 |
זה לא פלא שמסעדות יווניות הצליחו בעולם הגדול הרבה יותר מאשר המטבח היווני. האוכל היווני, אחרי ככלות הכל, הוא אוכל טוב, שבדרך נהנה מ"חוק האי היווני" ("כל אוכל טעים, אם הוא נאכל במרחק של פחות מ-30 מטר מהגלים"), אבל הוא אוכל פשוט, שיחסית למטבחים ים תיכוניים אחרים יתקשה להיחשב כבשורה.
מסעדות יווניות, לעומת זה, הן כבר סיפור אחר לגמרי. בראש ובראשונה אלה מסעדות שתמיד שמחות לראות קליינט. בניגוד, למשל, למסעדות ישראליות, שתמיד שמחות לראות ארנק של קליינט. מסעדות יווניות - וזה נכון מהפלופונז ועד המבורג, מרודוס ועד ונקובר - הן מסעדות שמארחות אותך לארוחה, לא מסעדות שמוכרות לך ארוחה. לכן, כשאתה בא למסעדה יוונית, יותר משאתה בא לאכול אוכל יווני, אתה בא לאכול ארוחה יוונית. לאכול באווירה שתזכיר את השמחה הפשוטה והאמיתית של ארוחה ביוון, שתזכיר את הקשר העמוק והבלתי אמצעי שבין קצב המוזיקה לקצב יציאת הצלחות מהמטבח, שתאפשר לך לשוב ולהיזכר במקום שבו אתה קודם כל אורח ורק אחר כך חשבונית.
למרבה הצער, כמעט כלום מכל זה לא נשאר בהלניקה, המסעדה הכביכול יוונית בהרצליה.
יש לכך כמה סיבות, אבל העיקרית והחשובה שבהן היא שהמסעדנות הישראלית עדיין לא הפנימה את העובדה, שבמהותה היא תעשיית אירוח. זה לא עניין של שירות, המלצרים בהלניקה לא יותר טובים או יותר גרועים מאלה שבאלף ואחת מסעדות אחרות, זה עניין של אווירה. של סוג החיוך שמגניב לעברך מלצר יווני שבחרת להתיישב דווקא בטברנה שלו, של היציאה של הטבח מהמטבח עם טס דגים (כן, גם אני יודע שבחלק לא קטן מהמקרים זו הצגה, וזה דג קפוא שבכלל הגיע מקנדה, אז מה?), של קנקן המים והלחם שנוחתים על השולחן ברגע שהתיישבת.
בהלניקה, לעומת זאת, ברדק מוחלט בכניסה (תשבו כאן. לא, תשבו שם. לא, חכו רגע, נערוך לכם. ואז כולם נעלמו ונשארנו לשוטט לבדנו). ההמלצה היחידה על מנה היתה שפילה הלוקוס הוא מנה מצוינת (אחרי שהזמנו), ובנוגע ללחם? האמת, שעל הלחם של הלניקה עדיף היה שלא לדבר (ולא שאצליח להתאפק). הדבר היחיד שהיה יכול איכשהו להציל את הפרויקט הזה הוא אם האוכל היה יוצא מגדר הרגיל. והוא לא. האוכל הוא לא יותר מאוכל קיץ ישראלי ממוצע (אם כי במחיר קצת לא ממוצע: השארנו לא פחות מ-335 שקל לזוג).
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
תצפית על הלניקה. צילום: רובי קסטרו
|
|
 |
 |
 |
 |
|
השומן מתפרק
|
 |
|
 |
 |
 |
|
מי שאחראי לאוכל (אחראי במובן השילוחי, אני מניח, ולא במובן היומיומי) הוא אליעזר לויה. הלניקה קיבלה לויה קונפקציה, לא לויה בוטיק. כלומר, את אותם שטיקים שמלווים את לויה כבר שנים, ממסעדה ים תיכונית, למסעדה ספרדית, למסעדה איטלקית, למסעדה יוונית, ובקיץ הבא בטח למסעדה אלבנית. אלה דברים שחלקם, לפני עשור, היו חידושים, היום אלה שטיקים מעייפים (מקל קינמון בלב קבב הדגים) על גבי שטיקים מעייפים עוד יותר (טרמה סלטה בשני צבעים).
הדבר היחיד בהלניקה שאפשר להמליץ עליו בפה מלא הוא סלט לימונים כבושים שמגיע עם הלחם. כל השאר נע בטווח שבין עלי גפן מקופסה (ואני מוכן להישבע על כך, למרות שאין לי הוכחה משפטית) לבין גבינת חלומי בינונית קלויה ברשלנות. ולכל אלה נלווה לחם. בתשלום, כמובן. אם אווירת אירוח, החליטו כאן, אז עד הסוף. העניין הוא שהלחם של הלניקה הוא עדות לחוסר הרצינות שבו תוכנן התפריט. זה לחם רך, מעין חצי לחם חצי פיתה, שנועד לאפשר לך לנגב את הסלטים ולא למרוח אותם. לחם יווני, תמיד ולעולם, הוא לחם קשה. לחם שאפשר להעמיס עליו. כאן אתה אמור לשבת ולנגב סלט חצילים בשולי קניון בהרצליה ולהיות משוכנע שאתה ביוון. לא הולך.
כדי להגביר את תחושת היווניות, יש כאן גם כמה מנות שלפחות מבחינת השם (בערך) נמנות עם פאר המטבח היווני. סקורדליה, למשל. אותו ממרח שום מהולל. בהלניקה זה פשוט פירה עם שום שרוף. וזה טעים כמו שזה נשמע. יש גם טירוקאפטרי (שכאן, משום מה, מתעקשים לקרוא לו טריקפטרי), סלט הגבינה החריפה של היוונים. אז שזה לא חריף, מילא, זה שזה לא טירוקאפטרי, מילא, אבל זה שעל כל המנה צפה שכבה של שומן מהגבינה שהתפרקה, זה כבר פחות מילא. פילה הלוקוס שהולל בידי המלצר היה מנה גרועה של נתחי דג צחיחים, ומנה אחרונה של מרנג חלבה הוכיחה שטוב עשה זאוס שברא את המרנג כמרנג ואת החלבה כחלבה.
ובכל זאת, יש סיבה טובה אחת להגיע להלניקה. המוזיקה. למוזיקה במקום אחראי שמעון פרנס. פרנס הוא לא רק אוהב אנין טעם של המוזיקה היוונית, אלא גם עורך מוזיקלי מחונן. רצפי השירים שלו, הקצב הפנימי של המחרוזות והבחירה גם בשירים שלא היית מצפה למצוא כאן (כמו שיר הצוענים של אלני ויטאלי או דואטים של יורגוס דאלאראס עם יוטה לידיה) הופכים את הלניקה למקום נפלא לשמוע בו מוזיקה יוונית. קצת חבל, כמובן, שהמוזיקה המכשפת הזו מתבזבזת על כזו מסעדה מאכזבת.
הלניקה. יורדי הים 1, מרינה הרצליה. טל': 09-9577074 |  |  |  |  | |
|