 |
הכל התחיל כשעדי הביאה את אלבום התמונות מהחתונה של אחותה. שונאת, שונאת את אנסי האלבומים המגלומנים האלו. "בואי שניה לראות משהו", הם מנונשלנטים לי תמיד, מנצלים בנבזיות את יצר החטטנות הבריא שלי. כל פעם מחדש אני מנסה להתאפק ולא להידרדר לזה, וכל פעם אני מוצאת את עצמי שבויה בידי המנוולים האלה, דוגמת קודאקים מעצבנים ופולטת "וואו" מדי חמש תמונות בממוצע.
פעם העזתי והחמצתי "וואו" אחד, אבל אנס האלבום שהיה שם הביא בי כזה סשן רטורי, שאחרי זה הרגשתי גם קורבן וגם מופקרת. "אני נראה פה הורס, הא?", הוא הפגיז, "ותראי, איך אחותי? ומה את אומרת על אמא שלי כשהייתה צעירה? וזו האקסית שלי, וזה אני בדובדבן. סקסי, הא?". בסוף, בשארית הכוחות, מלמלתי לו "וואו" רופס. בתגובה, האנס הפוטוגני נעמד מול הראי והתפעל. "נהנית", הוא החליט, "הא?".
אבל עדי הייתה דווקא אנסית סימפטית. לא עוד "בואי תראי משהו" בנאלי, שנראה תמים אולי אצל בתולי אלבומים, אבל לפרוצה כמוני מרים גבה. עדי ניסתה לגרות. את אונס האלבום הבינוני נורא שלה היא שיווקה בראוותנות של רני רהב ויובל כספין ביחד. "הבאתי היום משהו מהמם", היא ליחששה בשפתיה מראש, חושפת את הכל בקמצנות מעודנת, "ממש בשבילך, נדיני, באמת משהו!". הפור-פליי המתוחכם הזה נמשך בהפרשים של כמה דקות מתיאור לתיאור, כשכל אחד מתואר בחיוך פתייני ובניצוץ זוהר באישון. בסוף, הייתי כבר כל כך להוטה לקבל את המשהו הזה, שרק כשהייתי עמוק בתוך האלבום הבנתי איזה אונס גס עברתי. ועוד אונס עם קייטרינג חתונות.
כאמור, האלבום של אחות של עדי היה, כרגיל, מתקתק וססגוני. יותר מדי איל-מקיאג', יותר מדי גליה להב, יותר מדי תמונות ספונטניות של כלה וחתן ושקיעה בצבע חום, פחות מדי בני אנוש. עדי, שטרחה מאד להבהיר שהילד עם הקטשופ על החוטם הוא מהצד של החתן, ושהחתונה פומפוזית כי החתן "עובד בהייטק, וואי וואי, מה-זה עשיר", גם נידבה, בין השאר, כל מיני אנקדוטות "הידעת?" מביכות כאלה. נגיד, הידעת? החתן חולה על מטוסי-קונקורד ועל קוסקוס. הידעת? הכלה מתה על מניקור והייתה דיילת. הידעת? הם הכירו בבליינדייט, דרך חברה משותפת, ועכשיו הם נשואים. טינג!
|
|
 |
|
 |
|
|
