 |
/images/archive/gallery/246/398.jpg סילבי ושושי על הסירים.
צילום: נאור רהב  |
|
|
|
|
| יעל פז-מלמד השקיטה את הנפש התובענית שלה בין הסירים המהבילים של "בכור את שושי", הטריפוליטאית הכי מפנקת |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
יעל פז-מלמד
24/1/2005 10:22 |
|
|
|
|
|
|
|
אחד המושגים החשובים ביותר בתחום האוכל הוא הנחמה שניתן למצוא בו. אוכל מנחם, מכנים זאת. מפייס. כזה שנכנסים אליו מרוקנים משהו, ויוצאים ממנו במצב רוח דשן. הצורך בנחמה איננו בהכרח על מצב של עצב, כעס או תסכול. דווקא במצבים הללו קשה להתנחם באמצעות אוכל. כאן כבר צריכים דברים שאינם מתחום החומר. אבל מעבר למצבים הידועים הללו יש עוד מצב, שקשה להגדיר אותו למרות שרובנו יודעים בדיוק במה מדובר, לפחות אלה בינינו שאוהבים לאכול. מדובר בחוסר שקט. חוסר נחת שמתבטא בעיקר בגוף. רוצים משהו, ולא יודעים בדיוק מה.
קר לנו, חם לנו, משהו מעצבן אותנו, אבל בקטנה. ואז, אפילו בלי לתכנן את זה עד הסוף, מתיישבים לשולחן, מקבלים צלחת מהבילה של אוכל טוב, אם זה חורף, הרוטב של התבשיל נספג בפרוסת לחם עבה וטרייה, הטעמים בפה אומרים שירה, הבטן מתמלאת ויחד איתה נסוגה והולכת אותה תחושת ריקנות מעצבנת, שעד שלא התחלנו לאכול לא קשרנו אותה בכלל עם אוכל. ובסופה של אותה
ארוחה, שעדיף שתיערך בחברת אנשים שאוהבים ושתהיה מלווה גם ביין טוב, פתאום הכל מסתדר. את מקום הריקנות תופשת נעימות נכונה, הכל נרגע, חוסר השקט מתחלף בנחת גדולה.
מה עשינו בסך הכל? כולה אכלנו. ובכל זאת. זו אחת הסיבות שהאוכל תופש מקום כל כך חשוב בחיינו. הוא מביא איתו, מעבר לזיכרונות ולריחות ולהנאה הקולינרית הצרופה, גם מזור לנפש, שככל הנראה היא לא רק רוחנית, כפי שמספרים לנו. מצבה תלוי גם בעניינים גשמיים, וככל שהם יותר כבדים ומהבילים ומלאי טעמים, כך ייטב. תנסו להתרגז על משהו אחרי צ'ולנט טוב ואמיתי בשבת גשומה וחורפית, כאשר לפני זה הונח על השולחן כבד קצוץ ואחריו מרק עוף לוהט עם אטריות. נראה אתכם מקטרים על החיים אחרי סטייק טוב במיוחד, עשוי כהלכה ובמידה הראויה, שנאכל בהנאה איטית יחד עם בקבוק טוב של יין בורדו, לדוגמה. ולעזאזל הקלוריות וכל דיוני הבריאות המלאים. כשצריך אוכל מנחם אסור להתמהמה עם מימוש הצורך, אחרת יהיה רע ומר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שושי וסילבי פותחות סירים
|
|
|
 |
|
|
|
בשבוע שעבר, כאשר הגשם היה מלווה בברד והשמים אפרוריים, ידעתי שאני חייבת אוכל מנחם. לא איזה סנדוויץ' מלחם שיפון עם רוסטביף ועשבי תיבול, גם לא סלט אנדיב עם גבינת רוקפור, אגסים ואגוזים. לא שיש לי מילה רעה על אוכל כזה, אבל ביום ההוא הייתי זקוקה למשהו אחר. אוכל שאמהות מגישות לילדיהם השבים רטובים מבית הספר. שאישה אוהבת מגישה לגבר שלה בבואו הביתה (משפט נטול פוליטיקלי קורקט, אבל מה לעשות שהמציאות היא שבעיקר נשים מגישות לגברים צלחות מלאות כל טוב בשובם הביתה). מרגע שהחלטתי שמגיע לי לפנק את עצמי, כי ממילא לא אוכל להתרכז בשום עניין אחר עד יעבור זעם הגוף, החלה עבודת ההכנה, שכללה בעיקר הרמת טלפונים למביני עניין על מנת שימליצו לי על מסעדה שגם אוכל לשבת בה לבד, כי זה מה שרציתי, וגם אצליח לצאת ממנה בצעדים כבדים ואיטיים, אבל במצב רוח מרומם.
היו כל מיני הצעות, איכשהו כולן נפסלו על הסף, ואז נזכרתי שלפני כמה שבועות הלך הילד עם הוריו של חבר למסעדה טריפוליטנית בפרדס כץ ששמה "בכור את שושי", וחזר משם מלא שבחים ועם משפט המפתח: "את חייבת ללכת לשם ולכתוב עליהם". אז הלכתי לשם, ובשמחה רבה אני אכן כותבת עליהם. בכור את שושי היא מסעדה ותיקה למדי, ששוכנת כבר שנים רבות ברחוב רבי אבו-חצירא בפרדס-כץ, שהוא אחד הרחובות הראשיים של העיר. מיד כשנכנסתי קיבלה אותי שושי במאור פנים ובחיוך גדול וטוב, למרות שהיתה זו הפעם הראשונה שראתה אותי. תוך כדי התנצלות על הבקשה הלא מקובלת, שאלתי אם אוכל להיכנס למטבח כדי לראות מה מתבשל בסירים.
מייד לקחה אותי שושי ביד והכניסה אותי למטבח בגודל של מטבח ביתי פחות או יותר, מבהיק בניקיונו ומוקף מכל עבר בסירים גדולים שאדים ריחניים עולים מהם. היא ואחותה סילבי, שמנהלות את המקום, מבשלות הכל וגם אחראיות לסניף החדש שלהן שנפתח ברחוב יד חרוצים בתל-אביב, הרימו עבורי את כל המכסים, הסבירו מה יש בכל סיר ויחד איתי בנו את ההזמנה כדי שלא אזמין פעמיים מפרום כאשר יש כבר אחד במנת הקוסקוס שהזמנתי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חיוך גדול וטוב. צילום: נאור רהב
|
|
|
|
|
|
|
מקום לאכול
|
|
|
|
|
|
|
זו רשימת המצאי שהיתה במטבח של שושי וסילבי ביום שביקרתי שם: שעועית עם בשר ועם קוקלה, מפרום, חריימה מדג הנסיכה, קציצות עוף בירקות, שקשוקה, ירקות עם בשר וגרגירי חומוס, קוסקוס, אורז לבן ואורז צהוב. הכל, אבל הכל, טעים בצורה יוצאת דופן. אין מנה אחת מכל מה שמנינו שלא הייתם מתנפלים עליה בשמחה.
ההרכב שאני בחרתי היה מנה של קוסקוס שעליה שכבו מפרום, ירקות עם בשר וחומוס וקציצת עוף עם ירקות. סך הכל 35 שקל למנה גדולה במיוחד, נפלאה, בטעם של בית טריפוליטני מפנק, לא חריפה מדי, לא טובלת בשמן, ממש התגשמות כל הציפיות. יחד עם זה הגיעו חצי כיכר לחם לבן טרי וצלחת ירקות מוחמצים מעולים. התיישבתי לי ליד אחד משולחנות הפורמייקה. סביבי ישבו אנשים רבים לבד, גומעים בשקיקה את האוכל, מסיימים והולכים. זה לא מקום בילוי. זה מקום לאכול.
זוכרים? פעם היו מסעדות שנכנסו אליהן כדי לאכול, לשבוע, להתנחם וללכת. כשסיימתי ביקשתי שיכינו לי לקחת מבחר דוגמאות מכל תבשילי המקום כדי שאוכל לקבוע בוודאות שהכל, אבל הכל, טעים להפליא. פרט חשוב. למקום לא קוראים מסעדה, אלא מזנון. מכאן נגזר הכל. למסעדה יוצאים לבלות. למזנון באים לאכול, להוציא מעט כסף וללכת.
בכור את שושי, רבי אבו-חצירא 10 פרדס-כץ. טלפון: 03-5793856. כשר.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
