 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| מפגש עם הנמסיס מהתיכון מביא את עינת ניב לשוב ולשאול את עצמה אם בחרה נכון |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
4/5/2005 9:04 |
|
|
|
|
|
|
|
דווקא ב"שביל התפוזים", אטרקציית ילדים חיננית באזור חדרה, דווקא ביום היחיד בשנה בו אני מוותרת על איפור מפאת החום, חולצת סנדלים מפאת החול וצועקת "יופי, יופי" לילד מפאת רגשות האשם; דווקא אז מגיעה הטפיחה המכוערת על הכתף. זו, כמובן, נגיעה שאין שום סיבה להביט אחורה בגללה. טוב הרי לא יצמח ממנה.
"מעולה!", אני מעודדת את הילד, שבדיוק מנופף מולי מתוך שבלול החבלים. "עינת, נכון?" ממשיכה הטפיחה מאחור. "נכון", אני נכנעת, מביטה הצידה ויודעת שכל כך צדקתי: נעמה. לא פחות מזה. היא לא מאופרת, אלוהים בכל זאת בעדי הבוקר, אבל הג'ינס שלה בהחלט נראה כמו זה שהיא לבשה בי"ב: גם מהוה, גם מידה 38. אני מושיטה לה יד, זו שהייתי מחזיקה בחצי מההפסקות בבית הספר, ומקבלת בחזרה את שלה: קרירה, רכה, שלוש טבעות. לא, היא לא הגיעה לכאן עם הילדים שלה - פשוט כי היא עוד לא הספיקה לעשות אותם - אבל יש לה פה איזו אחיינית שרצה בין החבלים.
"ואת?", היא משחקת בכף יד ימין שלי. "הילד פה על השבלול הוא לא היחיד שלך, נכון?". זו לא שאלה תמימה, כמובן. זו שאלה שאומרת משהו. למשל, שיש לי שלושים קילו להוריד; למשל, שיש לי פליטת חלב על הכתף; למשל, שאני נראית עייפה מכדי להיות אמא לבן יחיד. "יש לי גם ילדה בת שנתיים", אני אומרת.
"תיארתי לעצמי שזה באזור הגילאים האלה", היא מחייכת. "את יודעת, לפי הציפורניים שלך". לא, האמת שאני לא יודעת. אבל שלושים מטר דרומה, על הדשא, ליד האבא של הילדים שבדיוק עסוק בלייבש לעצמו את הבגדים לאחר נפילה מרהיבה מהקיאק שלו, אני מנסה לברר את הסוד. "תסתכל", אני מנופפת מולו בציפורניים שלי. "איפה כתוב כאן שיש לי שני ילדים?". יקירי מביט בי מופתע. פחות מהשאלה, יותר מהעיתוי. "כבר אמרתי לך שאני בשביתה עד שהתחתונים שלי מתייבשים", הוא אומר ביובש. "אולי תמצאי מישהו אחר לחידות שלך?".
ג' מספקת את הסחורה בקלות. הילדים שלנו בגילאים דומים, מתברר שגם מצב הציפורניים. "זה מאוד פשוט", היא צוחקת. "הציפורניים שלך ביד ימין קצרות מאלה שביד שמאל?". לא חשבתי על זה, האמת, אבל מתברר שכן. "הרבה יותר קצרות", אני מאשרת. "זהו", מסיימת ג' בניצחון. "זה אומר שאת עדיין מחליפה חיתולים עם קקי".
"זה די נורא, לא?", אני מסתכלת שוב על ציפורני יד ימין. הזרת. אין ספק שהיא זו שמסגירה את הסוד. הציפורן שלה ארוכה באופן מובהק לעומת האחרות. נראה שבזמן סיבובי המגבונים על הטוסיק של הילדה, אני זוקרת אותה באוויר, משכנעת את עצמי שבעצם אני שותה תה צמחים.
"מה נורא? שבמקום טיקה על המצח יש לך קקי מתחת לציפורניים?", תוהה ג'. "כן. זה בדיוק מה שנורא. שאנחנו מסומנות", ג' נושפת לי בבוז. "אבל זה קרה כל כך מזמן", היא אומרת. "יש לנו טבעת על האצבע שמונה שנים, יש לנו ילדים, יש לנו מגבונים לחים בתיק. אני לא יודעת מה איתך, אבל אני גם גוזרת קופונים לחיתולים".
"זה שהיא עדיין לובשת את הג'ינס הזה", מתפרצת לי פתאום האמת. "זה שאין לה סימני מתיחה על הבטן, זה שהיא עוד יכולה לבחור", ג' נאנחת. "תשמעי", היא אומרת לי בסוף. "מי שבאמת יכול לבחור כאן זה אנחנו. מה נועה רוצה, את זה אני יכולה לומר לך עכשיו. השאלה היא מה את רוצה. באמת רוצה. תגידי, יש לך מושג מה זה?".
אי אפשר להשאיר פה תגובות, אבל ניתן לשלוח מייל לעינת.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
