 |
/images/archive/gallery/136/527.jpg
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| ג'ון וורן-לואיס על חוויות שעל סף המוות, הקרבת האגו והארה ללא תרגול רוחני |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עומר יריב
12/7/2004 10:13 |
|
|
|
|
|
|
|
ג'ון וורן-לואיס היה בעבר מדען בעל שם שהתנגד למיסטיקה על כל סוגיה. בשנת 1983, בעקבות חוויית מוות קליני אירע שינוי בהכרתו, שינוי שהמילה הקרובה ביותר להגדרתו תהיה "התעוררות" או "הארה". בשנים שעברו מאז מהווה ג'ון וורן-לואיס (יחד עם אשתו אן פאראדיי, שעברה התעוררות דומה בנסיבות אחרות) את אחד הקולות המרעננים והייחודיים ביותר בדיון לגבי הארה ומיסטיקה. כמדען בהשכלתו מצד אחד, וכאדם שחווה התעוררות מצד שני, הצורה שבה הוא חוקר את מצבו היא מאתגרת ומרתקת. הטקסט שמובא
כאן הוא עיבוד של מאמר שהתפרסם לראשונה בספר "קולות על סף המחר" (Quest, 1993), תחת השם "Dying to Come Back".
בשנות השישים, כשהסמים הפסיכדליים לא הצליחו להפוך את ההארה לנחלת הכלל, מומחים רוחניים טענו שהארה כמצב קבוע היא הישג כביר שרק "אלופים רוחניים" יכולים להגיע אליו. אנחנו, השאר, צריכים להסתפק בכך שנבלה אינספור גלגולים בתרגול רוחני, או שנוותר על ההארה בכלל. היום, לעומת זאת, מגיח ממקום בלתי צפוי סוג חדש של חשיבה שטומן בחובו את התקווה להפיכת "עידן הדלי" לנחלת כולם.
מאסטר הזן באסוי טוקושו (Bassui Tokusho) תיאר את ההארה כ"הרגשה של אדם שכאילו קם לתחייה", קביעה שאליה מצטרפים מקורות שונים בספרות המיסטית של תרבויות שונות. המלומדים והתיאולוגים שפיתחו שיטות על סמך מקורות אלו, פירשו קביעות מסוג זה כאומרות שעל מנת להגיע להארה צריך "להרוג את העצמי" או "להקריב את האגו". כלומר, נדרש מאבק נגד נרקיסיזם, "מוח הקוף" והאגו הפוחד מהשמדה. מקדמי רעיון הפוטנציאל האנושירואים במאבק נגד האגו את השלב הגבוה ביותר של צמיחה אישית, השלב שבו האישיות מתעלה מעל עצמה לאחר קרב הרואי באגו, ובנטיותיו למשוך לאחור.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חוויות על סף המוות
|
|
|
 |
|
|
|
בימינו אנשים מכל אורחות החיים קמים לתחייה במובן היותר מילולי, ואני אחד מהם. בזכות טכנולוגיות החייאה חדשניות כמות ניכרת של אנשים מכל רחבי העולם ניצלים על סף המוות. אחרי חוויה שכזו, לא מעט מאיתנו (כולל אנשים כמוני שלא האמינו במיסטיקה) מוצאים את עצמנו חיים במצב הכרתי אחר. מצב הכרתי שבו האגו וטרדותיו לא שולטים יותר בחיינו, וזאת למרות שלא עשינו דבר לצורך התגברות על האגו וחינוכו. אנחנו עדיין חשים את תחושת ה"עצמי", אבל עתה תחושה זו נחווית כלא יותר מחלק מחיוּת חובקת כל, במקום כתחושת דאגה מרוכזת.
התופעה הזו החלה לקבל תשומת לב (מדעית ולא מדעית) במהלך שנות השמונים. אז היא גם קיבלה את השם החצי-מדעי "חוויה על סף המוות" ("Near Death Experience", או NDE). עם זאת, המשמעות של חוויה זו מוחמצת בדרך כלל, בגלל שהדיווחים בתקשורת על הנושא מתמקדים בתיאורי החזיונות שחוו חלק מהאנשים שעברו את החוויה. חזיונות אלו כוללים מבט חטוף אל הנשמה העוזבת את הגוף ונכנסת לעולם אחר בו ישנם יצורים על טבעיים וקרובים שנפטרו. כתוצאה מכך, מקרי NDE נתפסים כהוכחה לכל שההכרה קיימת בנפרד מהגוף, ולכך שהיא ממשיכה להתקיים גם לאחר המוות. וייתכן שאכן כך. אך לראות אותם באור זה בלבד זה לעשות עוול לשינויים שגרמו מקרי NDE לחייהם של אלו שחוו אותם.
במהלך ההיסטוריה, לרוב האנשים היה ברור לחלוטין שיש חיים אחרי המוות. עם זאת, הם היו טרודים בבעיות הנובעות מהאגו לא פחות מהאדם המערבי בן זמננו. המשמעות המהפכנית האמיתית של מקרי NDE, כדוגמת המקרה שלי בו לא היו מעורבים חזיונות כלל, היא בכך שלפעמים הם מביאים לשינוי קבוע בהכרה עצמה. מין תזוזה מחשבתית שמפחיתה את הדאגה יותר טוב מכל אמונה שלמה. פסיכולוגים שחקרו את התופעה הצהירו שבמקרים העמוקים ביותר, השינוי שחל ניתן לתיאור כ"התעוררות מיסטית". התעוררות שמגיעה במגוון עוצמות, אך עם מכנה משותף אחד: תחושה מתמדת של הבסיס הנצחי של הקיום.
לאחר הצלתי מהרעלה ב-1983 הרגשתי כאילו הסירו קטרקט ממוחי. בעקבות חוויה זו אני מסוגל, כבר 10 שנים ברציפות (המאמר נכתב ב-1993 - ע.י.), לחוות את החיים בכל רגע ורגע במלוא הפלא והעומק שבהם. חוויה שלא תיארתי שהיא אפשרית אפילו בחלומותי הפרועים ביותר במשך 60 השנה שקדמו לה. אפילו לא בהרפתקאותי עם סמים פסיכדליים. מעומקה של תפיסה זו אין בי היצמדות לדאגה עצמית. הסיפוק שאני חש מעצם העובדה שאני קיים מאפיל על כל תענוג חולף שאוכל להשיג. לתדהמתי, סיפוק זה משנה אפילו את הסבל שמגיע כשהחיים אינם נוהגים על פי רצונותי.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
