 |
 |
|
|
|
|
| ברברה וזינפנדל, שני זנים אדומים חדשים יחסית במדינתנו, יככבו פה בגדול בעשור הקרוב |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
מני פאר
27/2/2005 12:03 |
|
|
|
|
|
|
|
כבר כמה בצירים מנסה המרלו לכרסם במ כעמדו המוצק של הקברנה סוביניון בצמרת ליגת האדומים. השיראז או הסירה התבסס כבר במקום טוב באמצע, ובהמשך הטבלה מופיע הפינו נואר גבוה מעל כל המתאזרחים החדשים בין אדומי ישראל.
לפני שלושה בצירים הופיע כוכב אדום חדש בצפון ישראל. יקבי רמת-הגולן הפתיעו עם סנג'ובזה מסדרת גמלא. האדום הטוסקני הזה משתפר מבציר לבציר וטועמי חבית לחשו לי שה-2002 הולך להיות פיצוץ בפה. בדרום זרח כוכבו של הפינוטאז' מיקבי ברקן. זן שנולד בדרום אפריקה בהכלאה מלאכותית, וישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם שמפיקות יין טוב מהזן הזה.
שני זנים אדומים חדשים עולים כעת על מדף היינות הישראליים. הראשון הוא הברברה של יקב רקנאטי. האדום הזה סבל דורות רבים מתסביכי נחיתות מול יינות הנביולו של חבל פיאמונטה שבצפון איטליה. הנביולו מפיק את הברולו ואת הברברסקו
עתירי התהילה. יינות אדומים כבדים שנועדו למרתף נמוך ולמחיר גבוה. יין ברולו בן 20 שנה נמכר בכמה מאות יורו, ובגיל זה הוא עוד נחשב לעתים צעיר. כשרוזני סבואה ופיאמונטה שתו את הברולו ואת הברברסקו, איכרי צפון איטליה שתו את הברברה. במאה ה-13 הוא נקרא "הברברי". ענביו מתרבים על הגפן כמו שיח תותי פרא. כורמי קליפורניה המודרנית מתפתים להפיק יותר משני טונות ברברה לדונם כשהם מייצרים ממנו יין שולחני פשוט.
ב-20 השנה האחרונות השתנה מעמדו. ז'אקומן בריידה מצפון פיאמונטה היה נביא המהפך. הוא נסע לקליפורניה כדי לראות מה עושים האמריקנים מהענבים החזקים והפשוטים שאבותיו לא העריכו במשך כל הדורות. במשפחתו הכינו רהיטים מעצי אלון. הם לא בזבזו לוחות עץ טוב על ייצור חביות היין שלהם. מקליפורניה הוא חזר לאיטליה דרך בורדו, ומאז הברברה נושך בעקבם של הברולו והברברסקו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ברברה 2003 של רקנאטי
|
|
|
 |
|
 |
|
עם חיזוק של קברנה סוביניון
|
|
|
 |
|
|
|
החודש, בערב תל-אביבי חורפי, שתינו את הברברה ד'אסטי שעושה היום בתו של בריידה ביחד עם ברולו שמחירו יותר מכפול, והרבה גבות הורמו בפליאה סביב השולחן. הברברה, שקיבל טיפול מלכותי בחביות צרפתיות, בגידול מוקפד ובבציר מאוחר, נשאר יין פשוט שנתן בחצי מחיר טעם מאוזן בגוף מלא. הוא לא פיגר בהרבה אחרי אחיו היקר שדרש חדרור והמתנה של שבע שנות התיישנות כיאות ליין יקר ובעל שם.
המאבק של הברברה מול הנביולו מזכיר את הזחילה של הגמאי צפונה מבוז'ולה אל כרמי הפינו נואר בבורגונדי. בכל שנה אנחנו שומעים על עוד כפר בבוז'ולה שיינות הגמאי שלו נכנסו ללוח היינות של מסעדת יוקרה בצרפת ועל עוד יקב בבורגונדי שהחל לרכוש כרמים גם בבוז'ולה. האם מתעורר טרנד עולמי של שאיפה ליינות איכות קלים במסגרת הבגידה העולמית בבורדו, או שאולי היינות הקלים של פעם השתפרו וקיבלו צורה וגוף?
יין הברברה של רקנאטי מופיע בישראל בגרסת הביניים. הוא לא מתכוון להתמודד עם יינות הרזרב של היקב מהזנים הקלאסיים מחד, אך גם לא מוכן שישוו אותו ליסמין, יין השולחן העממי של רקנאטי. כרם הברברה של היקב נמצא ליד קיבוץ מנרה שבגליל. בגובה 800 מטר מקבלים הענבים את אותו הקור ואת אותו הערפל שלהם הם זוכים בהרי פיאמונטה שלרגלי האלפים.
הבציר המאוחר באוקטובר הישראלי של הסתיו המתעכב לאחר קיץ חם וארוך נותן לענבים החומציים זמן להבשיל. טעם הדובדבנים המתובלים מכסה על חומציותם הגבוהה. גרסת 2003 הצעירה חוזקה במעט קברנה סוביניון. מעבר להחלטתו המקצועית של היינן, לואי פסקו, יש כאן גם שיקול שיווקי. קשה להרגיל קהל לטעם חדש בבציר אחד. בבציר הבא, של 2004, מבטיחים לי ביקב, יין הברברה יהיה מאה אחוז זני.
זיכרונות הברברה המודרני של פיאמונטה בינתיים רק נרמזים ביין הצעיר של רקנאטי. אבל גם וראזה, בירת פיאמונטה, כמו רומא, לא נבנתה ביום אחד. הוא עולה כ-50 שקל . בעוד עשר שנים יהיו בישראל יינות ברברה מטופחים ומיושנים כהלכה שיעלו יותר מכפול. לפני 40 שנה לא היה לו שם רשמי ומוכר אפילו באיטליה מולדתו. היום יש כבר מותגי יוקרה הנושאים שמות מסחריים שמפרידים בין הברברה ד' אסטי, הברברה ד' אלבה והברברה דה מונפראטו. תזכרו שהישראלית הראשונה היתה ברברה גלילית שזכתה בקושי לשמונה חודשי חבית ונזקקה למעשר של קברנה סוביניון כדי שהפה הישראלי יוכל להתרגל אליה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יין ים תיכוני עם שלד מוצק
|
|
|
|
|
|
|
הזינפנדל הקליפורני הוא נושא לסיפור דומה. כשפרצה הבהלה לזהב באמצע המאה ה-19 זרמו לקליפורניה אנשים עם חלומות רבים. בין היוזמות הרבות שנולדו אז היו הכרמים של ענבי היין. ערב רב של זנים אירופיים נשתלו אז במערב. אחד מהם, הזינפנדל, נתן את פירותיו בנאמנות צנועה ליינות שולחן פשוטים במשך מאה שנה.
בשנות השישים של המאה שעברה גילה פול דרייפר מיקבי רידג' שהגפנים העתיקות בנות המאה מעניקות ליבול הדל שלהן יכולת הפקה של יין אדום מרוכז ונפלא. באמריקה, כמו באמריקה, פרצה סופה של אהדה ליין האדום החזק שנקרא "זינפנדל". כורמים שהיססו אם לעקור את כרמי הזינפנדל הוותיקים של סביהם החלו לטפח אותם. ההצלחה גוררת לעתים את חטא ההגזמה. הקליפורנים החלו לטפח יבולים של זינפנדל בשל והפיקו ממנו יינות כבדים שהזכירו את האמרונה האיטלקי המרוכז והצימוקי. כל חדוות הפרי נעלמה, וכעבור עשור בלבד שקע הזינפנדל לאלמוניות מחודשת.
בשנות השבעים השתגעה אמריקה מגילוי השרדונה. הלבנים חגגו והכורמים המיואשים החלו להפיק אפילו זינפנדלים ורודים ולבנים. הענבים הנאמנים של הגפן הזו הם כמו חיית בית נאמנה שממלאת את רצון אדוניה. כשהגעתי לאמריקה בביקוריי הראשונים באולפני הטלוויזיה בסוף שנות השבעים למדתי לשתות רוזה קל ונעים של זינפנדל. סוג של תשובה אמריקנית מתקתקה לקוט דה פרובנס הצרפתי המאוזן. יין ורוד עם גוף שמתאים לארוחה עסקית קלה במזנון של האולפן.
גלי האופנה בים היין מפתיעים תמיד בתנודות שלהם. בשנות התשעים הפרדוקס הצרפתי הרחיק את היינות הלבנים ממדפי האמריקנים, שחזרו לחפש יינות אדומים עתירי גוף בתקווה להיות נמוכי כולסטרול כמו הצרפתים. אז עלתה מחדש קרנם של יקבים כמו רידג' ורייבנסווד, שלא נטו אחר האופנה הקלילה והמשיכו בדרכם המסורתית. הזינפנדל לא אכזב. הוא חיכה בכרמיו בנאמנות לרנסנס של יינותיו. איש הקולנוע הישראלי זאב דוניה הכיר אותו, כמו כולם, משנות ההשתלמות שלו בקליפורניה.
כשהחל לעשות יין בישראל שמח לגלות ייבוא ניסיוני של שתילי זינפנדל. ממש על סף חילוף המילניום ההתעוררות האדומה של קליפורניה הגיעה ארצה וגירתה את גלי הנוסטלגיה בחכו של הקולנוען הישראלי שהפך ליינן. את היקב שלו בבר-גיורא שבהרי ירושלים הוא קבע בהתאם לתנאי הגידול של הזינפנדל הייחודי שלו. "לנון 2003" הוא קורא לזינפנדל הראשון שלו שיופץ לקראת חג פורים הקרוב. טעמתי אותו והוא טוב לא פחות מהרייבנסוודים גדושי הפרי שמגיעים לישראל. יש לו המון פרי עם חוצפה צברית. הלנון הזה חייב לנוח לפחות שנה לפני שיתחיל לנגן לכם בפה מנגינה של טעם אדום חדש בארצנו.
כמו בסיפור של הברברה, גם בזינפנדל הישראלי החדש יש מעט זן אחר שירכך לכם את הלם ההיכרות. בזה של סוסון ים יש קצת פטיט סירה, שהופך את הזינפנדל ליין ים תיכוני עם שלד מוצק. צפו פגיעה של רסק פרי בפיכם. סלט של צימוקים, חרובים ושזיפים. בדרום איטליה יש יין שולחני פשוט שנקרא פרימיטיבו די מנדוריה. מחקרי די-אן-איי גילו שהוא אביו הקדום של הזינפנדל. כורמי הפרימיטיבו מקנאים ודאי בצאצא האיטלקי שנסע לאמריקה ועשה קריירה. עולם היין מספק תסריטים נהדרים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
