאת אחרי חימום של שתי דקות, השווארמה חמה ומרגישה כמו פלסטיק. אחר כך אין מה להתפלא שבמקדונלד'ס מגישים קבבים. האוכל הישראלי עובר תהליך טבעי של הלעזה, מלשון לועזי, גם באופי הצ'יפסי שלו וגם בערכי הצריכה הקפיטליסטיים. ביום שבו יציעו לי לשים קטשופ על שווארמה, אדע שהגיע הזמן לעוף מפה קיבינימט.
בימים האחרונים אני מרגיש לא טוב. יש לי קצת בחילות ואני מרגיש כבד ועייף. המחשבה על שווארמה עושה לי אסוציאציות לא טובות, היא מדכאת אותי. אפנה להתייעץ עם איש מקצוע. ד"ר וורבר מתקשר לשאול לשלומי ואני מודה שאני קצת מדוכדך. אין לו מה להציע לי חוץ מאשר את הסימפטיה שלו. אני מתקשר לאביחי אייזיק, מהנדס, מנהל איכות מזון ויועץ חיצוני לחברות הסעדה, כדי להבין מה לעזאזל הטיב של מה שאני אוכל והוא מבאס אותי עוד יותר: "יש הרבה סכנות בשווארמה. זה מתחיל מזה שהבשר צריך להגיע ממקורות טובים, שעברו פיקוח וטרינרי ולא מדובר באיזה בשר פיגולים. הבשר צריך לעבור תהליך תרמי ובחלק מהמקומות הוא מגיע חצי מוכן. החום שמבשל את השווארמה לא מגיע לכל המקומות. מבחינה מיקרוביאלית הוא צריך לעבור את 80 המעלות כדי שיהיה ראוי לאכילה ואחרי זה חייב להישאר על טמפרטורה של 65 מעלות, כדי שאם יש חיידקים אז הם לא יתרבו".
"לא בכל המקומות שומרים על הטמפרטורה. במקומות שבהם כן שומרים עליהן, אז בדרך כלל לא מנקים את המתקנים כמו שצריך. העובדים גם חייבים לשטוף את הידיים במים וסבון לפני ואחרי שהם נוגעים בשווארמה. אני לא מכיר כאלה שעושים את זה. הסלטים הם גם עניין בעייתי, השאלה היא מאיפה הירקות מגיעים ואם שטפו וחיטאו אותם. טווח הטמפרטורות הקריטי של סלטים הוא בין חמש לשש מעלות. אם הסלט מוגש בטמפרטורה של מעל לעשר מעלות אז זה מתחיל להיות בעייתי וכמות החיידקים מכפילה את עצמה כל 20 דקות. אני לא אוכל סלטים חיים בחוץ".
"רוב האנשים מחוסנים נגד הבעיות האלו, אבל אנשים רגישים כמו זקנים או תינוקות יכולים לפתח מחלות שבמקרה הגרוע עלולות להגיע למוות. אני מקווה שאני לא מוציא לך את התיאבון".
להוציא את התיאבון? מה פתאום. אבל יומיים אחר כך, במקרה או שלא במקרה, כבר הוצאתי את הנשמה בסשן שלשולים מהאגדות. זה אמנם לא היה זיהום ויראלי, אבל בחיאת ראבאק: כמה שהיה רע לי. אם לא די לצרות, הרי שגם לחברה שלי דנה התחיל להימאס מכל החודש הזה. בהתקף פסיכוטי היא פנתה והתחילה לצרוח: "אתה מסריח וזה מאוד מדכא אותי. אני לא יכולה לחבק אותך, אני לא יכולה לנשק אותך. אתה מסריח רצח, בטירוף, גועל נפש. אין מצב שאני נותנת לך היום גם אם תשלם לי". והיא אכן לא נתנה. לא באותו יום ולא ביום למחרת, וגם יומיים אחרי כן היא עוד עשתה בעיות, אבל בסופו של דבר לא היתה לה ברירה. הבעיה היא שאני לא ממש יכולתי לקחת.
הצריכה האינטנסיבית של השווארמה מתישה את מערכות הגוף. היא הופכת אותך לכבד, מגושם, עייף, חסר חדווה. לפני החודש הזה הייתי פר הרבעה ואדם סופר אקטיבי ואטרקטיבי. עכשיו הפכתי לחצי מהאיש שהייתי לפני זה. רפוי, מנומנם, חסר סבלנות. אני מתחיל לזהות בעצמי את האנשים העייפים שפגשתי בשווארמיות השונות, רבים מהם שמנים, מזיעים ולא אסתטים. האם גם אני הופך להיות אחד כזה? יכול להיות שאני צריך להפחית את כמויות העמבה, בתי השחי שלי באמת בלתי אפשריים. יותר מדי בשר, הרבה יותר מדי בשר. עד לפני כשנה הייתי צמחוני במשך שנתיים, ועכשיו תראו לאן הגעתי. אני מתחיל להיזכר בנימוקים שהביאו אותי להפסיק לאכול בשר. הכל אמת. מאחורי גושי השווארמה הענקיים עומדים בעלי חיים שנשחטו ושעכשיו נבלסים עד דק בפיות מגירי ריר, חומוס וצ'יפס. איכס. בסוף השבוע אני נוסע לטבריה, להתרענן קצת. כמובן שצריך לבקר בשווארמייה המקומית, אין מנוס. מישהו מדבר שם עם אשתו ואומר לה את המשפט הבא: "סלטים זה חשוב, אבל שווארמה זה בשביל הכיף". אין לי כבר מושג על מה לעזאזל הוא מדבר.
סיכום השבוע השלישי: 14.5 מנות והצטרפות לאגודת "אנונימוס".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שבוע רביעי: לטחינה יש ריח של מוות קשה
|
|
|
|
|
|
|
אין כבר כוח לכל זה, אבל אפשר לראות את הסוף. זה לא מנחם אותי. בא לי להקיא במשך רוב שעות היום, וכשכבר מגיע הזמן לאכול אני פשוט תשוש. הבטן שלי עושה גורוגורו שעולה לי לגרון ואני חוסם את הפרץ בשפתיים חשוקות. אני מביט על מנת השווארמה בשנאה לפני שאני מביא לה ביס עייף. זה מגעיל אותי ואין לי חשק לאכול או לחיות. לא ברור למה, אבל אני עדיין רעב וממשיך לאכול. לטחינה יש ריח של מוות והעמבה היא המיץ של הזבל. אני מוכן להישבע שמצאתי ציפורן של תרנגול הודו בשווארמה שלי והיא נתקעה לי בלשון. הידיים רועדות לי כשאני מחזיק את הפיתה. כל יום אני מרוקן את חציה לפח, ואוכל אותה חצי ריקה, עלובה.
ידידה אחת אומרת לי ש"מאז שהתחלת עם השווארמה נהיית ממש פרח", אחרי שאני מעיר לה איזו הערה סקסיסטית על הבז'ז'ים שלה, רק כדי לצאת ידי חובה. כנראה שבאמת נהייתי בהמה. אבל זאת רק השווארמה שאשמה. לא הייתי כזה קודם. הייתי נער רזה, חמוד ופעלתן, עכשיו אני גבר עייף, וולגרי וכבד. מה נהיה ממני? אני מאוד מקווה שאני רק מקרה פרטי ושהאוכל הזה לא משפיע בצורה הזאת על כלל האוכלוסייה. זה גם הזמן להודות בשלושה מקרים שבהם נשברתי ואכלתי דברים שהם לא שווארמה. בפעם הראשונה אכלתי שתי פרוסות עוגת שוקולד ולאחר מכן בגדתי עם פילגשים גרועות אפילו יותר - חופן קבוקים ותאנה טרייה. וזהו. אלו היו הנפילות היחידות שלי במשך חודש שלם. נשבע. הסוף, בכל מקרה, מתקרב. יש סיבה לאופטימיות, למרות שאני עדיין לא ממהר לחגוג. קבענו תאריך לבדיקות הסופיות במרכז הרפואי על שם רבין, ולמחרת פגישת סיכום. עושים לי את בדיקות הדם, אני מחכה לתוצאות.
סיכום השבוע הרביעי: 14 מנות וגועל נפש אחד גדול.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אחת למזכרת, שמומלץ להגדיל. צילום: רובי קסטרו
|
|
|
|
|
|
|
שבוע אחרי: אפשר להוציא את האדם מהשווארמה
|
|
|
|
|
|
|
התוצאות מגיעות. לא חל שינוי בפרמטרים שנבדקו בתחילת החודש ובסופו. הקילו שהורדתי עלה בחזרה. כלומר, לצריכת השווארמה לא היתה השפעה פיזית עלי. הסיבות לכך: סך הקלוריות במזון שצרכתי היה נמוך יחסית מהכמות שלה אני זקוק (מה אני יכול לעשות, אני לא כזה אכלן גדול), משך הדיאטה היה קצר, ואני עדיין מספיק צעיר ובריא כדי להיות מסוגל להתמודד עם המאמץ הגופני הנדרש מאכילה של שווארמה במשך חודש שלם.
הדוקטור מאבחן שאני נראה "מאוד מסכן". באלה המילים. והוא צודק. אני אכן מאוד מסכן. מסכן, אבל לפחות בריא. חוץ מבחילות, שלשולים ודיכאון לא קרה לי כלום. באמת תודה לאל. זהו. עכשיו אני יכול לאכול כל מה שארצה. הארוחה המפסקת אמורה להיות רגע השיא העצום בחודש המייגע הזה. אבל אני לא מרגיש שום שמחה בלב. כנראה שהטמעתי את המשימה העיתונאית לתוך מערכת השיקולים והאיסורים שלי. אני מרגיש שלעולם לא אוכל להיפטר מהשווארמה.
בערב, אחרי הפגישה, אני הולך למסעדה כדי לגמור עם זה ולעשות את זה מגונדר. אבל אני מתקשה ליהנות. לקוקי סן ז'ק שלי יש טעם של בשר הודו שרוף ואני שואל את המלצר אם יש קצת טחינה לשים על האנטריקוט. החודש הזה צילק אותי. אין תחושה של שחרור והקלה. להיפך, הזיכרון צף ועולה בי. כל 49.5 המנות חוזרות כדי לנקום בי. ייקח לי זמן להשתחרר מהתחושה המעיקה הזאת, ככל הנראה רק חוקן יעשה את העבודה עבורי.
מה, בכל זאת, המסקנה מחודש שלם של אכילת שווארמה? קודם כל, שאי אפשר ממש לחלות מזה, וזאת כבר בשורה טובה. אנחנו נמשיך לאכול שווארמה כל עוד יגישו לנו שווארמה, בין אם בעשרה שקלים בתחנה המרכזית ובין אם ב-25 שקל (כולל שתייה) בעיר התחתית. היא מזינה אותנו ואנחנו מזינים אותה, ואין סיכוי שזה יימאס על אחד משני הצדדים.
במילה "אנחנו" אין הכוונה, כמובן, לאליטות. השווארמה היא מאכל שהקיום שלו הודחק על ידי הבורגנות והעשירונים העליונים. הם אינם נדרשים לו. זהו מאכל שאין בו פאר והדר, אלא רק את עליבותו המיידית של הרחוב. השווארמייה אינה הטריטוריה הטבעית של הבורגנות. היא אינה מציעה תמלוגים של מעמד. בפניה כולם שווים, ארציים.
השווארמה היא לא מאכל "ישראלי" במקורו, אבל בייתו אותה כך שתשתלב היטב בסימבוליקה העממית-לאומית שלנו ותהפוך לאחד מהאלמנטים המזוהים ביותר של הישראליות. שם קוד לאותנטי, מוצר שניתן להשגה על ידי כולם ובשביל כולם. שווארמה היא אוכל חם, מזיע ושומני. כשהיא מגעילה, היא הכי מגעילה שיש. כשהיא טעימה, היא מאוד טעימה. השווארמה מעייפת, ויש לה ריח שאפשר לזהות מקילומטרים. אוכל כבד, אינטנסיבי ועשוי מיצורים חיים שמתו. לא תמצאו הגדרה יותר טובה לחיים שלנו כאן.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
