 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| רגע לפני שהבן של עינת ניב מחליט מה הוא רוצה להיות, אבא שלה שוב הולך למבחנים של כוכב נולד |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
26/1/2005 12:06 |
|
|
|
|
|
|
|
בכל ראיונות הסלבס, אלה שכבר עברו משהו בחיים, הקימו משפחה ועשו ילדים, מופיעה מתישהו שאלת דור ההמשך. סלבס לא אוהבים לדבר על הילדים שלהם, מספיק שהחיים שלהם בחוץ. אבל דבר אחד הם בכל זאת יודעים לומר יפה: הם ממש לא מכוונים את הילד למסלול כלשהו. מצדם, שהילד יהיה מוקדן ב"בזק" עד הפנסיה, אם זה מה שהוא באמת אוהב לעשות. העיקר שיגשים את החלום האמיתי שלו.
"זה מאוד אצילי, הטקסטים האלה", אני אומרת ל-א' תוך שאני מקריאה לה על הסלב התורן מעיתון סוף השבוע. הבן שלו אומנם מתחיל עכשיו קריירת סלב משל עצמו, אבל זה לא מפני שמישהו דחף אותו, הוא פשוט כל כך כישרוני.
"את יודעת", אומרת לי א', "שעשו פעם מחקר ושאלו ילדים בני שש מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, והתברר שבסבירות גבוהה מאוד הם הצליחו לנבא את המקצוע שלהם כאנשים מבוגרים". זה נשמע קצת מופרך, העניין, אבל כשבן השש שלי יוצא מחדרו, אני בודקת עליו את התיאוריה.
"חשבת פעם מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?". הילד מביט בי מופתע. סתם אחר הצהריים, מה מתנפלים עליו ככה?
"אני חושב שמדען או ממציא משחקים", הוא עונה. "מדען", אני מדווחת ל-א', מנפה בקלילות את החלק של האימהות הלא יהודיות.
"אוקיי", עונה א' בשלווה. "עכשיו השאלה היא אם יש לו יכולת להגשים את החלומות שלו". זו כבר שאלה מסובכת, ואם להודות על האמת, גם קצת מכאיבה. איכשהו, בתור מי שהבטיחה לעצמה בגיל שש להיות סופרת, וממשיכה להבטיח לעצמה גם היום, שאלות גנטיות לא נעימות מציפות את החדר.
"תעזבי אותי וקחי לדוגמה את אבא שלי", אני אומרת לבסוף. "את יודעת שגם השנה הוא ניגש לאודישנים של כוכב נולד?".
" את צוחקת עליי", מתעלפת א' מצדו השני של הקו.
"אני לא צוחקת בכלל". האמת , לקח לנו קצת זמן בבית לעכל את הסיפור. אבא שלי, בן 62, מנכ"ל מצליח של חברה גדולה, וגונב מיקרופונים ידוע בכל אירוע משפחתי, שוב הלך לשיר את "לאב מי טנדר" מול צביקה הדר. בשנה שעברה, כשסיפר לנו על האודישן בדיעבד, התקשינו להאמין.
"מה בדיוק חשבת שיקרה?", שאלה אותו השותפה שלו. "שעכשיו, בגילך, תתחיל להופיע בחתונות?".
"אבל תשמעו מה היה", דיווח לנו בארוחת השבת המשפחתית, "עברתי כמה שלבים ובסוף הגעתי לוועדה של צביקה הדר. שרתי אלביס, ואז צביקה פנה אליי. 'כתוב כאן שאתה מנכ"ל של חברה', אמר לי. אמרתי לו שנכון. הוא שאל כמה אנשים אני מעסיק. אמרתי שכמה מאות. ואז הוא פנה ליושבים בחדר, ואמר, 'תרשו לי רגע לפנות אל מר מרקוס ברומנית'".
טוב, כאן כבר היה שקט מסביב לשולחן. באמת רצינו לשמוע. "אז צביקה הצביע על הילד שחילק להם תה. 'הוא התמודד כאן בשנה שעברה', אמר לי. 'אתה רוצה להיות זה שיכין לנו תה בשנה הבאה?'".
"ואתה רוצה?", זה כבר היה אח שלי, מנגב את דמעות הצחוק.
"לא", סגר אבא שלי. "אבל הם הודו שאני שר יפה".
א' זוכרת את הסיפור מצוין. "והשנה הוא בכל זאת ניגש שוב?"
"כן", אני אומרת.
"תודי שזה קטע".
"לא יודעת", מודה א'. "ברור לך שרק אנשים עם פנטזיות פרועות באמת מגשימים את החלומות שלהם. יש לו חברה גדולה, כי הוא האמין בפנטזיות של עצמו. מה את יודעת. אולי יום אחד הוא באמת יהיה גם זמר".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
