 |
/images/archive/gallery/391/610.jpg מנה במסעדת ולרי.
צילום: גרי אברמוביץ'  |
|
|
|
|
| שגיא כהן שמח בחלקו עם המנות הענקיות, היחס החם והאיקרה הפנטסטית של ולרי. השאר פחות חשוב |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
שגיא כהן
12/11/2005 9:18 |
|
|
|
|
|
|
|
אתם אוהבים איקרה? אם כן, אל תטרחו להמשיך לקרוא. רוצו למסעדת ולרי, המסעדה המוזרה שבתחנת הדלק בבית ינאי, ותזמינו. זו איקרה שאפילו בטורקיה היו מתגאים בה: קלילה, עם ביצי דגים גדולות ומתפוצצות בפה, איקרה שבה, בניגוד למה שהפך כאן לסטנדרט, ביצי הדגים הן העיקר והשאר רק מדביק אותן יחד. המנה הזו מגיעה כמו שצריך, עם בצל קצוץ דק ולימון, ולצדה פרוסות לחם קלויות שמאפשרות לנגב אותה בהתלהבות. את האיקרה, כפי שטרחה לעדכן אותנו המלצרית הגאה, עושה בעלת הבית, בתיה ולרשטיין.
קצת חבל שהיא לא עושה בעצמה גם את שאר המנות. ולא שהאוכל רע, ממש לא, אבל למרבה הצער הוא אפילו לא מתקרב לרמת האיקרה. אבל עוד לפני האוכל, קצת על טריז המתכת והזכוכית המוזר שצץ לו יום אחד במקום שפעם היה בו רק פנקייק.
תחנת הדלק הזו (גאוגרפית, נכון לקרוא לה תחנת חופית; מעשית, כל העולם קורא לה תחנת בית ינאי, אז נישאר עם כל העולם) היתה פעם תחנת חובה של כל משה ואורנג'דתו בדרך צפונה. אז היה שם רק פנקייק. היום יש בתחנה הזו מרכז מסחרי שלא היה מבייש עיר בינונית במערב התיכון של ארצות הברית. גם האוכל בקניון הזה מתאים לעיר בינונית מהמערב התיכון: כל מיני סניפים של כל מיני רשתות שמתמחות באוכל מהסוג שאתה שוכח עוד לפני שאתה גומר.
מסעדת
ולרי עצמה שוכנת בכלל בקומפלקס אחר: כשאתם נכנסים לתחנה, קחו את הכביש שכביכול מוביל אתכם חזרה לכיוון חיפה, שם, אחרי עוד כמה תלאות, תמצאו את ולרי. יש יתרון מסוים לדרך המפותלת שבה מגיעים למסעדה, כי גם אם לא הגעתם רעבים אתם תפתחו רעב. ויש לה עוד יתרון: כי כשאתם יושבים סוף סוף ליד השולחן, אתם יכולים להעיף מבט סביב ולהשתומם.
ולרי, חובה להודות, לא דומה לשום מסעדה אחרת. היא שילוב בלתי אפשרי בין רצפת עץ, מהפאבים של פעם בקיבוצים, לבין מבנה ברזל ומתכת שחורק עם כל צעד, והנוף הנפרש ממנו בשעת לילה הוא נוף פנסי המכוניות בכביש החוף.
ולמרות זה, ולמרות המוזרות של המקום, זה מקום נעים. קשה להסביר איך בדיוק, אבל אחרי כמה דקות שבהן אתה מסתגל לכך שכל צעד שמישהו עושה במסעדה מהדהד כמו דלת נטרקת, ולכך שכל ילד שרץ בה (ותודה לאל, נותנים כאן לילדים לרוץ) מזיז את כל המבנה, זה נהיה מקום די נחמד לשבת בו. אולי בגלל המלצרית.
כמו בכל כך הרבה מקומות שמנותקים מפוזת הנסיכות הגולות של מלצריות תל אביב, גם כאן המלצרית שמחה לקדם את פניך, גאה להסביר על כל מנה (כולל הערות חכמות על דברים שלא פורטו בתפריט), והכי חשוב, היא גם לא נעלמת. ובכלל, קסם אישי זה משהו שעובד עלי נורא בקלות. וכאן הוא עבד להפליא.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מבט מבפנים. צילום: גרי אברמוביץ'
|
|
|
 |
|
 |
|
קובה ליאפים
|
|
|
 |
|
|
|
מבין המנות שיש בתפריט (גיבוב די רגיל של סלטים פסטה והמבורגרים) ניסינו דווקא מנות שנראו קצת יוצאות דופן. אחת מהן היתה משהו שידעתי שיום יבוא ואתקל בו, אבל תמיד קיוויתי שלא: הגרסה היאפית לקובה. כן, שום דבר כבר לא קדוש יותר. בגרסה היאפית עוטף בצק בורגול, שנראה כמו כוס קטנה, בשר כבש טחון שמטוגן עם הרבה בצל, כשכל הקונסטרוקציה מוגשת על המון עגבניות ופלפלים חתוכים. העסק הזה היה יכול להיות טוב, אם עכשיו הוא היה יורד מהאש, אבל הפוסט-קובה היתה מחוממת, מה שגרם לכך שהבצק התפורר ואיבד את גמישותו, והבשר, על אף הבצל, היה יבש. לא מנה רעה, גם לא מנה מדהימה. מה שכן, כמו כל שאר המנות כאן, מנה ענקית. ענקית זו לא מילה.
כשהגענו למנות העיקריות זה כבר היה ממש מגוחך. מנת הפסטה פה מספיקה בשקט לשלושה פועלי בניין בסוף יום עבודה, ומנת הדג המטוגן יכולה להאכיל סירת דייגים. אם אתם מגיעים לכאן, ואתם לא חיידק טורף, מנה ראשונה שתחולק בין שניים ומנה עיקרית בין שניים יספיקו בהחלט כדי להשביע.
מנה ראשונה אחרת שניסינו היתה מאפה בצק עלים עם גבינה ותרד, או בעברית, ניאו בורקס. לגמרי לא רע, אם כי מחומם אף הוא. מבין המנות העיקריות היותר טובה היתה דג מטוגן עם תפוחי אדמה. מנה של קומפורט פוד, שהיתה טעימה מאוד, ושאחריה הבנתי בדיוק למה המסעדה הזו, שלא מגישה אוכל גדול, כל כך מצאה חן בעיני: ולרי היא מסעדה נדיבה. זה מקום שרואים עליו שהוא מנוהל על ידי אנשים שאוהבים אוכל ואוהבים אנשים, וכתוצאה מכך, גם אוהבים להאכיל אנשים. אז אם נדיבות מדברת אליכם, בואו לוולרי, ואם לא, בואו לוולרי בכל זאת ותאכלו איקרה.
ולרי, תחנת דלק פז, מחלף ינאי, טל': 09-8666720. | | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
