 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| רגע של כנות נדירה מוציא מעינת ניב אמירות שמצליחות להפחיד אפילו אותה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
6/4/2005 14:06 |
|
|
|
|
|
|
|
כמו עטלף פולני מכוער, למדנו להכניס לשיחות האמהות שלנו אלמנט מובנה של רגשות אשם. זה כל כך טבעי כבר, ההתנצלות הבלתי פוסקת על זה שאנחנו חיות בכלל, עד שגם ג' שוכחת שפעם היה אחרת. כלומר, שפעם ממש לא התביישנו לומר בפומבי שתינוקות הם בעיקר צינור עיכול שלא ישן טוב בלילה, שילדים של אחרים הם סוג של חיות קטנות שנוזל להן מהאף, שתלמידי בית ספר הם משהו שנוטה להפליץ באוטובוסים.
מרגע שהגיח לעולם הראשון שלי, ושמונה חודשים אחריו הראשון שלה, התעקם אוצר הדימויים שלנו, והתקבע במדבריות הפי.סי של "הורים וילדים". התינוק החמוד שלי ייצר גזים אצילים, התינוק המתוק של ג' פלט תרכובות כימיות עדינות. הם נרדמו על הכתף הרכה שלנו, הם שכבו רק על מזרנים מעוטרי "בייבי-סנס", הם נעזבו אצל מטפלת משנאלצנו לשוב לעבודה, רק עם דף הוראות קפדני (אני) וחלב אם תכלכל שאוב בצנצנות (ג').
שש שנים חלפו מאז ההיסטריה הראשונית ההיא, רק שגם עכשיו, בגרסת האמא לשניים שלנו, עדיין לא נעים לנו מהחיים. "אנחנו נוסעים למצפה הימים בוויקאנד", פותחת ג' בגאווה, ומיד מזדרזת לסייג. "זה פשוט שבן דוד שלי מתחתן והוא הזמין את כל המשפחה. הבעיה היא", הנה באה ההתנצלות - היא הרי חייבת לבוא - "שרשום כאן בהזמנה שאסור להביא ילדים". "אחלה", אני פולטת ונזכרת מיד שיש דברים שאסור לומר על ילדים. בטח לא של ג'.
"השתגעת?", היא נובחת מיד. "אני הולכת להתגעגע נורא". מאוד קשה לי לומר מה זה היה בדיוק, שהוציא אותי מדעתי באותו רגע. עשרים ושתיים שנים אנחנו צועדות יד ביד, ג' ואני. אין שיחה שלא ניהלנו. אין חיזור שלא פירקנו לגורמים, אין גבר שלא חיווינו עליו דעה, אין איבר מין זכרי שלא ניתחנו בתלת ממד. "פשוט תפסיקי עם זה", אני אומרת ויודעת שאני מסכנת משהו שעלול לא לחזור. "את לא תתגעגעי אליהם. תודי שלא תתגעגעי אליהם".
ג' נבוכה מהצד השני של הקו. אפילציה במקומות חשוכים, על זה מותר לדבר. אבל על הילדים? ככה לדבר על הילדים שלנו, כאילו היו אבוריג'ינים עם נזלת? "תגידי את", יורה ג'. " תגידי לי את שעכשיו, כשהיית חולה שלושה ימים בבית והילדים היו אצל אמא שלך, תגידי לי את שלא התגעגעת".
או .קיי. יש לי מה לומר על זה. מובן שעדיף לשלם על זה 300 שקל לחמישים דקות, ולשחרר את זה בקליניקה ניטרלית; אבל חברות זו חברות, והאמת פורצת. "אני חושבת שלא התגעגעתי בכלל", אני אומרת לבסוף. "את צוחקת עליי", ג' נשמעת שבורה. היא יודעת שעכשיו תורה. "ותדעי לך, שאחרי יומיים כבר הרגשתי קצת יותר טוב, ויכולתי אפילו לקחת אותם, ולא עשיתי את זה".
"את צוחקת עליי", חוזרת ג', ולא מתביישת לחזור שוב: "תגידי לי שאת צוחקת עליי". "לא", אני ממשיכה, מפחידה אפילו את עצמי. "וזה היה הכי מוזר בעולם, המחלה הזו. כי פתאום הרגשתי, פתאום היתה לי מן הרגשה כזו של...". "של חופש", נושפת לי ג'. "אני יודעת. של חופש. שתדעי לך, אין לך מושג כבר כמה שאני רוצה לנסוע".
גמד מופרע וקטן, זה שהחבאתי שש שנים מהעולם, נולד ממני פתאום בלי ציר אחד. "אני לגמרי מזדהה איתך", אני אומרת לג' כל מה שאסור. "הילדים שלך יכולים להיות מה זה נודניקים לפעמים". " אה", צוחקת לי ג' בהקלה. "את מדברת? את הרי יודעת איזה מכה יכולים להיות הילדים שלך, לא?".
לקטע זה לא ניתן להשאיר תגובות. מה שכן, אפשר לשלוח מייל לעינת.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
