 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב בוחשת בסוגייה מעיקה במיוחד: מה עושים נגד הטינוף שהילדים מותירים על הריהוט |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
3/2/2005 10:01 |
|
|
|
|
|
|
|
מכל טקסי ההשוואה הבלתי נמנעים, "איך נראה הסלון שלך" לוקח אצלי את המקום הראשון. עשר שנים אנחנו יחד, תשע שנים חולקים בית, שמונה שנים נשואים, שש שנים הורים לילד אחד, שנתיים הורים לשניים. זה אומר וילון אחד לסלון שקנינו ב"רנבי", ושמאז עבר קיצורים והארכות עם כל דירה שעברנו אליה. זה אומר שלושה שולחנות לסלון, שלוש ספות, שתי ספריות, שתי כורסאות טלוויזיה, שני מזנונים ואינספור מכשירי וידאו שלא הצלחנו לשקם, בשל תאווה בלתי מוסברת של הילדים להאכיל אותם בבמבה.
העניין הכאוב הוא, שלא כל כך משנה כמה ספות תחליפי, באיזו תדירות יבקר השטיח בניקוי יבש, וכמה פליטות חלב תשפשפי מהכורסה, התוצאה לעולם תהיה אחת: זה אף פעם לא ייראה כמו הסלון שרצית שיהיה לך.
"מה את רוצה?", מתפלאת לי ג' בטלפון. "זה ידוע שילדים הורסים ריהוט".
"זה לא כל כך הריהוט", אני מנסה למצוא את הניסוח המדויק. "זה שאני נכנסת הביתה בסוף היום, ושום דבר לא נראה לי נכון. כאילו זה לא הבית שלי". "
איך בדיוק אמור להיראות הבית שלך?".
"האמת שאין לי תשובה ברורה", אני נאלצת להודות. "אני יודעת רק איך הוא לא צריך להיראות".
ג' נאנחת. ניהלנו פעם את השיחה הזו כשקפצתי אליה עם הילד. הסלון שלה - ספת בורדו יפה שנקנתה באחת החנויות המוכרות באזור שלנו - היתה מכוסה בשמיכה צבעונית דקה. "מה זה?", שאלתי, למרות שידעתי יפה מה זה. ג' לא התרגשה מהשאלה. במקום זה, היא קילפה את השמיכה והראתה לי איזה יופי נראית הספה מתחת. "הו", התקשיתי שלא להתפעל. "שלי כבר מלאה כתמים". רק שאז, פתאום, כבר היה קשה להחזיר את הבלוף למקום. הנה אני, חברה שלה, מגיעה לביקור, והשמיכה עדיין שם.
"תגידי", פוררתי קצת ופל על הרצפה. "יוצא לכם להוריד אותה לפעמים?".
"ממש לפעמים, כשבאים חברים בערב", ענתה ג', וחייכה אליי במבוכה. אכן ספות יפות מייצרים בחנות ההיא, חבל רק שאף אחד לא רואה אותן. דווקא אמא של ב' מהכיתה הביאה אותה בשיחוק נאה. החזרתי ממנה את הילד איזה אחר צהריים, ונעצרתי כבר בכניסה. סלון ענק, מדהים ביופיו, מסודר ומתוקתק ברמת עוזרת בילט-אין. והספות? ובכן, הן היו שחורות, ומעור. "ואין עליהן רבע כתם!", צהלתי לג' בטלפון. "תשמעי, אולי 15 אלף שקל זה הפתרון. יקר יקר, אבל נראה כמו בית".
ג' מיהרה לצנן את ההתלהבות שלי. "קודם כל, אולי אין כתמים, אבל טיק טק יהיו שריטות מהנעליים של הילדים, ואז זה באמת יכאב. וחוץ מזה, אופציית הלזרוק את הספה אחרי שנתיים-שלוש תיעלם, כי כשמשקיעים כזה סכום, אין לב להחליף, ואז תיתקעי עם חרא יקר לחצי חיים. אז מה עדיף?".
"לא יודעת", אני אומרת. "שיפסיקו לבלגן ככה. יש לך מושג איך מצאתי את הבית כשחזרתי?".
"נורא קל להאשים את הילדים", פוסקת ג' בשלווה. "אני זוכרת את אמא שלי מקטרת על הבלגן שהיינו עושים לה. היא ממש חלמה על היום הזה, שנהיה כבר בחוץ, והבית שלה יהיה מסודר שוב".
היא צודקת, ג'. גם לאמא שלי היו טקסטים כאלה. "ומה קרה כשיצאתם מהבית?". אני הרי יודעת מה קרה במקרה שלנו, רק שלא יפה לדבר על זה בעיתון. "אה", צוחקת ג'. "לא קרה כלום. היה מבולגן ונשאר מבולגן. יש אנשים שהם כאלה. עכשיו פשוט נוח לך להאשים את הילדים. יש לך עוד 15 שנה ככה. תיהני מכל רגע".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
