 |
 |
|
|
|
|
|
|
| דכדוך פרה-סילבסטר דחף את נדין לופו להיכנס לפורום "שמנות ויפות" כדי להרגיש שוב אנורקטית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הימים ימי טרום סילבסטר, ובמגדל השן של נדין עדיין לא נמצא שורש איכותי. יש כאלה שקוראים לזה "מזל רע", אני קוראת לזה "כשאני במגדל, הרופא מזיין את האסיסטנטית הכלבה עם חיוך הקולגייט המעצבן והדיבור החנפני של מאיה ישעיהו", אבל נו. בשורה התחתונה, הבחורה שהייתה ההבטחה הגדולה ביותר של 2004, לפחות מטעם עצמה, יושבת עכשיו עם מצנפת הכריסטמס המרופטת שלה כשדונית מזחלות מסוממת, ומתפעלת שוב מאיזה פרקט בצבע ונגה. "הייתי צריכה להיות מעצבת פנים", אני חובטת בכעס בעץ, אבל איזה. אפילו את החיים שלי לא הצלחתי לעצב, שתי נישות ותאורה תחתונה לא יעצבו לי את הרגשות.
העניין הוא שביני לביני, תמיד די בזתי לכל אותן "אדריכליות הפנים" היומרניות. אלו נראו לי כמו הגרסה הגרועה יותר לסטייליסטית, מין דורין אטיאס של אריחים. בלטה מבריקה בצבע שמנת, שהמטרה בחייה היא לנזוף על חורבות. "מי את שתבקרי לי את הבית?!", רעמתי פעם על איזו נערת שיש דקורטיבית, אחרי שהעיזה לרמוז לי שגיליונות זרוקים של בלייזר, זו לא "מגמה חדשנית ובועטת בעיצוב". "שלוש שנים בשנקר, ואת עדיין לא יודעת כלום על נשמה בבית!", הרבצתי בה. "אני הייתי במגמת אמנות, ותני לי להגיד לך - בית מבולגן מראה על נשמה! נשמה!". "תירגעי, נינט", הדפה אותי בענייניות אמא שלי. "ביום ראשון באה אליי דליה, מעצבת מדהימה. תבואי גם, מ'כפת לך. מקסימום תצאי רק עם מנורה מרוקאית קטנה".
שלושה חודשים אחרי, כמעט סילבסטר, ואני עדיין מסתכלת על הקיר. הוא כבר לא מקולף, הקיר העירום והענק שלי, עם החלון העצום שחושף את כל הגגות
בעולם. הוא צבוע עכשיו ב"נס חיוור, שלוש שש משהו מספר קטלוג", ואני מספרת לכולם ש"צבע הקפה, ליד הפרקט בחום ונגה ושאר הקירות בשמנת, מאפשר שילוב יצרי אך מעודן של תשוקה אסתטית, דבר שמזמין סקס נהדר". אבל בינינו, "נעדר" מתאר הרבה יותר טוב את מה שהולך פה. למי יש כוח למערכת מין תקינה, תגידו לי, כשבראש שלו הושתל קטלוג השידות של איקאה? מי בכלל חושב על סקס כשהוא בטראנס קריאטיבי, ורוב היום מסריח משיפוצניקים כמו איזו סטקיית פועלים באור-יהודה?
אפילו הפנטזיה הכי בריאה שלי הלכה לי. סיפור אהבה אמיתי בסגנון סוני ושר, על פרחת פרברים שפוגשת שיפוצניק רגיש עם שפכטל גדול. יום אחד הפרחה עצובה, אז השיפוצניק, בלבו הנימוסי, הופך אותה למכולה שלו, וככה יום שלם הוא שופך לתוכה טיח. "גמרנו עם הטיח? עכשיו למקדחה!", היא מפצירה בו בחשק של מקצוענים. "תקראי לי קבלן! תקראי לי קבלן!", הוא מצווה בתגובה. בסוף יוצא בניין.
אבל עכשיו, אחרי שבועות של היכרות עם כל הברנז'ה השיפוצניקית, אני יודעת את האמת. את השיפוצניק הרגיל בכלל לא מעניינות תהפוכות הנפש הדואבת שלך, על הטמבור שלו אם את עצובה או לא. את יכולה לטייל סביבו בשורטס הקורוס-ליין שלך מדי בוקר, לפטם אותו בפיתה עם פסטרמה כל יום ולהשפיל למענו את השכנים בלי הפסקה - והוא ימשיך לעבוד ולצעוק מדי פעם "יאללה אסי!". מבחינתו, את לא יותר מהפרעה נקודתית, פינה עקומה שיש לשייף. חוצמיזה, הוא מלא אבק, יש לו שערות חצופות בשכמות, והוא גם בכלל לא נראה כמו ג'וד לאו. יותר כמו סנטה פוגש את ג'וליאן שגרן בחולון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
נדין וונדרלנד
|
|
|
 |
|
|
|
ככה שעכשיו יש לי קיר. ופרקט. בצבע ונגה. ואין לי פנטזיות, רק מציאות מגזינית בכרומו. ותכף סילבסטר, ואני לבד, ירוקה מקנאה כמו עץ אשוח. מרוב שעמום, מקודם גלשתי באינטרנט במקום הכי גרוע שיש. זה מעין מנהג מגונה שאני סוחבת איתי עוד מהתיכון, אז נהגתי לגלוש בעורמה לפורומים בשם "שמנות ויפות" רק כדי להרגיש אנורקטית (כי כל אחת יודעת שהכל טמון בפרופורציות. חוץ מאורית פוקס). אני קוראת לזה "נדין וונדרלנד", מזעור והעצמת נזקים בשכל. שנייה אחרי שהייתי יוצאת מפורום השמנות הייתי עוברת בחדווה לפורום "אנורקסיה והפרעות אכילה", והופ, הופכת לפרה הכי גדולה שראיתי. "למה 'קופיקה הקו*שקו*שית' יכולה להקיא ואת לא?", הייתי מתייסרת, "ממחר, רק גמבה ביום, שומעת?!".
היום אני מריצה בגוגל את המילה "דפרסיה", מחייכת בסיפוק מייאושם של המאובחנים ומחמיאה לעצמי על בריאות הנפש. אבל אחרי זה, כשאני גולשת לכל מיני פורומים רוחניים וקוראת בחשאי את סיפורי ההיכרות הדביקים של זוגות נשואים, שוב פעם התסכול המצפצף הזה לועס אותי. "איך שראיתי אותו, ידעתי שהוא האחד", מתמרחת שם איזו כונפה כמו מזולה בלי כולסטרול. "בטח שידעת", אני מצקצקת לעצמי ברשע, "הוא היה היחיד, גאון!".
מבפנים אני מבעבעת. בא לי לאתר איש איש מהפורום המרושע הזה, עם כל סיפורי ה"רציתי אותו בשביל לטייל איתו בטבע" וה"מאז שפגשתי אותה הזריחה השתנתה", ולחסל את כולם בתאונת סילבסטר רועשת. שיגידו "היא הייתה לא יציבה", החארות, שיגידו "השנה הלועזית העבירה אותה על דעתה", שיספרו שדווקא נורא אהבתי לספור לאחור! אבל פתאום אני רואה את הפסקה הבאה. "הוא באמת היה האחד והיה לנו מקסים", ממשיכה לכתוב מפלצת המרגרינה, ניכר בכתיבתה שהיום, "מקסים" בשבילה זה רק שם של רוסי. "שמונה שנים זה נמשך, עד שהתגרשנו". הממם, הפרקט שלי באמת נראה טוב.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
