 |
/images/archive/gallery/141/804.jpg אייל, ראם ואובי מסטודיו פראנה יוגה.
צילום: יריב פיין  |
|
|
|
|
| ענת מסינג ביקרה בכנס היוגה הראשון, הסתחררה מכמות הסדנאות, למדה כמה דברים חדשים וחזרה הביתה עם מסר יוגי עתיק - להפסיק לקטר
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ענת מסינג
21/7/2004 12:09 |
|
|
|
|
|
|
|
לרגע אפשר היה לטעות ולחשוב שיוגה היא תופעה חדשה בישראל, משהו
של השנים האחרונות, שכן רק בסוף השבוע האחרון התקיים כאן כנס היוגה הראשון. אבל יוגה מתרגלים אצלנו כבר למעלה מ-40 שנה; הסניף הישראלי הראשון של מרכז שיבננדה נפתח בתל אביב בשנת 1971, אשטנגה ואיינגר מתרגלים פה כבר לפחות 20 שנה וגם ארגון מורי היוגה בישראל הוקם בשנת 1979.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מרוב עצים
|
|
|
 |
|
|
|
היה מגוון, היה עשיר, היו הרבה סדנאות, הרבה הרצאות, הרבה שיטות, הרבה דוכנים וגם לא מעט מתרגלים. אולי קצת יותר מדי. תרגולים, לא מתרגלים. תרגולי ויג'נאנה יוגה, סט'יאננדה יוגה, טרי-יוגה, ויניאסה אשטנגה יוגה, אישיטווה יוגה, קונדליני יוגה, קריפלו יוגה, יוגה נידרה, Shadow יוגה,Living יוגה, ביקראם יוגה, ראג'ה יוגה, שיבננדה יוגה, איינגר יוגה, פראנה ויניאסה יוגה, יוגה דאנס ויוגה מדיטטיבית. והיו גם סדנאות. סדנה לפתיחת אגן, להתעוררות הגב ולישיבה מודעת. סדנה בנושא הריון בתנועה, בייבי יוגה ויוגה ללאחר הלידה. והרצאות. על יוגה, על אסטרולוגיה הודית, איורוודה, מבוא לבגהוודגיטה, פאנל מורים בנושא "תודעה צלולה" וגם סרט על "אגף הוויפסאנה". וסליחה עם אלה שלא מניתי. מחמת העייפות, מחמת הבלבול, מתקבלת תחושה של עודפות.
באופן מפתיע, למרות הכמות העצומה של הסדנאות, הצפיפות בכיתות התרגול היתה רבה. הסדנאות היו מפוצצות, המשתתפים לעתים כעוסים, אבל המורים, דווקא חביבים, לימדו אותי עוד משהו חשוב על החיים: "כשהלב רחב יש מקום לכולם" אמר ד"ר אודי בילו כשעוד שניים התפרצו לסדנה שלו בחוסר נימוס, כמעט באמצע ומבלי להתנצל. גם להם נמצא מקום בכיתה.
ביום הראשון הייתי באופוריה, מרחפת מסדנה לסדנה, מקנחת, בהפסקה הקצרה שהרשיתי לעצמי לקחת, בצלחת טאלי, שבאופן עמום ביותר בהחלט הזכירה טאלי הודי מקורי.
בניגוד מפתיע לתחושת העודפות בלוח הפעילויות, ולצפיפות הפיזית בסדנאות, המרחב החיצוני אורגן בצורה אוורירית, וחששותי מפני אווירה פסטיבלית שנטיפיסטית התבדו. אפילו מזג האוויר היטיב עימנו והשמש הקופחת של מרכז תל אביב, רק 20 ק"מ צפונה משם, לבשה גירסה מרוככת ושלחה קרניים ידידותיות ונעימות.
אלא שביום השני, העומס כבר באמת היה קשה מנשוא. לא פעם מצאתי את עצמי, מעורפלת עיניים, לא יכולה לספוג יותר דברי חכמה. רק רוצה שיעזבו אותי בשקט ושייתנו לי לבהות בחלל בסגנון מדיטטיבי חופשי.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
