 |
/images/archive/gallery/138/461.jpg שורף, אבל נעלם.
צילום: לרית לוי  |
|
|
|
|
| הכיבים המטרידים שמתפתחים בלוע נובעים אמנם מנטייה משפחתית, אבל יש דרכים להילחם בהם |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
סמדר הירש
23/11/2004 11:18 |
|
|
|
|
|
|
|
השם המדעי שלהן הוא אפטוסטומטיטיס, אבל כולם קוראים להן אפטות: אותם פצעים לבנים-כיבים בשמם המקצועי - שמופיעים בפה, בדרך כלל בצדדים הפנימיים של הלחיים או בצדה הפנימי של השפה התחתונה או העליונה, שורפים מאוד, ונעלמים כמות שבאו תוך שבוע עד עשרה ימים. הדעה הרווחת היא שבישראל סובלים מאפטות כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה, אבל יש רופאים שמדברים גם על היקף של 60 אחוז.
לדברי
ד"ר אילנה קפלן, מומחית לפתולוגיה אוראלית מהמרכז לרפואת הפה בגבעת-שמואל, הגישה הכי מקובלת היום גורסת שהסיבה בעלת המשקל הכבד ביותר בגרימת האפטות היא הסיבה האימונית, כלומר זו הקשורה במערכת החיסון. "במקום להיות מכוונת נגד וירוסים או פטריות, מערכת החיסון מתכוונת נגד רקמת הרירית בפה, תוקפת אותה וגורמת להתקלפות של השכבה החיצונית", אומרת ד"ר קפלן.
קיימות גם השערות לגבי סיבות כמו גנטיקה, תזונה וחוסר איזון הורמונלי. מה בנוגע אליהן?
"הגורמים הללו נכללים בקבוצת הסיבות המסייעות. במסגרתם מדברים לא על גנטיקה ממש, כי לא מדובר בגן מסוים שזיהו, אלא על נטייה. יודעים שיש נטייה משפחתית של הורים וילדים או אחים ואחיות מאותה משפחה, אבל זאת לא תורשה במובן המצומצם של המלה. כמובן שלחץ נפשי מחמיר את התופעה של מי שסובל מהנטייה. גם בזמן של שינויים הורמונליים אצל נשים, כמו במחזור או בתקופת ביוץ, עלולות להופיע אפטות. אצל נשים רבות שסובלות מהתופעה חלה הפוגה בזמן הריון.
"בהקשר התזונתי מייחסים לחוסרים שונים של ויטמין B12, אבץ, ברזל וחומצה פולית את הסיוע לאותה נטייה. במקרים שבהם אנשים שיפרו את התזונה שלהם, הוכח שיפור ניכר במצב האפטות. אבל צריך לזכור שהחוסר הוא לא הגורם הישיר אלא הגורם המסייע בלבד. זאת בדיוק הסיבה שאפטות מאפיינות גם חולים במחלות של מערכת העיכול כמו צליאק וקרוהן. במחלות הללו מדובר בהפרעות ספיגה של ברזל ו-B12, ולכן מופיעות האפטות כתופעת לוואי של המחלה. בתחום האלרגיות מדובר ברגישויות שונות אצל כל אדם".
לדברי ד"ר קפלן, האמונות הרווחות שלפיהן שוקולד, גבינה או תפוז גורמים אפטות אינן נכונות. "כל אדם שסובל מאפטות צריך לנהל יומן מסודר ולעקוב אחר המזונות שהוא אוכל כדי לראות אם יש קשר בין מזון כזה או אחר להופעת הפצעים. רק ככה בודקים אלרגיות", היא אומרת. "אין אמת אחת לכולם. כשיש פצע ברור שמיץ תפוזים שורף יותר, אבל אין שום הוכחה מדעית שחומציות גם גורמת לאפטות. בתחום הרגישות לחומרים מסוימים, כן הוכחה לאחרונה רגישות ל-SLS (סודיום לאוריט סולפט) שמצוי במשחות שיניים, ושגורם אצל חלק קטן מהחולים רגישות יתר לאפטות".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
להמתיק או לא להמתיק?
|
|
|
 |
|
|
|
אבל הנטורופתיה גורסת אחרת. "אפטות נגרמות בעיקר לאנשים בעלי חומציות בקיבה", מסבירה הנטורופתית יפה שמעוני את הגרסה שלה. "מה שצריך לעשות זה להימנע מאכילת דברים חומציים כמו חצילים, עגבניות, פרי הדר, קיווי, תות שדה, קטשופ ודברים מטוגנים. במקביל יש להגביר צריכה של שקדים, אגוזים, גזר, תפוחים ובטטה. גם יוגורט יכול להרגיע ומשקה מאבקת חרובים. מומלץ גם לחזק את מערכת החיסון עם ויטמין C לא חומצי שנקרא אסטרולה. על הפצעים אפשר לשים דבש חרובים, וגם לחטא עם שמן עץ התה.
"באופן מניעתי אפשר לשתות משקה 'נוני' שמופק ממיצוי של הפרי הטרופי מורינדה. הוא מכיל מרכיבים שנחשבים כבעלי השפעה אנטי-חיידקית, אנטי-נגיפית ואנטי-סרטנית. זה משקה כל-יכול. הוא מחדש תאים ומחזק את מערכת החיסון, הנשימה, העיכול, העצבים והעצמות. עוזר לסוכרת, לחץ דם גבוה, דכאונות, פשוט מרפא הכל".
ד"ר קפלן לא מקבלת את הגישה הזו. "אני נגד משחות ואבקות פלאים שמרפאות הכל ויודעות לעשות הכל חוץ מלבשל קפה. גם הגישה לחזק את מערכת החיסון היא גישה מוטעית, משום שהבעיה היא לא בחוזק של המערכת אלא בשיבוש מסוים בכיוון שלה. אני רואה עשרות חולים בשבוע שראו רופאים קונבנציונליים שנתנו משחות לא מתאימות להרפס או לפטריות, או מרפאים טבעוניים למיניהם שמרחו להם משחות, וחלב עזים ישר מהעז, ושמנים אתריים ודבש חרובים. בכלל, אני נגד דברים מתוקים, כי אנשים מאמינים שזה עוזר לאפטה ואז מפתחים לעצמם עששת קשה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מחפשים אפטות. צילום: ארכיון מעריב
|
|
|
|
|
|
|
הכי חשוב: לאבחן
|
|
|
|
|
|
|
לדברי ד"ר קפלן, "רוב הרופאים אומרים למי שסובל מאפטות 'אין מה לעשות, תחיו עם זה בשלום', אבל כמי שסובלת בעצמה מאפטות ופוגשת אנשים שסובלים מהבעיה באופן קשה ויומיומי, אני מבינה עד כמה זה משבש את החיים וגורם לסבל. התדירות של האפטות משתנה מאוד, ישנם אנשים שסובלים מהן פעמיים בשנה וכאלה שסובלים מהן ללא הפסקה.
"בתור רופאה קונבנציונלית שמתמחה בתחום הזה בעיקר, אני מאמינה בתכשירים שנבדקו מדעית. התכשיר הוותיק ביותר הוא משחת 'אוראקורט' ששייכת למשפחת הסטרואידים. הסיבה שבגללה אנשים חושבים שהיא לא עוזרת היא שהם לא מקפידים לשים אותה שש פעמים ביום, כי רוב הרופאים לא מקפידים על ההוראה הזאת. הפטנט שלה מבוסס על כך שהיא דביקה כמו דבק, ולמעשה מחזיקה את האפטה במקום.
"היום יש חומרים נוספים על בסיס כלוראקסידין כמו 'קורסודיל' או 'תרודנט', שנועדו לחטא את הפצעים. אני תמיד ממליצה גם על שטיפה באנטיביוטיקה. בארץ אין עדיין מי-פה אנטיביוטיים כמו בארה"ב, אבל למי שסובל מהבעיה בצורה חריפה וחייב לחזור מהר לתפקוד תקין - כמו למשל נגן קלרינט לפני הופעה - רופאים מומחים יכולים להזריק סטרואידים ישירות לכיב או לרשום אנטיביוטיקה מסוג טטרהציקלין. בבית צריך לרוקן את תוכן הקפסולה למים ורק לשטוף את הפה עם התמיסה בלי לשתות אותה. זה נבדק והוכח כפתרון יעיל במחקרים שנעשו בתחום".
ומה בנוגע לתרופות ללא מרשם לאפטות, שמציפות את המדפים? הן אפקטיביות?
"זה תחום שלא מפסיק להתחדש. כל יום יוצאים תכשירים חדשים לשוק. רובם מבוססים על הרעיון של ציפוי הפצע בשכבה דביקה ומבודדת, שלרוב נשטפת על-ידי הרוק. תכשירים נפוצים הם 'אפטק', או 'אפטגון', או תכשיר שנקרא 'קאנקה' שדי שורף אבל במקרה דחוף יכול לעזור בטיפול מיידי. מוצר חדשני יחסית שיצא לאחרונה נקרא 'פרו-פה', שהוא למעשה ספוגית שנדבקת על הפצע כמו חבישה, ומתמוססת לבד בתוך 12 שעות. בתוך הספוגית מצוי חומר שמחטא, והחברה שמפיצה אותו טוענת שהוא גם מאיץ את הריפוי.
"הכי חשוב זה להגיע לאבחון במקום מקצועי לפני שמתחילים להשתמש בכל מה שמציע השוק. יש חשיבות גדולה מאוד לאבחון של הכיב. יש כיבים מסוגים שונים שנובעים בין השאר ממחלות ויראליות כמו הרפס, או מסרטן בפה. לא כל כיב הוא אפטה. אפטה היא אפיזודיאלית, כלומר מופיעה, נרפאת ושוב חוזרת. כיב סרטני לא מתרפא, ורופאים מתודרכים שאם מדובר באפטה שלא נרפאה אחרי עשרה ימים, חשוב מאוד לעשות ביופסיה".
ומה יש להומאופתיה להציע? על המדף של זיוה סאמט, מ"הומגליל", מונחים שני פתרונות. "לטיפול המקומי בכיבים יש לנו תמיסה שמורכבת מהצמחים מירה, רתניה וגלריום. היא מכווצת את הפצע וגורמת לזמן הבראה מהיר יותר של יומייםשלושה, במקום שבוע עד עשרה ימים שבדרך כלל מאפיינים את האפטות.
"לטיפול מניעתי אני ממליצה על 'בורקס', שמבוסס על החומר הרעיל שנקרא פעם על-ידי עקרות הביתה 'מי בור', שאיתם מיגרו נמלים ומזיקים, ורופאי אף-אוזן-גרון של שנות החמישים נתנו כמרשם לריפוי דלקות גרון. בהומאופתיה הוא כמובן לא רעיל, ולוקחים אותו מתחת ללשון בגלובולים (כדורים קטנים) או בטיפות מומסות במים, והוא מניעתי. מתחילים לקחת אותו כשהפצע מופיע וממשיכים כמה שבועות אחר-כך".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
