 |
/images/archive/gallery/126/600.jpg
מתוך האתר petanidia.com  |
|
|
|
|
| גברים צורכים יותר בשר מנשים, ולא בגלל שהם צריכים יותר. נעמה הראל על הצייד של פעם, חובב הסטייקים של היום ועל בשר כסמל לשליטה גברית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
נעמה הראל
23/6/2004 9:27 |
|
|
|
|
|
|
|
התשובה הנפוצה לשאלה מדוע אנשים אוכלים בשר היא כי "זה טעים". תשובה כמעט אוטומטית זו היא ספק תמימה, ספק מיתממת; היא מתייחסת לטעמו המועדף של מזון כאל נתון קבוע ומתעלמת מהעובדה שהטעם הוא ברובו תלוי תרבות. שכן, מאכלים שנחשבים מעדנים בתרבות אחת נחשבים לא ראויים למאכל בתרבות אחרת. העדפות מזון, כמו העדפות לבוש והעדפות אחרות, נקנות אפוא במסגרת התרבות. כלומר לשאלה מדוע אנשים אוכלים בשר, לא נוכל למצוא תשובה אובייקטיבית, תשובה המבוססת על סגולותיו של המזון עצמו (היותו טעים, מזין וכו'). למעשה, גם לתשובה סובייקטיבית, כלומר, הסברת הכמיהה לבשר על בסיס העדפות אישיות - לא יהיה תוקף. אין אפשרות להסביר באופן משמעותי מדוע אנשים אוכלים בשר אלא על בסיס ניתוחן של העדפות תרבותיות. כדי להבין העדפות תרבותיות עלינו להבין מה מסמלות העדפות אלה - מהו הערך הסמלי שלהן. אחת התשובות המשכנעות ביותר לשאלה זו היא, שבשר מסמל דומיננטיות גברית.
"הבשר, הנחשב למאכל המזין המובהק, מאכל חזק ומחזק, המעניק חיות, דם ובריאות
- הוא מאכל הגברים, שמתכבדים פעמיים, בעוד שנשים מתכבדות במנה קטנה: אין פירושו של דבר שהן מונעות אוכל מפיהן; באמת אין להן חשק לדברים שחסרים כל-כך לאחרים, וקודם כל לגברים, טורפי בשר מטבע ברייתם, והן מפיקות מעין סמכות מדבר שאינן חוות כוויתור; חוץ מזה, הן לא אוהבות מאכלי גברים, שידוע שהם מזיקים כשצורכים כמויות גדולות מדי מהם (למשל, אכילת בשר יתר על המידה 'מרעילה את הדם', גורמת להתרגשות יתר, עושה פצעונים וכד'), ויכולים לכן לעורר סוג של גועל".("שלוש דרכים להתבדל", פייר בורדיה).
בשר הוא "מאכל הגברים", על פי בורדיה, פילוסופוף צרפתי בן ימינו, הן משום שהם צורכים יותר בשר (אוכלים מנה כפולה), והן משום שהם צריכים יותר בשר (הבשר מעניק דם, חיוּת ובריאות). הקשר בין התפקודים השונים של הבשר הוא קשר של היזון חוזר: הדימוי הגברי מביא להגברת צריכת הבשר אצל גברים, ומצד אחר, צריכת הבשר המוגברת מחזקת את הדימוי הגברי. למרות הקשר ביניהן מדובר בטענות שונות, מסוגים שונים, ולכן אדון בכל אחת מהן בנפרד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
גברים צורכים יותר בשר
|
|
|
 |
|
|
|
בהיעדר נתונים על צריכת בשר בחתך מיני בישראל אציג נתונים לגבי החברה הבריטית, המופיעים בספרו של Nick Fides - 22.4. Meat a Natural Symbol אחוז מהנשים בגילאי 16-24 ו-12.8 אחוז מכלל הנשים בבריטניה לא אוכלות או כמעט שאינן אוכלות בשר, לעומת 9.1 אחוז מהגברים בגילאי 24-16 ו-7.1 אחוז מכלל הגברים שנמנעים מאכילת בשר. כלומר, אחוז הנשים הצעירות שלא אוכלות בשר בבריטניה גבוה ב-150 אחוז (פי 2.5) מאחוז הגברים הצעירים שנמנעים מאכילת בשר, ואילו אחוז כלל הנשים שלא אוכלות בשר גבוה ב-80 אחוז מאחוז כלל הגברים שנמנעים מאכילתו.
מחקר אחר מראה נטייה דומה גם בקרב אוכלי בשר: בתוך היחידה המשפחתית צורך הגבר יותר בשר מאשר האשה. במקומות שסובלים בהם ממחסור במזון, רק הגברים אוכלים בשר: באנגליה של המאה ה-19, למשל, נשים ממעמד הפועלים אכלו בשר פעם בשבוע, בעוד שהגברים אכלו בשר מדי יום.
במסגרת משאל בהיקף מצומצם, שערכתי בקרב סטודנטים וסטודנטיות בתל-אביב, התקבלו תוצאות דומות. נראה אם כן כי הטענה שגברים אוכלים יותר בשר היא נכונה. השאלה הנשאלת כעת היא ממה נובע הבדל זה בצריכה?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מטאפורות בשריות
|
|
|
|
|
|
|
אסקור רק את מימושי המטאפורה שלפיה הגבר הוא צייד והאשה היא החיה הניצודה ובשרה, למרות שקיימים גם מימושים רבים למטאפורה המשווה את הגבר לחיה, כמו למשל "פר הרבעה".
השפה העברית, הן התקנית והן המדוברת, משופעת בביטויים הלקוחים מתחום הבשר והציד ומועברים אל התחום המיני. למעשה, התחום המיני כולו נקרא "תאוות בשרים" או "תענוגות בשרים". "רעב מיני" הוא תשוקה למין. גבר המחפש אשה ללילה הוא צייד, שכלי הנשק שלו הוא "זין", איבר הזכרות. אם האשה מתמסרת בקלות, הרי שהיא טרף קל. אירועים שבהן נשים מציגות את גופן (תחרויות יופי, למשל) מושווים לשוק בשר, ומכונים לעתים "אטליז".
העברית שאלה גם ביטויים מהערבית ומהיידיש: "פרחה" בערבית היא פרגית, תרנגולת צעירה, ואילו ירכי הבחורה נקראות "פוּלקעס" - כרעי עוף. בחורה טובת מראה היא חתיכה, כלומר - נתח, ואשה מלאה היא עסיסית.
השפה העברית מדמה נשים לא רק לבשר, אלא גם לחיות המשק לפני הפיכתן למוצר: כך למשל "קצ'קע", אווז ביידיש, משמעו "נערה קלת דעת, צחקנית, מקימה רעש". כינויים נפוצים לאשה שמנה הם "פרה" או "בהמה", ואילו "שפנפנה" או "שפנה" הם כינויים לבחורה קלה להשגה מבחינה מינית.
היות שבבסיס כל מטאפורה עומדת השוואה בין שני תחומים, הרי שניתן להפוך את המשוואה: כלומר לא רק "אשה היא בשר", אלא גם "בשר הוא אשה". היפוך זה מתבצע למשל על ידי פורטנוי, נער יהודי אמריקאי בעל יצר מין כפייתי, גיבור ספרו של פיליפ רות, "מה מעיק על פורטנוי": "בוא, בחור גדול, בוא - צווחה חתיכת הכבד המשתגעת, אשר בטירופי קניתי יום אחד אחרי הצהריים באטליז, ותאמין, או לא, אנסתיה מאחורי לוח מודעות בדרכי לשיעור הכנה לבר המצווה".
מחוץ למערכת הלשון קיימים גם ייצוגים חזותיים של נשים המממשים את המטאפורה אשה=בשר. הדבר נפוץ בתעשיית הפורנוגרפיה, המציגה לעתים קרובות נשים באמצעות דימויים הלקוחים ממשקים תעשייתיים - נשים מופיעות ממוספרות, קשורות בחבלים ובשלשלאות, נתונות בקולרים וכד'. על עטיפת ספרה של אדמס מופיע איור, שהופיע במקור על מגבת חוף בשנת 1969, ובו אשה המחולקת לנתחים, באופן שבו נהוג לחלק בשר ועליה הכיתוב "מה החתיכה שלך?".
קל להיווכח אם כן כי ערכו של הבשר כמקור כוח הוא סמלי יותר מאשר ממשי, שהרי הבשר אינו מספק יותר כוח ממזונות מן הצומח, אך הוא, בניגוד למזונות מן הצומח, מושג בכוח. הפעלת כוח זו, כפי שטוען פידס, מסמלת את שליטת האדם בטבע. כוח זה הופעל באופן מסורתי על ידי הגברים, בהיותם ממונים על הציד, והעניק להם, לצד שליטה על הטבע, עמדת שליטה בחברה - שליטה על הנשים. כיום, גם לאחר שהציד הפך לתופעה זניחה בייצור הבשר, משמר הבשר את ערכו כסמל לשליטה, ולשליטה גברית בפרט. מן הסמל של הגבר הצייד, אוכל הבשר, התפתח הסמל של האשה כבשר, כחיה הניצודה, שבא לידי ביטוי באופן שבו גברים מדברים, חושבים ונוהגים בנשים. למעשה, נשים בחברה המודרנית אחראיות לפגיעה בחיות כמעט כמו גברים, אלא שבכך הן שותפות למערכת ערכים, שמופנית גם נגדן.
לאתר הצמחונות אנונימוס | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
