 |
 |
|
|
|
|
| דני ססלר מזהיר באופן חריף למדי מפני ביקור במסעדת "פדרו" האילתית |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
28/9/2004 16:02 |
|
|
|
|
|
|
|
חם מאוד ויקר מאוד באילת. פעם היא היתה עיר עונשין. שלחו לאילת פושעים בעונשי רדיוס. היום כבר לא. אילת ניזונה בדרך כלל, מאנשים שמשום מה לא נסעו לסיני. בגלל שהם רוצים להישאר בארץ, או בגלל שהם רוצים "בתי מלון ישראליים", או בגלל שהם רוצים יותר ביטחון ופחות ערבים. לא ברור.
בראש השנה האחרון, העיר היתה עמוסה בעיקר בגלל ההתראות של משרד החוץ. המחירים בקניון המרכזי של אילת יקרים יותר מאשר בתל אביב, למרות שהם אמורים להיות זולים יותר ב-17 אחוזים של המע"מ.
"חוף הדקל" הוא חוף סימפטי, יש שם אי במרחק של 3 דקות שחיה מהחוף ובמרכזו דקל וגם מגלשות. יש גם אוהל בדואי עם פיתות בדואיות ולבנה או שוקולד. בערב הלכנו ל"פדרו", מסעדה מומלצת ע"י המקומיים. יתכן שזה היה המיקום שבו הושיבו אותנו, באמצע האולם, וייתכן שהיתה זאת התאורה, אבל אני לא זוכר אווירה כזאת במסעדה. האולם המרכזי בפדרו מואר כמו ש"בתי אוכל" במזרח אירופה היו מוארים בתקופת החושך. אור מפוזר, אור מועט, אור צהבהב ולא ממוקד. במילה אחת, מדכא. ואם זה לא מספיק, אז התקרה נראית מקולפת, חיוורת ועצובה.
התפריט משעמם. הוא מורכב ברובו ממנות "בטוחות", ללא השראה או תעוזה קולינרית. סלטים כמו עלי רוקט עם עגבניות שרי וגבינת רוקפור; סלט נבטים, פטריות ועגבניות שרי; או פטריות ממולאות בגבינת רוקפור. והיו עוד הרבה מנות מצחיקות כאלה. נקניקיות עטופות בבצק עלים לא היה, ברוך השם.
הזמנו סלט קאלמרי. הקאלמרי היו בסדר.
ברוטב עם שמן זית וחומץ בלסמי שגם הוא היה בסדר. הטבעות הונחו על ערימת חסה קצוצה דק. או נכון יותר על הר של חסה קצוץ דק-דק. למה? אולי כי הם רצו שיהיה יותר נפח למנה, או אולי זה הקו הכללי של המסעדה, גדול ומיושן.
הזמנו גם "סלט פדרו" ושוב, המון חסה קצוצת סכין, המון. עם קוביות עגבניות וקוביות גבינת מוצרלה וחסה, ועוד חסה. סתם. סתם. סתם. מישהו מיושבי השולחן הזמין פסטה שהופיעה עם רוטב שמנת ופטריות שהזכיר את ימיהם הגדולים של אולמי החתונות ברחוב המסגר.
הזמנו מנה עיקרית משותפת, המבורגר שהופיע בצורת 3 קציצות על צלחת ערומה ועוד צלחת עם פרוסות תפוחי אדמה אפויים עם רוזמרין ורוטב שמנת-פטריות, איך לא. תפוחי האדמה היו בסדר, לא שרופים, אפויים במידה וכל כך משעממים, שנדמה היה שהכל מתנהל בהילוך איטי.
המלצרים נעו לאט, החשמל זרם לאט ובקושי הגיע לשולחן, הקולה תססה לאט, המזלג ננעץ בחמלה ובאיטיות והסכין חתך את ההמבורגר ברוגע גדול. הפה נפער כאילו נזכר בילדותו, כשהיה חייב לאכול אך צרח (בשקט, בשקט) "לא בולע לי!!!". להמבורגר היה טעם של תיבול לא מוכר. מישהו ניחש ש"זה החמאה" ואני חשדתי בתבלין מסוים. המלצרית המסורה נשבעה לנו ש"זה מאה אחוז פילה בקר, מלח ופלפל וכלום לא יותר, אני עובדת כאן כבר שש שנים, תאמין לי". מכונת הזמן עצרה מלכת, וקרסה לאט, משיעמום. היה מעניין.
מחיר ממוצע לארוחת יחיד ב"פדרו" יהיה כ-120 ש"ח. לא משהו שכדאי לטוס עבורו לאילת.
פדרו. שד' יעלים 14, אילת. טלפון: 08-6379504
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
פדרו, מושבת העונשין (צילום: מתוך האתר)
|
|
|
 |
|
 |
|
ב"קפה בבלי", רח' הרצוג 24, תל אביב
|
|
|
 |
|
|
|
מגישים את הסוכרזית בפטריה צהובה מיושנת ונדירה מאד. פותחים, מנערים אותה לתוך כף היד, מוסיפים כדור אחד או שניים לקפה, מחזירים את כדורי הסוכרזית הנותרים לפטריה וסוגרים את הפקק הירוק.
ועל זה סבתי, אנה זכרונה לברכה, אמרה - כששאלתי אותה למה צריך לרחוץ ידיים בבוקר, אחרי השינה - "לך תדע איפה היו הידיים שלך בלילה". אני ידעתי. לוגמי הקפה בקפה בבלי, לא יודעים.
במחשבה שנייה ומזווית אחרת אפשר לראות את בית הקפה הזה, כאחד המקומות היותר אינטימיים בעיר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יקירתי
|
|
|
|
|
|
|
אמש ב"קפה פרוקופ", כשישבתי סמוך לבר ולגמתי את הפרנו השני שלי, בין הראשון לשני אכלתי גם ביצה קשה, שאני כל כך אוהב, חלפה לידי אשה נאה. מאופרת יפה ולבושה בשיק אופנתי. היא נכנסה לחדר, תרה בעיניה אחר מישהו, לא מצאה את מבוקשה, הסתובבה על עקבותיה וחזרה בחיוך מבויש, תוך שהיא ממלמלת לעצמה משהו לא ברור.
ני ניצלתי את ההזדמנות ושאלתי אותה "מה?" - הצגתי את שאלתי בצורה כזאת שתבין שחשבתי שהיא פנתה אלי - והיא, שנתפסה ממלמלת לעצמה, ענתה "כלום" מחוייך והזדרזה לכוון דלת היציאה.
חשבתי לעצמי, אבל אני לא בטוח שזה נכון, שבמלמול שלה ובשאלה שלי אליה, גלומים היו כל האינטימיות שבין שני אנשים בודדים (ומי לא בודד?). אני רציתי, "במחשבה רטרואקטיבית", שהיא תעצור לידי ותענה לי על שאלתי בלחש, "אני אוהבת אותך", והיא, פחדה מכך. פחדה מהמחשבה החד משמעית שלי. פחדה משתי המילים האלה, שעושות דרך כל כך ארוכה ומלאת מהמורות ממרכז הגוף, ממש מהמרכז, אל השפתיים.
מעניין איך אני הייתי מגיב אילו היא היתה עוצרת לידי, מחייכת ולוחשת לי "ז'ה-טם". בפעם האחרונה שלחשתי לך את המילים האלמותיות האלה הגבת ב"אל תמכור את עצמך בזול כל-כך". כששמעתי אותך אז, אני מודה, משהו כבה בי. משהו ששני פרנו מעירים אותו. מה זה, לדעתך?
ז'יל פיסקאר (1901-1984), עורכו השני של הירחון הספרותי "מחילות, הדרך אל החופש", פריז, סתיו, 1937.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
