ראשי » מדע ומחשבים » מדע » חידושים והמצאות

חוזרים לשורשים: המקלט הגרעיני של מכון וולקני

30 אלף פיקדונות, תשואה אדירה, ועכשיו גם אפס עמלות: "בנק הגנים" של מכון וולקני הוא תוכנית הגיבוי שאמורה להגן על אלפי מיני הצמחים של ארץ ישראל מכל סכנת הכחדה, בהווה או בעתיד

נראה שכשנצורי מצדה לא היו עסוקים בלחרף נפשם ולהפוך למיתוס, הם בעיקר אכלו זיתים. רק כך אפשר להסביר את אלפי הגלעינים השלמים שנשתמרו כמעט אלפיים שנה בצוק המבודד בלב מדבר יהודה, וגילוים שימח כל לבב ארכיאולוג שזוף-שמש.

התרגשות גדולה לא פחות נרשמה בשנת 2006, כשפרופ' מרדכי כסלו, מומחה ידוע לארכיאולוגיה בוטנית, הצליח להראות שגלעיני הזיתים ממצדה שייכים לשלושת הזנים המסורתיים שקיימים בארץ כיום – סורי, נבאלי ומליסי.
 
כמעט עשור אחר כך, ומאה מטרים מתחת, טיפסו ארכיאולוגים במעלה סולם חבלים רעוע לאורך צדו הדרומי של המצוק, בדרכם למערה נסתרת. במערה הזו, ששימשה מקום מחסה קצר טווח לחבר'ה מתקופת האבן והנחושת –כלומר, כ-6,000 שנה אחורנית מהיום - נמצאו גרגרי שעורה ועוד מינים רבים של צמחים ששרדו הודות לצחיחות שסיפק באדיבותו מדבר יהודה.

הגרגרים נלקחו למיפוי גנטי ראשון מסוגו בעולם, שעזר לחוקרים לקבוע כי ממש פה, בארצנו הזעירה, החל ביות השעורה - אחד התהליכים המרכזיים במהפכה החקלאית שעברו אבות-אבותינו.

החוקרים הישראלים הנלהבים עמדו במשימת פיצוח הדי-אן-איי שרבים אחרים נכשלו בה. לפניהם הצליחו לעשות דבר דומה רק בדרום ארה"ב, אבל שם היה מדובר בגרגרי תירס מזן "צעיר" בהרבה מהשעורה בת מצדה. המחקר הישראלי טרח גם להשוות בין גרגריה הפרה-היסטוריים של האחרונה לבין זני שעורה מסורתיים הגדלים גם היום באזור המזרח התיכון, ומצא דמיון גנטי מפתיע בין אלה לאלה.

אם נעבור רגע לראשונת הנמנים בין שבעת המינים, החיטה, אותו פרופ' כסלו היה גם מי שזיהה כי הזנים שלה המוכרים בשמות "חורני" ו"נורסי" שימשו את הקונדיטורים של לחם הפנים, שהונח מדי שבת על השולחן באוהל מועד ובבית המקדש.

במחקרו הראה כסלו כי תכונות החורני תואמות להפליא את התיאור החז"לי על לחם שנשמר טרי במשך תשעה ימים. שני הזנים מצוידים גם בגרגר המתאים להכנת סולת, וייתכן שהם-הם אלה ששימשו למנחות ולהכנת "שתי הלחם" בחג הביכורים.
   
למשמע נתונים אלה יכול הקורא לחשוב שאנחנו, ישראלים בני המאה ה-21, אוכלים מאותו מסטינג ממש שאכל ממנו האדם הקדמון, ונהנים משבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל בדיוק כפי שהונחו בפנכה של אמוראינו.

אבל המציאות, לצערנו, עגמומית למדי. הארץ אמנם התברכה במגוון ביולוגי שאין לו אח ורע, אבל לאורך השנים נכחדו המוני זנים בשל תהליכי עיור ובנייה מואצים, וגם בגלל חקלאות מודרנית, שמעוניינת בגידולים מותאמים לייצור המוני. 

החיטה יכולה לשמש משל להיעלמותם של זנים מסורתיים, כאלה שבמשך דורות על גבי דורות עברו התאמה לסביבה - בידי החקלאי שיצר הכלאות או בידי הברירה הטבעית. למעשה, הזנים המסורתיים שנזכרו כאן, הנורסי והחורני, עוד היו בתחילת המאה העשרים חלק מהנוף המקומי, לצד מאות זני חיטה אחרים.

אלא שאז באו הכבישים, הבניינים ומסילות הרכבת, והרסו אוכלוסיות שלמות; באו הציונים מלאי העזוז והכוונות הטובות ורצו אירופה, רצו את חיטת הלחם ולא את זני הדורום ה"נחותים" שמגדלים הפלאחים הערבים; באה התעשייה והציעה מספר קטן של זנים מודרניים שהבטיחו יותר – יותר יבול, יותר עמידות, יותר חלבון. כך נמחקו מעל מפת המזרע של ישראל זנים שלמים של חיטה שגדלה כאן ברציפות מאות ואלפי שנים.

מה רע בזה, אתם שואלים - אם שמים בצד כמובן את הנוסטלגיה ואת החשיבות התרבותית וההיסטורית; בשביל מה צריך הישראלי הממוצע זנים עתיקים ומגוונים, כשיש באמתחתו זנים מודרניים שעושים את העבודה? ובכן, כשיצטרך החקלאי להילחם בצרה הבאה שתתקוף את היבולים - מחלה או שינויי אקלים דרמטיים – הוא יחפש את התכונה הגנטית שמאפשרת לזרע החיטה לעמוד מולה.

מגוון תכונות כאלה אפשר למצוא דווקא בקרב המינים המסורתיים, שהלכו והשתבחו בזכות שנים ארוכות של התמודדות מול איתני הטבע או הכלאות בידי אדם. המגוון הזה, שאפיין את עולם הצומח הארצישראלי, נעלם מהנוף.
 

 
עד כאן הבשורה הרעה. הבשורה הטובה היא שיש מי שדואג למלא בחזרה את מאגרי הזרעים העתיקים, ולא רק אלה החקלאיים. פרחי בר, מיני צמחים נדירים וכאלה המצויים בסכנת הכחדה, אבותיהם הקדמונים של צמחי התרבות - את כל אלה יש מי שדואג לאתר.

יוצאים אנשי שדה, בוטנאים, גנטיקאים ואוהבי טבע, ומכתתים רגליהם בשטח כדי להציל את מה שאפשר להציל. את שללם הם מעבירים לבנק הגנים, השוכן במעמקי מכון וולקני וחוסה בצלו. 30 אלף אוספים שונים כבר נמצאים בבנק, והזרעים החדשים-ישנים - אחרי שישלימו את הליכי הקבלה - יזכו להישמר בתנאים ייחודיים וישמשו למחקר, לגיבוי, להנבטה או להשבה לטבע של מינים שנכחדו.

בימים אלה הכריז הבנק, השייך למשרד החקלאות, על צעד חשוב נוסף במאבק ההצלה: הוא פותח את שעריו לכלל החוקרים בארץ, ומאפשר להם להפקיד במתקניו אוספים של זרעים ללא עלות.

הסנונית הראשונה למדיניות החדשה היא הסכם עם אוניברסיטת תל-אביב, שבמהלך שלוש השנים הבאות תעביר לבנק הגנים 10,000 דוגמאות לצורך שימור. עד כה הייתה פעולה כזו כרוכה בתשלום, מה שגרם לאוספים שלמים להיזרק או להישלח לחו"ל. מה לא עושים למען האנושות, שתזדקק אולי יום אחד לאוצרות הגנטיים האלה.

"נעשית פה עבודת קודש", אומרת לי ד''ר עינב מייזליש-גתי, מנהלת בנק הגנים. "אנחנו נמצאים במדינה צעירה שמתפתחת מהר מאוד, שיש בה עלייה בדמוגרפיה, באורבניזציה ובתשתיות התחבורה, ואנחנו חייבים את ההתפתחות הזאת כדי שנוכל להדביק את הצרכים שלנו. מצד שני התהליכים האלה באים על חשבון משהו אחר, וגורמים לאובדן השטחים הפתוחים. לנו יש תפקיד חשוב: לוודא שמאגריה הגנטיים האדירים של מדינת ישראל לא ילכו לאיבוד". 

מיקומה הגיאוגרפי של מדינת ישראל סידר לה לא רק שכנות עוינות, אלא גם ישיבה בנקודת מפגש של שלוש יבשות וארבעה אזורי אקלים. הצומת הסואן הזה, שבו נולדה החקלאות לפני אלפי שנים, שימש בסיס לשונות הביולוגית העצומה הקיימת בישראל: כ-2,500 עד 2,600 מינים (תלוי את מי שואלים). אם נשווה למשל להיצע הביולוגי בסין - מספר המינים הכולל שם גדול פי 11 לעומת ארץ הקודש, אבל ביחס ליחידת שטח מובילה ישראל בנתון של פי 21.

בדרך לשים את ידם על המגוון הזה, מובן שלא כל שנה יצאו המלקטים לאסוף כל מין הנקרה בדרכם. כשם שהאגרונום אהרן אהרנסון נענה לקריאת הבוטנאים הגרמנים פרידריך קרניקה וגיאורג שווינפורת, ויצא לאתר צמחים מסוימים בפלשתינה - צעד שהוביל לגילויה של אם החיטה – כך נענים המלקטים של ימינו לרשימות מטעם בנק הגנים, שמתעדפות מה הכי בהול להציל השנה. לפני היציאה לשטח הם גם עושים עבודה מקדימה, ומחפשים בספרות איפה ניתן יהיה למצוא את המין המבוקש.
 

 
ראו למשל את מה שקרה לנץ-החלב החום - צמח גבוה ונאה המתאפיין בעמוד תפרחת זקוף, ופורח בצבע חום-קרם באזורי ההר והעמקים בחודשים מארס-אפריל. תפוצתו משתרעת על פני סוריה, לבנון, ירדן וישראל, כאן הוא נדיר מאוד ונכלל ברשימת המינים הנמצאים על סף הכחדה.

מתוך קבוצה מסוימת של מינים (גיאופיטים למי שמתעקש) בחר בנק הגנים בנץ-חלב חום כמודל שיגודל בתנאים מבוקרים ואז יושַב אל הבר. לצורך זה שינסו המלקטים מותניים, ואספו את זרעי הצמח מאוכלוסיית בר בגליל. אחר כך הנביטו אותם במכון, ונכון לעכשיו הם גדלים לאטם כמה שנים עד שיגיעו לשלב המתאים לפריחה. רק אז ישוב הנץ לביתו בשדה, וישמש עתודה גנטית, כוח הצלה גיאופיטי, למקרה שהמין ייעלם מהאזור.

לצד נץ-חלב חום מככבים עוד כ-413 מינים ב"ספר האדום" שנכתב בעט המדמם של החברה להגנת הטבע ורשות הטבע והגנים. הספר, שכריכתו אכן אדומה, נועד לסמן את המינים הנמצאים תחת איום הכחדה מיידי. המעיין בו על שני חלקיו, מלבד להיכנס לדיכאון יוכל גם ללמוד ש-62 אחוזים ממיני צמחי המים בישראל מוגדרים בסכנת הכחדה.

"ברוב מיני הצמחים התהליך יהיה כזה: בוטנאים יאספו מהבר זרעים, שיעברו בהמשך תהליך ניקוי וייבוש – שלב מאוד קריטי בהכנה לשימור – ולבסוף יוכנסו למצב של הקפאה בטמפרטורות נמוכות במתקני הבנק", מסבירה מייזליש-גתי.

"זרעים שמתאימים לצורת השימור הזו מכונים 'זרעים אורתודוקסיים'. בצמחי המים אנחנו נתקלים בבעיה: רובם לא נכללים בקטגוריה זו, וצריך ללמוד איך לשמר אותם לאורך זמן. לכן לקחנו מינים כמו נופר צהוב, חוטית הבצות ואחרים, ואנחנו משתמשים בהם כמודל כדי להבין מהם המנגנונים הנכונים לשימור ארוך-טווח של זרעי צמחי המים. כך נוכל להוסיף לאוסף המצטבר שלנו גם אוסף של צמחי מים ישראליים".

אם את מיני הבר אוספים מהשטח, בזנים המסורתיים שגדלו בישראל הסיפור הוא אחר לגמרי; הם פשוט פסו מן העולם. איך בכל זאת מגיעים לזן חיטת הנורסי שהזכרנו למעלה? מפה לאוזן, מחקלאי שפגש פלאח, וסיפור שהיה כך היה.

ד"ר רואי בן-דוד מהמכון למדעי הצמח הוא חוקר של דגני חורף - שהחיטה היא אחת מהם - ובן קיבוץ כפר-מסריק לשעבר. "יום אחד אומר לי אחד החבר'ה מהגד"ש 'תשמע, אנחנו עוזרים פה לחקלאי דרוזי לגדל זן נורסי'", מספר בן-דוד.
 

"אני שומע את זה ואומר לעצמי: לא יכול להיות. הייתי מאוד ציני, כי יש בתחום הזה כל מיני צ'יזבאטים - חקלאים שטוענים שיש בידיהם זן בלאדי ואת האמא של הבלאדי, ותמיד בסוף מתברר שמדובר בזן ישראלי מודרני שפשוט החליף ידיים, לא אותנטי ולא בטיח. בישראל שבתוך גבולות הקו הירוק, כבר הרבה שנים לא מגדלים זנים אותנטיים. אז הייתי סקפטי לגבי הנורסי, אבל הייתי חייב לראות בעיניים את הגידול.

"הגעתי לבחור בשם האני מהכפר ג'וליס, ששמח מאוד לשתף פעולה, ונשבע לי שהזן הזה גדל אצלם לפחות שבעים שנה אחורה. הוא ואחיו מגדלים אותו על פני כמה עשרות דונמים רק בשביל להכין קובה. הם טוענים שהגרגרים של הנורסי מאפשרים מעטפת קובה שגם בבישול לא מתפרקת.

כלומר, לטובת הגחמה הקולינרית הזו של האוכל המסורתי, הם מגדלים את הזן ומשמרים את התכונות שלו. לקחתי את הזרעים ובדקתי אותם גנטית במעבדה ובשדה; על פניו, נראה שמה שהאני אומר הוא אמת לאמיתה. אבל תביני, זו שארית הפלטה".

אחרי שיאושר סופית שזה אכן הזן, ייכנסו גרגריו למאגר זרעי החיטה. לחם הפנים עשה דרכו אל הקובה בכפר ג'וליס - או לפחות כך חשבתי, עד שהבנתי שאין רק נורסי אחד עלי אדמות. "החקלאות המסורתית נשענה על העברת שיטות הגידול מדור לדור: הבן גידל כמו האבא, שגידל כמו הסבא שגידל כמו הסבא-רבא", אומר בן-דוד.

"כל משפחה שימרה את הקו שלה, וכך נוצר מגוון רחב של זנים, כשהאחד מותאם לעמק ואחר מותאם להר. החקלאים המסורתיים לא קידשו את האחידות, להפך; יש עשרות זני נורסי וחורני ששונים זה מזה. היום בחקלאות המתועשת יש מערך שלם של חברות טיפוח שהחקלאי קונה מהן כל שנה, והן מקדשות את הטוהר הגנטי. אם החקלאי ימצא אצלו חיטה מזן אחר, הוא יתחלחל ויתבע את חברת הזרעים. כל המערכת בנויה על אחידות".

מה הרווחנו מהזנים התעשייתיים אני מבינה, אבל מה הפסדנו?
"אנחנו מחפשים לעבוד עם אינפורמציה גנטית רחבה כמה שניתן, כדי להשיג תכונות שהן לאו דווקא כמות גבוהה של יבול. אם במאה השנים האחרונות הטיפוח התמקד בהגדלת יבולים - והוא עשה עבודה פנטסטית והביא זנים מצוינים לתעשייה – אני מחפש היום תכונות שיעזרו לי כשהגידול ייתקל באיזושהי עקה: בפרופיל אקלים שהוא לא מכיר, בהשלכות ההתחממות הגלובאלית. הבסיס הגנטי של הגידולים המודרניים צר מאוד, והוא לא מאפשר לתת מענה לסביבה המשתנה.
   
"צריך להבין, זנים עתיקים זה משהו שנשמע מאוד רומנטי, אבל אם להיות ריאליים - זה לא שניקח אותם, נחזיר לחקלאי המודרני, וכך יימצא הפתרון. הרעיון הוא שבתוך המגוון שיהיה לנו נוכל לאתר תכונות מעניינות שאפשר להשתמש בהן בחיטה מודרנית או בכל גידול אחר.

"לזה מתווסף היבט תרבותי: אנשים היום מחפשים אותנטיות, מחפשים טעם של פעם, טעם אחר. הם אומרים 'אנחנו כבר מכירים את הלחם שבסופר, אנחנו רוצים את מאפיות הבוטיק, את המוצר האיכותי יותר'".

ייתכן שיש יתרון נוסף: בשנים האחרונות נבטו ברחבי העולם מחקרים שהראו שאנשים בעלי רגישות לגלוטן, לא סבלו ממנה - או לפחות לא ברמה חמורה - כשנגסו בתוצר שנאפה מזנים עתיקים. לכאורה מדובר בבשורה: הנה נמצא הפתרון לרגישות הזו, שהופכת שכיחה משנה לשנה. הבה נוציא זנים עתיקים מבנק הגנים, נעבוד איתם, והקץ לצליאק. בכתב-העת Theoretical and Applied Genetics אף התפרסם בשנת 2010 מאמר שהראה כי בחיטה המודרנית אכן יש רמות גבוהות יותר של רכיב שנקשר בצליאק.

בפועל, הדברים קצת יותר מורכבים. המאמר ההוא היה מתון יחסית, והביא גם את הצד השני, המערער על סגולות החיטה העתיקה. ממאמרים חד-משמעיים בעלי אסמכתא מדעית רעועה מציע בן-דוד להיזהר, ולבדוק באותיות הקטנות מי עומד מאחוריהם.

"אנשים אומרים 'זו חיטת אבותינו, היא החיטה האמיתית אז היא יותר בריאה', אבל הטענות האלה לא תמיד מבוססות מדעית. אני לא פוסל אותן, אבל צריך לשים לב לעובדה שלא מדובר במחקר ה'כבד' של התעשייה ושל מכוני המחקר. מי שמוביל את המחקרים על יתרונות החיטה המסורתית הוא בדרך כלל מי שמוכר מוצרים של חיטה כזו.

  
במונטנה, בשטח הנפרש על 300 אלף דונם – כשליש משטחי החיטה בישראל - מגדלים כיום זן חיטה עתיק שממותג תחת השם KAMUT ומייחסים לו סגולות בלתי רגילות, שאמורות לתת פתרון לכל בעיה. אני לא מזלזל, אבל הייתי נזהר ומזכיר שהמחקר בחיתוליו. מה שבטוח הוא שהמגוון הגנטי, בהרכב הגרעין ובאיכויותיו, קיים במינים העתיקים. וזה חשוב לכשעצמו".

כך או כך, בבנק הגנים קורם עור וגידים מיזם חדש ששואף להחזיר עטרה ליושנה ולהשיב את החיטה המסורתית לישראל. "החיטה הזו שזורה בתרבות שלנו, בהיסטוריה שלנו, בזהות שלנו כעם", אומרת מייזליש-גתי, כשעל השולחן מונח בקבוק בירה שהכין בעלה מאֵם החיטה בכבודה ובעצמה. "אף פעם לא הפסיקו לגדל בארץ חיטה, ובסוף כל עונת גידול היה האיכר זורע לשנה הבאה, והיו מעבירים בין האחד לשני. חז"ל מזכירים במדרש באיכה רבה 500 מינים שונים של חיטה. כל אלה היו איתנו עד לפני פחות ממאה שנה, ובבת אחת פשוט נעלמו.

"בעיניי, חובה שהם יהיו חלק מהנוף שלנו. אנחנו, בשיתוף פעולה חוצה מוסדות - עם פרופ' אבי לוי ממכון ויצמן, עם ד"ר חנן סלע מהמכון לחקר הדגנים באוניברסיטת תל-אביב ועם ביזי גולדברג שהוא יועץ עצמאי לחיטה מסורתית - כבר מביאים זרעים מכל מיני מקומות בעולם. האנשים שלנו מנסים למצוא את אוכלוסיות החיטה בעיקר בכפרים ערביים, אצל חקלאים שעדיין מחזיקים את הזנים האלה. אנחנו רוצים להקים חלקות גידול לשימור הזנים וחלקות הדגמה, ולהראות לציבור את החיטה שקצר החקלאי בימי בית שני".

"בדרך הבירור וההכלאה נוכל לקבל ממנו (מדגן הבר החדש, אם החיטה) זנים לאזורים חרֵבים מחד גיסא, ולאזורים רמים וקרים מאידך גיסא. (...) מחקרים אלה לא ישמשו רק את ההיסטוריה והבוטניקה. תהא בהם גם תועלת כלכלית, ומותר אולי לומר – חברתית. מטרתם להקל על ייצור של קצת יותר לחם ובמחיר זול יותר, במקומות שייצור הלחם קשה ויקר, ולאפשר את ייצור הלחם במקומות שם לא היה אפשרי כלל עד כה" (אהרן אהרנסון, "מחקרים חקלאיים ובוטניים בפלשתינה", 1910)

במהלך עשר שנות קיומו הרשמי (עוד קודם פעל במתכונת מצומצמת יותר) זכה הבנק להציע אובייקטים זמינים למחקר, להעניק גיבוי והצלה לזרעים ממעבדות שמקרריהן שבקו חיים, ולהנביט ולהחיות אוכלוסיות נכחדות. 5,000 קוב נפט גולמי שדלפו מצינור נפט באזור היישוב באר-אורה שבנגב וזרמו היישר לשמורת עברונה, גייסו את חוקרי בנק הגנים לפרויקט מסוג אחר. חמושים בידע מקצועי שנצבר עם השנים, ירדו אנשי המכון דרומה כדי לאמוד את הנזק האקולוגי הקשה ולסייע בשיקום.
  

  
"זה קרה בדצמבר 2014, בדיוק כשעמדתי להתחיל בתפקיד שלי", משחזרת מייזליש-גתי. "הבנתי שאנחנו צריכים להירתם למאמץ. בבנק הגנים נמצאים זרעים שנאספו בשמורה בעבר, ויש לנו המון ידע לגבי הנבטות או אופן הגידול שלהם. בשלב הראשון עשינו עבודה מקיפה שבחנה האם בכלל יכול להשתקם משהו מעל הנפט, והאם נבטים יכולים לגדול על המצע הזה. מצאנו שבשנת 1975 הייתה דליפה דומה (אז נשפך נפט גולמי בכמות של 8,000 עד 10,000 מטרים מעוקבים, כמעט פי שניים מהדליפה האחרונה  – י"א).

השווינו והראינו שגם אחרי ארבעים שנה, הנזקים קיימים והנבטים לא יכולים להתפתח. אם קודם לעבודה אנשי הרט"ג הסתובבו, ראו צמחים ואמרו 'רגע, אולי לא ניגע וזה יתחדש', בעקבות המחקר שלנו הם הבינו שחייבים להיעשות צעדים מרחיקי לכת לפינוי הזיהום. אמנם לצמחים שנראים בשטח יש מערכת שורשים מספיק עמוקה, אבל אנחנו הראינו מעל לכל ספק ששום דבר חדש לא יצמח פה".

בעקבות הדליפה עשו מייזליש-גתי וחבריה עבודה נוספת, יחד עם חוקרים ממרכז מדע ים המלח והערבה ומאוניברסיטת תל-אביב. הפעם התמקדו בעץ השיטה הסלילנית - מין חשוב באזורים מדבריים, שמשמש בזמנו החופשי מקור מזון ומחסה למינים רבים של בעלי חיים.

זרעי השיטה שנטמנו בשמורה המזוהמת נבטו בשיעורים גבוהים יחסית לצמחים אחרים, אבל השמחה הייתה מוקדמת. נבטי השיטה המתפתחים לא שרדו לאורך זמן, ובסופו של הניסוי, לאחר כחודשיים, שרדו מהם רק כארבעה אחוזים. גם המופע שלהם היה ננסי – מה שמעיד על "תזונה לקויה" – והעלווה הייתה מועטה.

"בדקנו האם שורשי השיטה מסוגלים לעבור את הפאזה המזוהמת ולהגיע למים שהם צריכים, ומצאנו שזה לא קורה, והשמורה לא מצליחה לשקם את עצמה. הגשנו בקשה להמשך מחקר, לבדוק מהו בדיוק המנגנון המזהם. הפעילות בעברונה לא עומדת בלב הייעוד של בנק הגנים, אבל כחלק מזה שהייתה כאן קטסטרופה אקולוגית, ולנו יש החומרים והידע המתאימים, אנחנו רואים לעצמנו צורך וחובה להיות חלק מכזה מערך הצלה".

רצה הגורל ובנק הגנים זכה להחיות לא רק מורשתם של זנים, אלא גם של חוקרים. זאב גרכטר-אמיתי ז"ל, איש מכון וולקני, ערך בשנות חייו מחקר גנטי ענף סביב החיטה. הוא היה איש צנוע שלא אהב פרסום, ועד היום יודעים רק מעטים על העבודה המדעית שלו, שהייתה יכולה להספיק לשלושה חוקרים לפחות. לצורך מחקרו הוא אסף חיטת בר מכל הארץ, אפיין אותה לפי תכונות של עמידות ותכולת חלבון, ואז יצר מערך הכלאות סדור כדי להחדיר תכונות מחיטת הבר אל תוך הזנים התרבותיים.
 

 
הזרעים שאסף ושגידל הופקדו בגלגול הקודם של בנק הגנים, ועמלו של גרכטר-אמיתי הוליד עבודת מחקר ענפה בחיטה עתירת חלבון מהבר. גולת הכותרת הייתה איתור הגן Yr15, שהקנה עמידות בפני מחלת החלדון הצהוב התוקפת את החיטה; גרכטר-אמיתי הכניס את הגן לזני החיטה התרבותיים, וכיום אם ניצור מפת תפוצה עולמית של הגן נראה שהוא נמצא ברוב אזורי הגידול של החיטה בעולם.

"הייחודיות בגן הזה היא שהוא לא נשבר, כמו שקורה לרוב בגנים בודדים", אומר בן-דוד. "לכן התרומה של גרכטר-אמיתי מדהימה. יש כאן חוקר שהלך בעקבות חזונו של אהרנסון – לקחת תכונות מחיטת הבר ולהשביח את החיטה התרבותית - ויישם אותו.

"אני אישית בדוקטורט שלי עבדתי על קו שהוא אסף. כשנסעתי לאזור צומת מירון, לשטח ממנו נאסף קו חיטת הבר, עמד בשטח כרם נטוע, ואוכלוסיית החיטה כבר נעלמה. גרכטר-אמיתי ממש הציל אוכלוסיות שנכחדו. העבודה שלו תרמה ברמה הגלובאלית, והיא נמצאת כאן לרשות החוקרים".

זרעי עבודתו של גרכטר-אמיתי נצברו בקופסה שחורה שנשמרה בטמפרטורה של ארבע מעלות, ובן-דוד ביקש לעשות בחומר שימוש. "לקחנו את הזרעים שלו אל השדה, גידלנו לאורך שנתיים, ולפני שבוע התקבל לפרסום בעיתון בינלאומי מאמר שמבוסס על האוסף של גרכטר-אמיתי. בסוף המחקר החזרנו לאוסף שבבנק כמות גדולה של זרעים טריים, שעכשיו כבר ייכנסו לשיטות שימור ארוך-טווח והם בטוחים עשרות שנים קדימה. כך הבטחנו את המשך קיומו של האוסף של זאב גרכטר-אמיתי".

אז מהי שרשרת החיול שעוברים הזרעים שבאו מהבר? כדי להתחקות אחר תחנותיה אנחנו נכנסים למעבדה. השלב הראשון כאן הוא ההפרדה - שהרי לזרע אנחנו זקוקים, ולא לעלים ולגבעול. הצמח נגרס, או עובר דרך נפות, או מסונן בצורה אחרת. כמו שמייזליש-גתי מסבירה לי, "יש 2,600 מינים שונים, ו-2,600 פרוטוקולים איך לנקות".

בת-אל, עובדת המעבדה, מראה לי מכשיר הפרדה חביב: אל תוך מכל ובו חוצץ היוצר שני חלקים לא שווים, מזרימים רוח. בצד אחד שוקעים הזרעים, והמוץ מצדו מתעופף לצד השני. אבל לפעמים אין מנוס מלעבוד ידנית, וכאן נכנסים לתמונה לירן ואלעד, שני מתנדבי שירות לאומי, שמראים לי כיצד הם מפרידים בעדינות את הזרעים.
 

 
"לפעמים הזרעים לא התפתחו עד הסוף, ואז לא בטוח שהם מכילים את העובר", מסביר לירן. לשם כך יעברו הזרעים "קאט טסט" - מבחן חיתוך. מסתכלים פנימה, בודקים אם הזרע מכיל את כל חלקיו, וממשיכים הלאה. אלעד הצטרף לא מזמן למעבדה, לירן ותיק יותר, ושניהם נהנים מאוד ממה שהם עושים. "אנחנו יודעים כמה העבודה הזאת חשובה", הם אומרים.

אחרי שפגשתי את צלוחיות צמחי המים, שכאמור מחפשים לעצמם שיטת שימור, אנחנו יוצאות לתחנה שנייה, ממש ממול. בינתיים מספרת לי מייזליש-גתי על הקהלים השונים שלוקחים חלק בפעילות המעבדה.

"יש כאן סטודנטים שמשלימים הכנסה, פנסיונרים, נכים ובעלי מוגבלויות שבאים לעבוד, מתנדבי שירות לאומי וגם מתנדבים בעלי צרכים מיוחדים. החבר'ה נהנים ומקבלים סיפוק מהעבודה, אוהבים לבוא לפה, ואנחנו מאמינים ומדגישים שזה חלק מהתרומה שלנו למדינת ישראל".

שתי דלתות מפרידות בין המסדרון לחדר האריזה, כדי לשמור על תנאי אקלים של 15 מעלות צלזיוס ו-15 אחוזי לחות. כאן מוחזקות הצנצנות והמבחנות במשך שלושה-ארבעה חודשים ובינתיים תכולתן מתייבשת. כל דוגמה שנאספה מופרדת לשלוש תתי-דוגמאות. זו שמסומנת ב-A מיועדת לשימוש יומיומי לחוקר שמבקש זאת.

בעזרת ברקוד שנסרק מתחבר החוקר למאגר בנק הגנים, שמעניק לו מידע על הדוגמה. ברקוד נוסף מסמן את המיקום שלה בתוך בנק הגנים, שאי אפשר לבלות בו יותר מעשר דקות. תכף אחווה את האי-אפשר הזה על בשרי.

הדוגמאות שיסומנו ב-B הולכות למה שמייזליש-גתי קוראת "תיבת נוח": כספת שנועדה לשמור את החומר הגנטי לדורות הבאים. "אנחנו לא ניגע בזה אלא אם יש לי כמות כל כך מעטה מזרעי צמח שהוא כבר עומד להיעלם. אז אני אוציא אותם בדחילו ורחימו כדי לרבות אותם, נגדל את הצמח בגן ההצלה שנמצא כאן במכון, ולאחר מכן נוכל להפקיד חזרה את הזרעים הטריים בבנק הגנים".

תת-הדוגמה השלישית נוסעת לשמש כגיבוי בבנק הגנים שסיפק השראה למקום הזה ולשאר בנקי הגנים ברחבי העולם - Kew Gardens, הגנים הבוטניים של לונדון.

אם חדר הייבוש נראה כמו הכלאה בין בית מרקחת לחנות תבלינים, כלוב המתכת הגבוה והריק שניצב בו מערער מעט את אווירת הפארם. מלבד הכלוב הוכנו מבעוד מועד גם מצלמות ומנעול, לקראת בואם של זני קנאביס שיהיו יריית הפתיחה למאגר קנאביס רפואי כחול-לבן.
 

 
אני יוצאת מהחדר ללא קנאביס לרפואה, ומצטיידת בדובון כחול שניתן לי כדי להתמודד עם המינוס עשרים שמחכה לי בתחנה האחרונה - בנק הגנים עצמו. מקררי הבנק הישראלי צריכים לעבוד הרבה יותר קשה מבנק הגנים הנורדי המפורסם בנורבגיה, המתקרא "כספת הזרעים הגלובלית של סבאלברד". כל מערכת כאן בוולקני היא למעשה שתי מערכות קירור, פלוס גנרטור לגיבוי, לכל צרה שלא תגיע.

כאן, בינות למדפים עמוסי הצנצנות והמבחנות, בין גרגרי השעורה ששימשה את באי בית המקדש השני והזיתים שאכל הניאנדרטל, אני מנסה להבין האם השם "בנק הגנים" נבחר למקום הזה רק כי בנק הזרע היה תפוס. "אנחנו לא אוספים רק את מגוון המינים", אומרת מייזליש-גתי.

"לא מספיק שתהיה לי דוגמה אחת מכל אחד. בישראל יש כ-2,600 מינים שונים, אבל אין לי פה רק כמות כזו של דוגמאות, כי אנחנו אוספים פה מגוון גנטי. אם לצמח מסוים יש אזור תפוצה רחב החל מהחרמון וכלה באילת, אנחנו נאסוף מכמה שיותר אזורים, כי הזן הצפוני עבר התאמות לאזור שלו והדרומי עבר התאמות אחרות, ולכן הם שונים זה מזה.

"כאן אנחנו פותחים לקהילייה המדעית עוד תכונות לשחק בהן. הזרעים האלו הם המפתח העתידי לפיתוח תרופות, לזנים של פירות וירקות בעלי אופי מיוחד, למחקר שתורם לקידום התעשייה בישראל, ולעתיד שלנו".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg