 |
 |
|
|
|
|
| כשאבא פצצות מבין שאין שום מצב ליציאה זוגית באופק, הוא מחליט שהגיע הזמן לעשות את זה סולו |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ישי אדר
15/9/2004 17:14 |
|
|
|
|
|
|
|
לא ראיתי "קיל ביל 2". כבר חצי שנה (ובעצם יותר), שאפרת ואני מנסים לצאת ביחד כמו שאנחנו הכי אוהבים ולא מצליחים. מאז שיש לנו שניים לא הגענו לצעד הזה של להפקיד את הילדים, גם לא אצל הסבתות, למרות הנכונות הבסיסית. לפני שבועיים, מצאתי עצמי במסגרת עבודה בחוף ים בהרצליה, ומיד הבנתי עד כמה חמור בעצם מצבי. אני לא כל כך אוהב את העסק הזה של הים אבל פתאום הכל נראה לי זוהר ותוסס. אנשים יושבים, חופשיים לחלוטין, שותים בירות, נהנים. וואוו.
כמה ימים אחר כך נסעתי בלילה בתל אביב, ברמזורים בהיתי במידרכות והסתכלתי על כל האנשים הלבושים שיוצאים ונכנסים למקומות. חזרתי הביתה, הערתי את אפרת ובישרתי לה את הבשורה המרגשת: בגלל שאנחנו לא מצליחים לצאת ביחד, מתחילים לצאת לבד! כך אי אפשר להמשיך. לצאת לשתות משהו, ללכת לסרט או סתם ללכת לחבר ולא לעשות כלום. המממממממ.
קיבלתי נשיקה ותואר של גאון ונרדמתי.
למחרת קמתי כמו ילד לפני מדורת ל"ג בעומר או טיול שנתי, נרגש ונלהב. ניערתי מעצמי את האבק והתקשרתי לכמה חברים במצבי (+1 או +2). "בוקר טוב לך באמת אדון אדר, אנחנו יוצאים לבד כבר שנתיים", היה המסר האחיד שקיבלתי. אבל ההצטרפות למועדון התקבלה בתשואות במיוחד מצד החברים נטולי הילדים, ומיד דמיינתי איך כולם רבים על תורם לצאת איתי. לנגד עיני ראיתי את העיר נקרעת לגזרים לרגלי. עשינו זוג או פרט ואפרת זכתה לצאת ראשונה.
יום לפני כבר התחלתי להציק עם שאלות "את יוצאת מחר?", וחיכיתי כמו נשר מעל הנבלה עד הרגע האחרון שבו השלל אכן נפל לידי. בערב היינו אצל חברים במרחק שעה מהבית, ולא בזבזתי זמן. ברגע שנכנסנו לרכב פקדתי על אפרת לאחוז בטלפון שלי ולתפקד כמזכירה חרוצה ולאייש את ערב הבנים הסוער שלי. היא, בתור מי שלא יוצאת הלילה היתה שלווה ומשועשעת, וזה היה חשוד.
אפרת חייגה לפ' שבדיוק חזר הביתה אחרי יום עבודה ארוך מלא פגישות. פ' בן 29, גר עם חברה בהרצליה בלי ילדים באופק. לא יצאן צמרת אבל בהשוואה אלי - אמריקן ג'יגולו. אפרת הצייתנית הציגה בפניו את הנתונים והעבירה בשמי את המסרים הנלהבים (קח אותי החוצה, למקום חם, תראה לי מה קורה). אפרת התחילה לצחקק, ואני התחלתי להיות מוטרד.
"מה, הוא עייף?" שאלתי.
"כן אבל הוא מוכן לצאת איתך, הוא פשוט לא יודע אם יש לו כוח למקום עם הרבה אנשים. הוא מציע שאולי פשוט תבוא אליו".
"תבוא אליו"?!, "מקום שקט"?!, "מממווווככככןןןן לצאת איתך", המילים הידהדו באוטו והיה חסר רק צוות צילום באוטו שלפנינו כדי להנציח את ההבעה על הפרצוף שלי.
"תגידי לו שזה ערב בנים. אני אתקשר לר', נארגן משהו טוב".
אפרת העבירה את המסר, ציחקקה לשמע התשובה ואמרה ש"בסדר, הוא מחכה לטלפון ממך".
העליתי את ר' (+2, ותיק ביציאות סולו). אפרת שוב העבירה בשמי את המסרים על ערב הבנים הלוהט שמתארגן וחזרה עם צחוק מתגלגל. "הוא אומר שהוא לא יכול לסרב אבל הוא פשוט בחתונה, תקבעו בפעם אחרת".
מיד החזרתי את פ' לעניינים ומיהרתי לקבוע עובדות בשטח לפני שסוגרים עלי את הלילה. "תשאלי אותו אם מתאים לו שאני אצלו בעוד 40 דקות", שלחתי וקיבלתי אוקיי מחוייך. "הוא ביקש שתתקשר אליו כשאנחנו מתקרבים".
התעכבנו קצת בדרך והגענו כעבור 40 דקות הביתה לפרוק ולאפסן את הילדים. כעבור רבע שעה התקשרתי אליו שוב."איפה אתה?" הוא שאל אותי בקול מלא תקווה.
"בבית" עניתי כמי שמריח את גורלו.
"בבית?" הוא החזיר ואני יכול להישבע שראיתי אותו מסתכל על השעון ושם את הראש בין הידיים, מיואש.
הבנתי איפה אני נמצא. אני כמו החבר שבא אחרי היעדרות ארוכה מחו"ל וגורר אחריו את כולם ליציאות מתישות של "לראות מה קורה בעיר".
"אז מה, אתה עייף?" העזתי לשאול בעודי חש את ההקלה בנשימותיו ובעיני רוחי ראיתי אותו מסתער על חלון ההזדמנות, כמו פומה על עדר באפלו.
"האמת, תראה, אני די תשוש, היה לי יום ממש מטורף".
"אוקיי. טוב לא נורא".
"אתה לא מתבעס, נכון?".
"לא, מה פתאום", עניתי. "נראה, אולי בסוף שבוע נעשה משהו".
נפרדתי מפ' ונשארתי שוכב על הספה בסלון מהרהר ומתנחם בעובדה שאני בעצמי עייף ושחוט אחרי עוד יום מלא בתלאות הילדים. כעבור עשר דקות נרדמתי כמו גוש בצק.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
