ראשי > ניו אייג' > פותחים ראש > כתבה
בארכיון האתר
רוחָני או רוחְני?
עומר יריב חושב שבאבא ג'י של יונתן יבין הוא ספר מסע חביב עם סוף מעט מופרך
לכתבה הקודמת דפדף בניו אייג' לכתבה הבאה
עומר יריב
11/7/2004 9:41
לפני הכל, ובלי קשר לנאמר בהמשך: "באבא ג'י" של יונתן יבין הוא ספר די טוב. הוא מעניין, מרגש לעתים, מצחיק לעתים, ומאוד מוּכַר. ההבדלים בהשקפת העולם בין הדורות, החיפוש העצמי והחיפוש אחר משמעות, המקומות בהודו: תחנות מוכרות עד זרא בדרכם של כל כך הרבה מאיתנו. וגם אם הוא לא ספר ניו אייג' מובהק (ולא מתיימר להיות שכזה, ובוחר להתעסק גם בנושאים כמו יחסי אב-בן, התפרקות התא המשפחתי, התבגרות ועוד), הרי שהחל בבחירה בשם הספר, דרך קווים מסוימים בעלילה ועד לסופו (שמיד נדון בו), הרוחניות מהווה חלק בלתי נפרד מהספר, ונוכחת בו לא פחות מירושלים, או מהתא המשפחתי
ומחיים, הבאבא הביולוגי של יונתן.
 
עלילת הספר מספרת על נדב, צלם צעיר בן כמעט שלושים. הסיפור מדלג בקלילות בתוך הזמן והמרחב בקפיצות בין בית החולים בו מאושפזת אמו בתרדמת, טיול להודו שחלק ממנו היה טיול משותף עם אביו ועוד. הטיול של נדב בהודו הוא גם (איך לא) מסע של חיפוש עצמי, בו מופיע בהופעת אורח אותו באבא ג'י, שלמרות ששמו זכה לעטר את עטיפת הרומן, גודל התפקיד שלו בעלילה די מצומצם.
בשלב זה ראוי להזהיר: מכאן והלאה הכתבה הזאת הולכת להיות ספוילר אחד גדול. מי שרוצה ליהנות מהספר ומההפתעות שבו כראוי, עדיף לו שיפסיק לקרוא עכשיו.
אופס, הארה
החיפוש הרוחני של הגיבור מעורר בהתחלה ציפיות לא מעטות. ההזדהות עם נדב קלה בסביבה מוכרת זו, גם אם הסיטואציה הספציפית שלו מוקצנת משהו, אבל בשלב מסוים בתוך הסיפור תחושת ההזדהות מפנה את מקומה לעקצוץ קל של חוסר נעימות. חוסר הנעימות נובע מכך שהדמות הזאת, שהצליחה לעורר אמפתיה מסוימת, פשוט תקועה במקום. הסביבה מושלמת: הוא בהודו, מנותק מכל מה שמחזיק אותו ופנוי לגלות ולחקור את עצמו ואת העולם. יש לו את הזמן שלו עם עצמו, ויש לו את הזמן שלו עם אבא שלו, הזדמנות לפתור סיפור שמלווה אותו כבר כל כך הרבה זמן. הוא זוכה בשיעורים פרטיים (!) עם באבא ג'י כמה שהוא רק רוצה. והוא? דורך במקום. חוזר על אותם הסרטים, תקוע באותו המצב. בשלב מסוים זה כבר חוזר על עצמו כל כך שזה מפסיק להיות אמין, ואכן לא הרבה אחר כך גם העלילה הופכת לפחות אמינה ויותר קשה לעיכול. ומה עם באבא ג'י? באבא ג'י זורק פה ושם כמה משפטים שאומרים הרבה ולא אומרים כלום. אבל משפטים כאלו לא קשה למצוא (עיין ערך רובין שארמה ואפילו להמציא. השאלה היא האם עומד מאחוריהם משהו ממשי או שהם פשוט כאן כדי לתבל את הספר בתבלינים ניו אייג'יים.
 
ואז מגיע השיא (ואם מישהו התעלם מאזהרת הספוילר הקודמת, אז הנה אזהרה נוספת), שבו הגיבור, נדב, מגיע - לא פחות ולא יותר - להארה. לא כאילו הארה, לא חוויה רוחנית, הארה. והתיאורים של יבין אינם משאירים מקום לספק - התיאור של ההארה יפה, פתאומי ומרגש, והשינוי בקצב של הספר, מאנדרלמוסיה שנבנתה למופת, ושנייה לאחר שיא כאוטי בלתי נמנע, לרגיעה משחררת השורה בכל - עובד. אך הרגיעה הזאת מלווה גם בתחושת פליאה. מהיכן מגיעה פתאום ההארה הזאת? מה עשה גיבור הספר כדי לזכות בה? הרי רק לפני רגע הוא היה עמוק בתוך הסרטים שלו ולא הראה שום סימן להתקדמות כלשהי. איך זה שהוא פתאום עובר שינוי שכזה? לא ברור. נכון, אין חוקיות להתקדמות רוחנית, ובטח שאין חוקים להארה. והמחשבה שלמישהו "לא מגיע" להתעורר היא מגוחכת בדיוק כמו המחשבה שלמישהו אחר "כן מגיע" להתעורר. אבל בכל זאת, ההרגשה שהסוף של "באבא ג'י" נותן היא שהוא תלוש מעלילת הספר, כאילו הודבק לקצהו. ההארה שבסוף הספר פשוט לא טבעית שם, ומשאירה טעם של החמצה. ואם למישהו זה צורם במיוחד, הוא יכול להתנחם במה שאגהננדה בהרטי נהג לומר: "אם אתה זבל לפני ההארה, תהיה זבל מואר גם אחריה".
 
עטיפת הספר
חדשות
פותחים ראש
מדיטציה
בודהיזם
אומנות לחימה
הספרייה
אסטרולוגיה
  מדד הגולשים
תשתחרר, בנאדם
                  40.86%
אני הוא זה
                  9.68%
האיש שפתח את הדלת
                  5.38%
עוד...

פותחים ראש
אימה ופחד: כך המוח מונע מאיתנו לעשות מדיטציה  
האל שבאל.אס.די  
על תפיסת הזמן של ספר ויקרא: פרשת שבוע