 |
/images/archive/gallery/302/236.jpg לינור אברג'יל.
צילום: אייל נבו  |
|
|
|
|
| לא ברור אם בניתם על זה, אבל לינור אברג'יל לא מתכוונת לבזבז את החיים שלה על סקס מזדמן |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
איתי יעקב
11/5/2005 9:04 |
|
|
|
|
|
|
|
לינור אברג'יל, מדוע לדעתך נבחרת להיות על שער גיליון יום העצמאות של "סגנון"?
"אנחנו חיים במדינה קטנה, ומה שעשיתי בארץ היה משהו גדול יחסית. זה תואר שלא נעלם. תמיד הכותרת היא
'מיס עולם', ומשם אנשים ירצו לקרוא את הכתבה. אבל אני לא חושבת שאני כזאת מעניינת".
למה לא? את דוגמנית מצליחה, מיס עולם, שחקנית מתחילה, סלבריטאית.
"אני לא מרגישה סלבריטאית. סלבריטאי זה מישהו שכל הזמן נמצא במדורי הרכילות, ואני לא כזאת".
רק לפני כמה ימים קראתי עלייך ידיעה במדור רכילות. כתבו שנסעת לבקר בלונדון את מוריניו, מאמן צ'לסי.
"99 אחוז מהדברים שנכתבו עליי במדורי הרכילות היו שקרים. נסעתי ללונדון עם אחותי לטיול. לא הבנתי על מה הם מדברים. אתה יודע כמה חברים היו לי בעיתון שלא היו לי במציאות?".
אבל היו גם כאלה שעברו את מכבש הדפוס.
"את הגברים שהייתי איתם אפשר לספור על יד אחת. כותבים חושבים שזה יעניין אנשים. לא יודעת מי כותב את הדברים האלה".
זה מעליב אותך? מעצבן?
"שיכתבו. כשאני לא עושה - כותבים, כשאני עושה - לא כותבים. הכל הפוך".
עייפה מעיתונאים חטטניים, לינור אברג'יל מנתבת את ראיונותיה לתקשורת בחוסר חשק. על זה יעיד גם תיק העיתונות העבה שלה, שמזכיר משחק סקווש מונוטוני וסיזיפי. ישובה בפרצוף משועמם, חיוך סתמי וצחוק מזויף, היא יורה את תשובותיה באופן שמזכיר חקירת מצ"ח. פעם "כן", פעם "לא" וברוב הזמן "לא יודעת". תשובה בטוחה, על כל צרה שלא תבוא. אבל לא אנחנו נאמר נואש וניתן לאברג'יל את העונג לראות אותנו מתפתלים. נופת הצופים ומידת הנימוס שהציגה בראיונות עבר וניסתה לשגר גם בהזדמנות זו, לא הפעילו עלינו כל רושם. אחרי גירוד קל, אך עיקש, מתחת למעטה הווירטואלי שאפף אותה במהלך הפגישות, נחשפה לאיטה אברג'יל חסרת הביטחון, הלוחמנית והרומנטית על גבול הנאיבית; אותה אברג'יל שהרגישה כל חייה שהיא נאלצת לרצות אחרים, שנאבקת לא בהצלחה בפנים היפות שלה, שמעדיפה שיקטלו אותה בביקורות מאשר שיכתבו שהיא נחמדה, וזו שעדיין ממתינה לאהבת חייה.
מאוחר יותר, כשהיא נשאלת על מגרעותיה, מתגלה בתשובתה הפתרון לכל קושיותיי, ובעיקר לפרדוקס שמלווה את התנהלותה האמביוולנטית: "אני אומרת את כל האמת, וזה לפעמים לא טוב. לפעמים צריך לשחק את המשחק, ולשחק אני יודעת רק על הבמה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
פעם כן, פעם לא. צילום: אייל נבו
|
|
|
 |
|
 |
|
רק שלא יגידו שאני נחמדה
|
|
|
 |
|
|
|
לפני ארבעה חודשים עלתה בתיאטרון "בית לסין" ההצגה "החדר הכחול" (בימוי: אלון אופיר), מאת דיוויד הר, שעיבד את מחזהו הסנסציוני הנודע של ארתור שניצלר, "המעגל", לגרסת שנות ה-2000. המחזה מציג מפגשים בין גבר לאישה משלל גילאים ומעמדות, על היחסים הנרקמים ביניהם. השחקן ליאור אשכנזי מופקד על התפקיד הגברי, ואת התפקיד הנשי מאיישת אברג'יל, שזה לה התפקיד הראשון בתיאטרון מאז סיימה את לימודיה בבית הספר למשחק "בית צבי" לפני כשנה. "הצגה מהסוג הזה דורשת שחקנים עם יכולת התגמשות מופלאה", מסבירה ציפי פינס, מנכ"לית תיאטרון "בית ליסין", מנהלת אמנותית וחברה בסגל המורים ב"בית צבי". "והם גם צריכים להיראות טוב, כי זה חלק מהעניין".
את בעצם אומרת שהבחירה באברג'יל נבעה מהמראה החיצוני?
"גם, אבל לא רק. מראה חיצוני לא מחזיק שלוש דקות על במה, אם לא היו ללינור את יכולות המשחק. אני חושבת שבאיזשהו אופן, המראה החיצוני שלה הוא גם בעיה - יש לה יופי כל כך מהמם, שללהק אותה כבת תמותה לא יהיה פשוט בעתיד".
"אני מעדיפה שיקטלו אותי למוות או שיפרגנו, רק שלא יגידו לי שאני נחמדה", מתייחסת אברג'יל לביקורות התיאטרון שהתפרסמו בעקבות ההצגה. חלקן ציינו לטובה את כישורי המשחק שלה, חלקן נשכו בבשרה השזוף. "אני מודה שזה מעצבן, אבל אני מאמינה שהדברים הפחות טובים בונים אותך. החלטתי די מוקדם בקריירה שאם יאהבו אותי זה בסדר, ושאם לא יאהבו אותי זה גם בסדר, כל עוד אני עושה מה שאני אוהבת. אני לא אומרת שאין לי מה לשפר - יש לי עוד הרבה, אבל יש בי אמונה עצמית שהכל יהיה בסדר. בינתיים האולמות מלאים".
הקהל מגיע לצפות בלינור מיס העולם, או בלינור השחקנית?
"מצדי שיבואו כדי לראות אותי בתחתונים וחזייה. מעבר לזה שאני אולי יפה, או כל מיני מילים אחרות שאני לא אוהבת להשתמש בהן, יש מימד של הזדהות, כי שיתפתי את הקהל בחוויות קשות שעברתי. תמיד דיברתי ישר ולעניין, בגובה העיניים. לא שידרתי משהו בלתי מושג. אז למה הם נשארים? למה הם באים שוב? ולמה הם מספרים את זה לחברים שלהם? אם הם נשארו, צחקו או התרגשו - אני השגתי את המטרה".
על סצינות העירום להן נדרשה לפי המחזה, בחרה אברג'יל לוותר. בעוד ששחקניות דגולות ומפורסמות יותר, ניקול קידמן למשל, הסכימו להתערטל על הבמה במסגרתו, בישראל זכינו לגרסה כשרה. "אני לא חושבת שזה היה נחוץ להצגה, ואני לא מאמינה בעירום מלא", מסבירה אברג'יל. "ברגע שאתה מתפשט, רק גודל הפטמה או גודל התחת, סליחה על הביטוי, מעניין את הקהל. אין שום סיבה שההצגה הראשונה שאני אעשה תהיה בעירום. כן, אני שמרנית וכן, אני שלמה מאוד עם הגוף שלי. אבל זה שאני מרוצה ממנו, לא אומר שאני רוצה לחשוף אותו לכל העולם. אנחנו מדינה קטנה והיום אתה על הבמה, מחר אתה על השער בעיתון מצולם על ידי פפראצי קטן. ואני לא מעוניינת, יש לי הרבה דברים טובים להציע, מלבד הגוף שלי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יופי מהמם. צילום: אייל נבו
|
|
|
|
|
|
|
תמיד לרצות את כולם
|
|
|
|
|
|
|
אברג'יל, 25, היא בתם של ג'קי, סגן אלוף בצה"ל לשעבר וכיום בעליו של סניף דואר ברמת פולג, ועליזה, סגנית מנהלת בחטיבת הביניים "גוטמן" בנתניה. בשנת 98' זכתה בתואר מלכת היופי, בעקבותיו נשלחה לתחרות מיס עולם, שם קטפה את הכתר והתואר המהולל. עם 100 אלף הדולרים שבהם זכתה בתחרות, כיסתה את המשכנתא של הוריה.
חודש לפני התחרות, במהלך שהות במילאנו, עברה אברג'יל מקרה אונס. היא בחרה לא לשתוק, והפכה סמל לנשים רבות שעברו חוויות דומות. בראייה רטרוספקטיבית, מספרת אברג'יל כי האירוע הזה היה אחד המשברים שעיצבו את חייה. "זה עשה אותי יותר מבינה, יותר חכמה", היא אומרת. "אני מאמינה שברגעים הכי קשים בחיים, אתה זוכה לעוצמות. באותו הרגע אמרתי לעצמי שאני לא מתכוונת לעבור ליד החיים האלה. אם אני כאן, אני אבלע אותם עד הסוף, אוכל אותם עד הפירור האחרון, כי לשבת ולבכות בבית, זה לא יעזור לי ולסובבים אותי".
לפני שזה קרה התבוננת על החיים מהצד?
"תמיד הייתי צריכה לרצות את המשפחה, החברים, הסביבה. לפני שלוש שנים היתה הפעם הראשונה שבחרתי לעצמי משהו שאני אוהבת. פעם ראשונה שלא הכתיבו לי ושלא נקלעתי לסיטואציות. קמתי בבוקר ואמרתי לעצמי 'אני רוצה להירשם לבית צבי, כי אני רוצה להיות שחקנית וזה מה שיעשה לי טוב'. יום אחד מוטי רייף מתקשר אליי ואומר: 'חלמתי שאת על במה ענקית והקהל עומד כולו וצועק בראבו. אז יאללה, בואי נלך להירשם לבית צבי'. הלכנו . נרשמתי. וזהו. לא חשבתי יותר מדי. הדברים הספונטאניים הם הכי טובים, כי אתה בא נקי ואין אכזבות".
חשבת פעם איך החיים שלך היו מתפתחים לולא היית עוברת את האונס?
"זה כבר חלק מהאישיות שלי. אני לא יכולה לשים את זה בצד. ולמה להדחיק? אני לא מאמינה בזה. אנשים שמדחיקים לא מבינים אחר כך למה הם לא מצליחים להשיג זוגיות, או למה הם עצובים. אותי זה שחרר. אני בן אדם הרבה יותר מאושר היום ומרגישה שלמה לאחר שניקיתי את המוגלה הגדולה, שגדלה וגדלה. בסך הכל צריך לקחת סיכה, לעשות חור קטנטן, ואז הכול יזרום".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ניקיתי את המוגלה הגדולה. צילום: אייל נבו
|
|
|
|
|
|
|
לרוברטו יש ביצים של שור
|
|
|
|
|
|
|
על הביטחון העצמי שרכשה במשך לימודיה ומחוויות מטלטלות בחיים, אברג'יל לא מוותרת בקלות. למרות שהיא ממשיכה לדגמן בשביל הכסף, את ייעודה היא רואה כשחקנית תיאטרון וקולנוע מפורסמת. כרגע היא משתתפת בלימודי אנגלית למתקדמים, כדי לגלגל על הלשון טוב יותר את התסריטים שאולי יגיעו מהוליווד הרחוקה ביום מן הימים. "אני לא רוצה לקום בעוד עשר שנים ולהגיד 'יכולתי'", היא מסבירה. "אני לא יודעת לאן אגיע, אבל אני רוצה לדעת שעשיתי את המקסימום".
כצעד ראשון בדרך אל קריירת המשחק הנכספת, היא נטשה את סוכנות הדוגמנות "לוק" לטובת ניהול אישי של סוכנות "רוברטו", ניהול שמשלב בין דוגמנות למשחק. "יש לו ביצים של שור", היא אומרת על רוברט בן שושן, בעל הסוכנות. "הוא לא מפחד מכלום, גאון. מסוג האנשים שאתה פוגש, וכל מה שהם ירצו - יקרה רק מכוח המחשבה".
לאחר פרידה מתוקשרת מבן זוגה ציון ברוך (שלישיית "מה קשור ), וחזרה אל בית ההורים בנתניה, אברג'יל זקוקה לחופשה קלה מגברים. מה שלא מפריע לה לנפק תובנות על יחסים ואקסים: "אני לא יכולה להגדיר את עצמי כבחורה רק של מערכות יחסים. לכל אחד מאיתנו היו סטוצים, אבל אני מאמינה בדברים שנבנים לאט ונמשכים לטווח ארוך".
יש איזה קו מקשר בין כל הגברים שיצאת איתם?
"לא, ואני לא יודעת להסביר את זה. אין לי גבר חלומות. כל מערכת יחסים שהיתה לי, היתה טובה יותר מהקודמת. אני לוקחת את הדברים הטובים והלא טובים ומנסה לשפר, ויודעת מה אני רוצה ומה אני לא".
מה את רוצה?
"שיידע שהוא הגבר ואני האישה. הדבר הכי חשוב לי במערכות יחסים זה כבוד, ושאני אדע שאם אני אעזוב אותו, נישאר בקשר".
לשאלה אם מצפים ממנה לצאת עם סוג גברים מסוים, היא עונה: "לפי התגובות, בטח יש מישהו שחושבים שאני צריכה להיות איתו. רוצים שהתמונה תיראה טוב בעיתון, אבל זה לא ככה. אני לא יוצאת עם בן אדם בגלל תמונה בעיתון, לפי מה שאנשים חושבים או לפי הגובה. אין לי דגם מסוים. ציון ואני היינו חברים הכי טובים חצי שנה, ואחרי זה המשכנו למערכת יחסים של שלוש שנים שהיתה מדהימה והסתיימה לא מזמן. ציון הוא בן אדם מדהים, אבל זה לא הסתדר לבסוף. הדרכים התפצלו וכל אחד פנה לדרך אחרת. לא תמיד האנשים המדהימים שיהיו לצדך הם אלה שילוו אותך לכל החיים".
בגילך את כבר מחפשת מישהו לכל החיים?
"הייתי רוצה שזה יקרה, למרות שקשה לי להאמין. אני רואה את ההורים שלי שנשואים משהו כמו 27 שנים, וזה נותן לי את הכוח להאמין. אומרים ששיעורי הגירושים בישראל גבוהים, אבל תמיד יש יוצא מן הכלל. גם אומרים שכל הבחורות שרמוטות, אבל אני לא נכללת בזה".
החדר הכחול עוסק במערכות יחסים ומורכב מהרבה סיטואציות מיניות, את מכירה אותן מהחיים?
"כולנו עברנו חוויות מיניות. אבל המחזה הוא מעבר למין. לצערי הוא מתאר את המצב שבו החברה נמצאת: אחד רוצה אהבה, השני סקס ויאללה למיטה. ולמחרת בבוקר: 'דונט קול אס, ווי קול יו'. ולרוב, הנשים הן אלו שמחפשות את האהבה".
אני מכיר מספר נשים שיחלקו עלייך.
"אלו שאומרות שהן רוצות רק סקס, בעצם ויתרו על האהבה. וזה יותר קשה לוותר, כי אתה שחוק ופוגע בנשמה שלך. אני לא בעד לוותר. אז וואללה, כיף לך לילה, שבוע, חודש, שנה; אבל באיזשהו מקום אתה ישן לבד בלילה ואין מי שיחבק אותך. אני לא מאמינה שיש מישהו שאוהב את זה. כאילו, זה רק מישהו שאמר: 'או.קיי, אני נכנע'. זה כמו להוריד לעצמך כדור בראש. אני מאמינה שאם אתה חי בעולם הזה, אהבה זה הדבר הכי חשוב. אני בן אדם שמאוד אוהב לאהוב ולתת, ואני לא חושבת שהייתי יכולה לחיות יום אחד בלי אהבה".
אהבה זה כואב.
"הדברים הכי יקרים בעולם הזה לא באים בקלות. ואם אתה מאמין בעצמך, ואתה לא מוותר - זה יגיע. מצטערת, אבל אני את החיים האלה לא מתכוונת לבזבז על אף סקס מזדמן".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
