 |
/images/archive/gallery/191/981.jpg עוגיות חמאה של לחמי.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| ביקורת המוצרים היומית שלנו: איתי נאור נותר קצת עמום לנוכח עוגיות החמאה של לחמי |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
איתי נאור,
27/10/2004 11:01 |
|
|
|
|
|
|
|
יש מותגים שנעזרים מדי פעם בסיפור מיתולוגי לצורך הרבייה שלהם. כך במקדונלד'ס או וונדיז ישמחו לספר על הדוד משה שהיתה לו חווה והתחיל את כל העניין הזה, וכך בתי עסק כמו מסגריות או חנויות חשמל אוהבים לפעמים לשים למעלה איזה "נוסד: 1982". יש מותגים אחרים, לעומתם, שהסיפור הוא כל הסיפור שלהם. כמו סדרת המאפים של לחמי לדוגמה, שעל פירורי גרסת עוגיות החמאה הצרפתית שלהם אני ניצב כעת.
"פעם, לפני שנים רבות, היו איש ואשה שאהבו טעמים וניחוחות", כתוב על עטיפת הפלסטיק, מעל לתמונה שיובאה מראשית המאה העשרים, ובה משפחה אירופאית מכובדת ויחסית אצילית למראה, עם אופציה ליהדותיות משגשגת. "יחד רקחו להם קסמים אשר מילאו את האוויר בריח של בצק נאפה, ריח של חמאה, של שוקולד, ריח של עוגות מתוקות ועוגיות, ריח של לחמניות חמות וטריות, ריח קסום של בוקר. אותו הקסם נמשך כבר שנים רבות, והריהו לפניכם, קסם של טעמים וניחוחות".
נשמע קצת סתום, לא? ונדמה לי גם שיש כאן איזשהו ניסיון לייצר אווירה של אגדה. מהקמצנות בפרטים ההיסטוריים אפשר להעיז ולהציע ש: א. אף פעם לא היו קיימים האיש והאשה האלה; ב. הם היו קיימים, אבל לאף אחד מהם לא קראו לחמי; ג. הם היו קיימים, קראו להם לחמי, אבל הסיפור המקורי שלהם היה משעמם טיחו.
אז אולי זה משעמם, אבל מסתבר שזהו עוד אחד מהמקרים שבהם כל הקומבינה המיתוגית מסתדרת מדהים עם מה שהמוצר משדר ברובד הכי מיידי שלו, יעני הטעם. כמו האגדה הלוגואית שלהן, גם העוגיות האלה עושות רושם קצת עמום. זאת אומרת, אני עומד כאן מול קופסה מרשימה של פירורים, שאריות לכמות נכבדה של עוגיות שטעמתי בתפקיד לפני יומיים-שלושה, ואינני מצליח להיזכר בזרזיף קלוש מן הטעם שהיה שם פעם. אני בהחלט זוכר שזה היה טעים במובן מסוים, אבל מעבר לזה הכל נראה קצת מטושטש.
ייתכן והייתי מצליח יותר אילו היה עומד לרשותי כעת איזה איש מוצר מטעם לחמי, שהיה מכבס עבורי כמה ביטויים שיווקיים עם ריח קסום של בוקר ועוזר לי לשחזר את תחושותי. בסך הכל, אימג' כבר יש לי, וגם מטען רגשי. אני רק לא מבין למה כל זה קשור.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
