 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| ברגע של טירוף, מחליט הילד של עינת ניב שהשנה הוא רוצה להיות משחת שיניים |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
23/3/2005 12:03 |
|
|
|
|
|
|
|
שבוע וחצי לפני התאריך המיועד, מודיעה הסבתא בביטחון שהפעם יהיה בסדר. "תשאירי את זה לי", היא פותחת בחגיגיות. "מצאתי לילד תחפושת לגמרי גזעית". זה יכול היה להישמע מצוין, להוציא שני עניינים פעוטים. הראשון, המילה "גזעית" בהקשר של תחפושת נשמעת קצת מחשידה. השני, זו בכל זאת האישה ששלחה אותי לבית הספר מחופשת לאינדיאנית, כששתי צמותיה הגזורות של ורדה לבקוביץ', השכנה מלמעלה, דבוקות לראשי בסלוטייפ.
"זה משהו שהכנת?", אני מנסה בזהירות. "לא, זה משהו בשבעים שקל מהחנות", גאווה קלה ממלאת את קולה. "אבל זה מקורי מאוד. לאף אחד לא יהיה". זה משפט מפחיד מספיק, כדי לגרום לי להשליך על הילד את מנטרת ילדותי. "אבל הילד רוצה להיות כמו כולם, אמא. החברים שלו יהיו באטמן, גם הוא יהיה באטמן".
"הילד לא רוצה להיות כמו כולם", מתקנת הסבתא בנחת. "וחוץ מזה, התחפושת הזאת, של הרועה צאן, היא משהו באמת מיוחד". "רועה צאן?". "זה משהו מקסים, תאמיני לי", מרככת הסבתא.
גמד עצלנות מכוער מסתנן פתאום למערך השיקולים שלי. "תשמעי, אני לא יודעת", אני כמעט מתפתה להסכים, אבל אז מסתכלת על הילד ונמלכת במהירות. איכשהו, 70 שקל נראים לי לפתע סכום פעוט, תמורת האופציה להפוך את הילד לתמהוני עם כבשים. "נו?", עכשיו זה הילד, מקפץ לידי. "סבתא שכנעה אותך שאני אהיה רועה צאן?". "למה?", אני נבהלת. "אתה רוצה?". "לא כל כך איכפת לי", מודה הילד. "למרות שרציתי משהו אחר".
"אז מחר נקנה לך תחפושת של באטמן, טוב? גם איתי יהיה באטמן". "אבל אני לא רוצה להיות כמו כולם", אומר הילד בשלווה. "אז מה אתה רוצה להיות?", אני חונקת את האימה בקושי, "סופרמן?". "דווקא חשבתי שאולי תתפרי לי תחפושת של משחת שיניים".
אני מביטה בילד בפליאה. אני יודעת שהוא שלי, למרות שזה לא נראה ככה כרגע. "אמא יודעת לדפוק שניצלים", אני עוברת לגוף שלישי כדורגלנים. "אמא, אין לה מושג איך נראית מכונת תפירה". "אבל אני רוצה להיות משחת שיניים", מתעקש הילד. "אף אחד בבית הספר לא יתחפש לזה". "אף אחד בעולם לא יתחפש לזה", אני מנסה לבטל את הרעיון, אבל מתברר שאני רק מחזקת את הילד.
בשלושת הימים הבאים, על אף הרדיוס המוגבל שבו מתנהלים חייו, מפיץ הילד את השמועה בדבר התחפושת המקורית שלו. אמהות מהכיתה מתפעלות לי בטלפון, ילדה אחת מחוג המדע שלו אומרת שגם היא רוצה, ואפילו המטפלת של הילדה מתלהבת. "תפרת לו כבר?", היא תוהה יומיים לפני פרוץ החג. "האמת", אני עונה בראש מורכן. "אני מחכה שזה יעבור לו".
המטפלת מביטה בי בדאגה. "הוא מסתובב עם זה כבר שבועיים. זה לא יעבור לו. אני במקומך הייתי קונה בד ומתחילה לתפור". אבל אני לא קונה בד. במקום זה, אני הולכת לחנות וחוזרת הביתה עם רועה צאן במידה שמונה. "את צריכה נס כדי שזה יעבור לך", צוחק עליי האבא של הילד. רק שלא נעים, ויום לפני משהו באמת קורה. הילד קם בבוקר עם מבט לא תקין. מד החום מאשר: 39.3. אני מתקשרת לרופא, ומקבלת חיזוק: אין סיכוי שהוא יחלים עד מחר. יש לחכות לפורים הבא. "אז מה, אני לא אהיה משחת שיניים?", דמעות גדולות מערפלות את מבטו של הילד. "בטח שתהיה", גל רגשות אשם מציף אותי. "כבר היום אמא הולכת לחנות וקונה בד. עד השנה הבאה תהיה לך אחלה תחפושת של משחת שיניים, טוב?".
לקטע זה לא ניתן להשאיר תגובות. מה שכן, אפשר לשלוח מייל לעינת.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
