 |
/images/archive/gallery/139/556.jpg
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| כרמל וייסמן גייסה את לארס פון טרייר, קרישנמורטי והרבי נחמן מברסלב לדיון בשאלה האם יצר האדם רע מנעוריו?
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
כרמל וייסמן
15/7/2004 21:21 |
|
|
|
|
|
|
|
"דוגוויל" של לארס פון טרייר הוא אחד הסרטים הקשים ביותר לצפייה שראיתי בחיי. "לשבור את הגלים" פוגש את "בעל זבוב" ו"על העיוורון", ויותר מזה. שלושה ימים עברו מאז ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה. בהתחלה זה היה כל כך חזק שאפילו לא הצלחתי לכתוב על זה, וחלמתי על זה בלילה. האמת, אני לא יודעת אם להמליץ למי שעוד לא ראה לראות את זה בכלל. אני לא מצליחה להחליט אם זה היה ממש טוב או ממש גרוע. מה שבטוח, זה היה ממש חזק. וקשה.
זה מתחיל כסרט שהוא סתם קשה לצפייה מבחינה חזותית - מצולם על במה כמעט ללא אבזור, ממש כמו מחזה, כהתרסה נגד המיליארדים הנשפכים על לוקיישנים ואפקטים בהוליווד, וממשיך עם עלילה קשה לעיכול. ולמי שטרם ראה, הנה תקציר קצרצר: גרייס (ניקול קידמן) מופיעה בעיירה השלווה דוגוויל, עוברת חבלי קליטה קשים, אבל מצליחה איכשהו להשתלב, בעיקר הודות לבחור אחד שעוזר לה וגם קצת מאוהב בה. בהדרגה, הופכת המלאך לבת השטן בכבודו ובעצמו. בני העיירה מתחילים לגלות את פרצופם האמיתי, מתעללים בה פיזית ונפשית, מאשימים אותה בכל עוולה וחיסרון אפשרי, עד לשיא שבו היא נאנסת באכזריות. עלילה שמעלה תהיות לגבי קבלת האחר, שהיא תמיד מותנית, ולגבי זה שלא תמיד כשאתה פותח את עצמך אתה מרוויח חברי נפש, לפעמים הם מנצלים את הפתח הזה כדי לנצל את חולשותיך ופחדיך ולשעבדך דרכם.
זה לא חדש שפון טרייר מיזנטרופ שמאמין שטבע האדם אפל. אבל הפעם הסרט הזה הוא הרבה יותר מזה. הוא כולו הפשטה פילוסופית אחת גדולה שההתרסה המרכזית שלה היא נגד ההוגים והאמנים, שמחשיבים את עצמם לדוברי המצפון של החברה שלנו. אצלו הם הראשונים על ספסל הנאשמים, כי הם מדברים על עוולות אך לא מונעים אותן, ונראה שפון טרייר לועג לעמדה הזו בהציגו את הפילוסוף כיצור החלש והמעוות ביותר.
בסיום הסרט נראה שפון טרייר משאיר לאדם רק ברירה אחת: כל העולם כוחני ומעוות וכולנו אנשים אפלים. אין דרך להיות מוארים, סלחניים ומתחנחנים, אין דרך להיות מחוץ למשחק הזה, גם אתם הייתם עושים כמעט את אותו דבר לו התאפשר לכם. גם
גרייס חוששת שהיא הייתה עושה לעצמה את אותו דבר לו היתה במקומם. אתה יכול לסרב להיות חלק מעולם הדין, להיות פילוסוף מוסרי מגוחך ובכך להפוך למשתף הפעולה הגדול ביותר שיש עם העוול. או שאתה יכול להשלים עם זה שאתה חי בעולם הדין, להשלים עם טבעך האכזר ללא התייפייפות. ואז, אולי כדאי שתהיה בצד הנכון של הכוח. אני לא אהרוס לכם את סוף הסרט, אבל אני רק אומר שבניגוד לחוסר האונים שבו פון טרייר מותיר את הצופה ב"לשבור את הגלים", הפעם הוא נתן לנו קתרזיס ראוי. ואולי אפילו בכוונה, כדי שניווכח עד כמה גם אנחנו דומים לדמויות שלו.
כבר כמה ימים אני מסתובבת עם המחשבות האלה על טבע האדם. כשהשתתפתי בקבוצת קריאה בספר הזוהר הדגשנו את הכבוד הגדול שהזוהר נותן לחושך, לנחש שבתוכנו, שהוא חלק מאישיותנו השלמה ושכל אדם שמתפתח רוחנית מגיע לשלב שבו הוא חייב להיכנס למקום הזה. זה נשמע טוב, אבל האם אדם יודע איפה החושך שלו? פון טרייר אונס את צופיו להציץ בחושך שלהם. זה מה שמעצבן בו. אבל אני החלטתי לנצל את ההזדמנות שהוא נתן לי ולבקר שם.
כל מי שמחשיב את עצמו לאדם נורמלי, שומר על רמת מוסריות נורמלית למדי. בהינתן מקרה קיצוני כמו ב"דוגוויל", נורא קל להתבונן ולומר "אני בחיים לא הייתי עושה את זה" או "לפחות הייתי מתריע, נוזף, מגונן על הקורבן פה ושם". אבל אנחנו לא חיים בקהילה של 15 איש כמו בדוגוויל והמקרים שבפנינו הם לכאורה הרבה פחות קיצוניים. גם לנו לא תמיד נוח להביט במראה ואנחנו משליכים על אחרים את האשמה לחסרונות ולחולשות שלנו. גם אנחנו מנצלים אנשים לצרכינו, מזלזלים בזמנם. זה באמת מאמץ נפשי גדול להיות אדם מוסרי במאה אחוז באמת!
ועוד משהו: ברחוב המקביל לכם בתל אביב כלואות נשים מחבר העמים שהובאו לכאן בכוח ונאנסות מדי יום על ידי 40 קליינטים. זה קרוב מספיק למצב של גרייס בדוגוויל עבורכם? אז אולי אתם אישית לא מבקרים במכון הליווי הזה, אבל לפי פון טרייר אתם אשמים אף יותר מהקליינטים שלה. אתם הראשונים שפון טרייר יעמיד מול כיתת יורים בדוגוויל. מפחיד, לא?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בכל רשע יש צדיק
|
|
|
 |
|
|
|
פון טרייר מייצג חצי עולם שחושב שיצר האדם רע מנעוריו. כנגדו, יש חצי אחר שבטוח שאדם הוא טוב במהותו. מי צודק? רבי נחמן ברסלב, שנמנה על החצי האחר, שמנסה ליישב את הסתירה הזאת בקטע המפורסם שלו מתוך "ליקוטי מוהר"ן", הידוע כ"אזמרה" או "בעודי". טבע, הוא כל מה שמתרחש ללא התערבות. מהות, היא טבע שני, עמוק יותר ממנו, הגרעין של מה שאנחנו, צלם האל שבדמותו נבראנו. התפיסה הזו מניחה שלא ניתן להיות מה שאנחנו, לחשוף את הטבע האמיתי הזה, ללא עבודת התפתחות.
אז טבע האדם רע מנעוריו אבל מהותו היא טוב צרוף, וטוב צריך לפתח. העבודה שלנו היא לחשוף אותו, בשביל זה באנו לעולם הזה. ולכן גם אדם שזורם עם היצר שלו מרגיש בסופו של דבר מתוסכל, ריק. משהו בו יודע שהמהות הפנימית שלו טובה והוא אינו מתפתח בכיוונה, זה המוסר הפנימי הבסיסי שלנו. את הפסוק "ועוד מעט ואין רשע, והתבוננת על מקומו ואיננו" (תהילים ל"ז) דורש הרב נחמן כך: תמיד יש לדון אדם לכף זכות. בואו לא נעשה פה התייפייפות ניו אייג' לשחרור מהשיפוטיות שלנו, האדם הוא יצור שיפוטי. אבל במסגרת השיפוט עצמו אפשר לבחור בכיוון של כף זכות.
בכל רשע גדול יש מקום אחד שבו הוא צדיק. גם האדם הנורא ביותר עשה לפחות פעם אחת מעשה אחד טוב באמת, ואם נדבר אל המקום הזה - נעצים אותו ונאפשר לאדם עצמו להתבונן בו ולהתחבר אליו. למעשה, פועל כאן עקרון של פיזיקת הקוונטים - המתבונן משפיע על תוצאות הניסוי: התבונן באדם כאילו הוא טוב, התייחס אליו כטוב. פועל כאן גם העיקרון ההולוגראפי, עקרון ה-DNA: בכל חלק מאיתנו מצויה המהות כולה. ניתן לעורר את מהות הטוב הזו אם רק נאתר חלק אחד קטן שהוא טוב ונפנה אליו ונתמקד בו.
לטוב יש מציאות אונתולוגית, לרע אין מציאות, גם כשנראה שהוא פשט בכל. ולכך הכוונה ב"ועוד מעט אין רשע". לא עוד מעט במונחי זמן אלא המעט הטוב הזה שצריך למצוא בכל אדם. "והתבוננת על מקומו ואיננו" כוונתו מצב שבו המורה הרוחני רואה שאינך במדרגתך, אינך מחובר לאני העליון, לצו הפנימי שלך. האני המהותי לא בבית. זה הרעיון במדיטציה, משיכת האני הזה חזרה פנימה.
כמובן שכשעומדים מול רשע ושחיתות יש להילחם בהם, למחות את שכר עמלק מה שנקרא, אבל בכל מקום של רשע יש גם ניצוצות של טוב שיש לגאול ולהחיות. רוב חיינו אינם מתנהלים מול רשע אלא מול בני אדם המורכבים מאור וחושך גם יחד והתרגול הרוחני שלנו הוא להתמקד בטוב. אנחנו לא יוצאים נגד החוטא אלא נגד החטא, וכשמתמקדים במעט הטוב, אין רשעים, כי אנו מזמינים את האדם לטרנספורמציה. למי שתהה מדוע הברסלבים כל הזמן שמחים ומנגנים, התשובה שזורה בין שורות אלה ממש – כי בזה בדיוק הם מאמינים. בין השאר ממשיל רבי נחמן את הניגון לליקוט של מעט הטוב הזה, כי תו מוזיקלי הוא צליל שמובחן מתוך כל הרעש וליקוטו יפיק מוזיקה ויופי.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
