 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| איזה טירוף: עינת ניב לא מצליחה להבין למה הילד מסרב להביא חברים הביתה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
11/5/2005 10:05 |
|
|
|
|
|
|
|
חודשים שאנחנו דוחקים בילד להזמין אליו חברים הביתה. דוחקים זו מילה יפה לאמא מנדנדת. לא שהאבא ממאן לדחוק, חלילה; רק שאצלו, פשוט, הכיוונים הפוכים. כך יוצא שלמרות הוריו הנשואים, חובק הילד חוויות גירושים מתסיסות. "אתה הולך היום לחבר?", תוהה האבא, מפתחות האוטו כבר אצלו ביד. "רוצה להזמין אלינו את עילי?", אני לוחצת מאזור הכורסה. הילד, יש לציין, מעדיף באופן כללי לבהות בטלוויזיה; אבל כשהלחץ כבד מנשוא, הוא בכל זאת נכנע. "אז תיקח אותי", הוא פונה לאיש עם המפתחות. "יובל באמת הזמין אותי היום לבוא אליו".
הרגע הזה, בו אבא ובן שועטים במדרגות, בעוד אמא ובת דוהרות למרפסת לנופף להם לשלום, הרגע הזה מזמין כמובן חשבונות נפש עמוקים. מה לא בסדר בהורים של הילד, שהוא מסרב ככה להביא חברים? האם הווילון במקלחת עבש מדי? האם לאמא יש שפם שגם ילדים בני שש יכולים להבחין בו? האם העובדה שסירבנו לרכוש לילד "סוני פלייסטיישן 2" ב-1,400 שקל הופכת את חדרו הפרטי ללא ראוי?
"את לא ראויה", עונה יקירי בפשטות כשאני מונה באוזניו את השאלות. "מה זה בדיוק משנה אם חברים באים אליו, או שהוא הולך אליהם?". "אלף, זה לגמרי משנה", אני מרוויחה זמן. "ובית, גם לא נעים לי מההורים של הילדים האחרים. זה יחסי גומלין פה, אתה לא מבין את זה?". הוא לא מבין את זה, מתברר, אולי מהסיבה הפשוטה שטרם יצא לו לשכנע זוג אינדיאנים בני שש שמיטת האיקאה איננה טרמפולינה, ושסלט הירקות איננו אוסף כדורים שיש לירות על הקיר בהקפצת כפית.
"אני פשוט חושב", סוגר יקירי את השיחה בהעלבה קלה, "שאם תניחי קצת לילד, הוא כבר יזמין לכאן מישהו בעצמו". אז אני מניחה. פחות בגלל העצה האוהבת, יותר מתוקף ירידת המוטיבציה הכללית. רק שאחר צהריים אחד, שבועות אחרי שהרמתי ידיים, פורץ הילד מחדרו וטופח על מצחו. "שכחתי להגיד לך אמא", הוא מתחיל במשפט שאני יכולה רק לנחש את סופו: "מחר צריך להביא לכיתה דגם של מטוס קרב סורי ואמרתי שאת יודעת לבנות". אבל הילד בכל זאת מפתיע, ומתברר שבעוד ארבעים דקות בדיוק, אמור לנחות כאן ילד מהכיתה.
"מעולה", אני באמת חושבת ככה לרגע, עד שאני נזכרת איך הבית נראה. "אוי, למה אמרת רק עכשיו?", אני נבהלת. "תראה איזה בלגן פה". תוך דקה ורבע מתארגן הבית למשימות. אני לוקחת על עצמי את הסלון, האמבטיה והמטבח. הילד מבטיח לסדר את החדר שלו. האבא משוגר לסופר עם רשימה שכוללת רק ממתקים. הילדה דוהרת אחריי ברחבי הבית ואוספת מטבעות. כשהיא חושבת שאני לא רואה, היא משלשלת אותם לפתחי האוורור של המזגן.
"את לא נורמאלית", מתנשף האבא עם שקית הבמבות. "איזה ילד בן שש יבדוק לך פאנלים?". " זה לא הילד", פורץ המרצע משקית שואב האבק. "אמא שלו תביא אותו, ותאמין לי שהיא כן תבדוק". בחמש ועשרה מגיע הצלצול, רק שאבוי - הוא בנייד שלי. "תשמעי", מתנצלת איילה. "אני יודעת שהייתי צריכה להביא אליכם את טל, אבל אני תקועה בישיבה והיום זה לא ייצא. מה את אומרת על יום ראשון?". אני אומרת שאין בעיה, ומודיעה לילד. למרבה ההפתעה, הוא מפגין אכזבה מתונה. "את רואה אמא", מישהו הרי צריך להיות האשם פה, לא? "סתם עבדנו קשה, ואבא צודק".
"אבא צודק?", יש דברים שקשה לעכל. הילד לא טורח לענות. במקום, הוא מביא לאבא שלו את המפתחות. "אתה לוקח אותי?", הוא שואל. "אצל עילי מסודר גם כשלא מודיעים מראש".
כזכור, אי אפשר להשאיר פה תגובות, אבל מותר לשלוח מייל לעינת.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
