 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב שומעת מיותר מדי אנשים שאולי היא והאבא מדברים אל הילדים לא יפה. האמנם? |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
2/3/2005 15:01 |
|
|
|
|
|
|
|
דווקא במדרגות למשפחתון של הילדה, מתפרצת לי כל המורן איזנשטיין החוצה. שמונה ושלוש דקות עכשיו, הילדה עולה בקצב של ארבע מדרגות לדקה. אם הייתי אבא שלה, הייתי פשוט מרימה אותה על הידיים ומדלגת לקומה השנייה. אבל מאחר שאני לא אבא שלה, ברור לי שהפתרון הרגעי הזה יוביל להסדר קבע, לפיו גם את 54 המדרגות לדירה שלנו, תעשה הפרינססה באוויר.
"מה קורה?", זה יגאל. הוא מטפס מאחוריי בקלילות של מי שכבר פיזר את הילדות שלו בגן ובבית הספר, ואז נזכר שבתור בעלה של מנהלת המשפחתון מן הראוי להפגין נימוסים טובים ולהאט את הקצב. "אתן עולות?", הוא כמעט נשבר אחרי שלוש דקות ו-12 מדרגות של הילדה. "את באה, מתוקה?", הוא פונה ישירות לגורם המעכב. "כוסיות, יש להן את הקצב שלהן", אני עונה בשלווה, ומיד מבינה את גודל הטעות.
"אל תגידי עליה ככה", נבהל יגאל. "למה, למה?", אני מתקנת את הנזק בטעות נוספת. "תראה איך יושב עליה הג'ינס הזה, של קדס. אי אפשר לראות אפילו שיש לה חיתול!". "היא באמת מאוד מתוקה", נכנע יגאל ומלטף לילדה את הבלונד. "אבל האמת היא שקצת קשה לי לשמוע איך את ובעלך מדברים אל הילדים".
אמא שלי היתה הראשונה להבחין במגמה. "הוא קורא לו מנוול", התקשרה אליי יום אחד בגרון חנוק. "מי? מה? כמה אתם?", יריתי את התשובה הרגילה שלי. "אני לא צוחקת", הסבתא באמת נשמעה על סף בכי. "וגם השכנה מלמעלה היתה מזועזעת". לקח לי כמה שניות לעבד את המידע. עד אותו רגע, מנוול היתה מילה שנשכחה אי שם באיזה בונקר של הפלמ"ח.
"את מתכוונת שהוא אמר מנוול לילד?". "כן", ייללה הסבתא. "והוא אפילו לא עשה כלום. הוא פשוט אמר לו 'בוא, מנוול קטן, הולכים הביתה'". "זה בצחוק", אמרתי ומיד קינחתי בטעות נוספת. "הוא קורא לו ככה גם בבית".
אמא שלי שתקה אולי חצי דקה. אחר כך, בטון המורה שלה ששמור למקרי "תביאו את ההורים" (טון בעייתי, אגב, אם זוכרים את העובדה שאני ההורים הפעם), אמרה בקצב הכתבה: "אני חושבת שכדאי לכם להתייעץ בעניין הזה עם מישהו".
טוב, עם מישהו זה לא היה, אבל בערב, קצת אחרי המקלחות של הילדים ומעט לפני איסוף שברי הפוגרום שנעשה בחביתות, התיישבנו בסלון לשיחת הורים. "אני יודעת שגם אני חלק מזה", התחלתי בהיסוס מסוים. "אבל אני שומעת מיותר מדי אנשים שאולי אנחנו מדברים אל הילדים קצת לא יפה". "אה?", לזה יקירי באמת לא ציפה. "נגיד, שאני אומרת שהילדה צריכה להיות כוסית ואיזה מזל שהיא בלונדינית, כי אחיה מחונן ואין לה סיכוי מולו". "נו?", בוהה בי האבא. "זה נכון, לא?". "די".
"או.קיי", הוא דווקא נשבר מהר. "שנינו יודעים שהיא אינטליגנטית, ושהדיבורים על הכוסיות הם לגמרי בדיחה. מה אכפת לך מה אחרים חושבים?". "זה לא האחרים", האסימון יורד לי פתאום בפראות. "זה אולי שגם הילדים יחשבו ככה. שהילדה תאמין בסוף שרק הבלונד שלה חשוב, שהילד יחשוב שהוא מנוול". "נראה לך?", נדהם האבא. "תני קצת קרדיט לילדים שלך. נראה לי שהם יצאו קצת יותר אינטליגנטים ממך".
" ססס", אני מתחילה, ואז נזכרת בנוכחות הילדים. "סססס-מקמק", אני מסיימת בחיוך דבילי. "אמא אמרה ססס-מק-מק". "אמא, את מה זה דבילית!", צוהל מולי בני בן השש. "מה, כבר שכחת שאומרים ססססאמק?".
לכתבה זאת לא ניתן להשאיר תגובות, אבל אפשר לשלוח מייל ישירות לעינת.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
