 |
/images/archive/gallery/152/369.jpg טקס וודו.
ארכיון  |
|
|
|
|
| יואב בן דב על האיכות המשותפת לוודו טראנס השבטי ולמסיבת הטראנס האלקטרוני |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ד''ר יואב בן דב
12/8/2004 16:38 |
|
|
|
|
|
|
|
"קול התופים נפסק לרגע, ואז, כמעט מיד, מתחדש שוב. למקצב הזה יש איכות עליזה וצעד ריקוד שגורם לי הנאה מיוחדת, למרות שהוא מעייף במהירות את שרירי השוק והירך. בתחילה המתופף מתחשב ומפסיק את התיפוף לעתים קרובות, כדי להרשות לרגליים להירגע ולנוח. אבל ככל שהריקוד נמשך, ההפסקות האלה הופכות נדירות, וההנאה מתחלפת בתחושה של מאמץ גדול. האוויר נראה כבד ולח. אני חשה את קצב לבי הולם בדופק הרקה. הרגליים שלי כבדות במידה שלא תיאמן.
"כמו שקורה לפעמים בחלום, גם כאן אני יכולה לצפות בעצמי, להבחין מתוך הנאה איך שובל שמלתי הלבנה משחק עם המקצב, לראות כמו במראה כיצד החיוך מתחיל בהתרככות של השפתיים, מתפשט בהיחבא לארשת קורנת שהיא בוודאי מקסימה יותר מכל מה שראיתי אי פעם. ואז אני קולטת, כמו גל של אימה ששוטף אותי, שזו שאני מתבוננת בה, היא לא אני. אבל זו כן אני, כי כשהאימה מכה בי, השתיים שוב מתמזגות לאחת.
"אני צריכה לקרוא לזה בשם אפלה לבנה. התפארת שלה לבנה, האימה שלה אפלה. צריך להמשיך לנוע! להמשיך לנוע! תחושת האני שלי שוב מתפצלת לשניים, כמו מראה שמפרידה בין שני צדיו של סף בלתי נראה, אבל כעת המרווחים בין רגעי האור נעשים גדולים, רחבים יותר. אני רואה את הרוקדת כאן, ואחר כך במקום אחר, פונה בכיוון אחר, ומה שמשתרע בין הרגעים האלה הוא אבוד, לגמרי אבוד.
"הגולגולת שלי נעשית כמו תוף, כל הלמות חזקה של הקצב תוקעת את הרגל כמו יתד לתוך האדמה. אני כלואה בתוך הגליל הזה, בבאר הזאת של צלילים. אין שום דבר חוץ מזה. אין דרך החוצה. האפלה הלבנה מטפסת במעלה עורקי הרגל כמו גיאות מהירה, עולה ועולה ועולה. זה יותר מדי, בהיר מדי, לבן מדי בשבילי. (היא) מציפה את גופי, מגיעה לראשי, עוטפת אותי. אני נשאבת מטה ומתפוצצת מעלה בבת אחת. זה הכל".
במילים אלה, הלקוחות מתוך ספרה "הרוכבים השמימיים" (Divine Horsemen), מתארת
מאיה דרן
(Maya Deren), מחלוצות הקולנוע הנסיוני האמריקtי, את החוויה שעברה בטקס וודו שנערך בהאיטי בסוף שנות הארבעים.
היא נסעה לשם כדי לצלם סרט דוקומנטרי, אבל במהלך ביקוריה החלה להישאב פנימה, אל תוך עולם החוויות והטקסים של הדת המקומית. מה שהיא מתארת כאן הוא חוויית הכניסה לטראנס - מצב תודעה ייחודי, שבו התודעה האנושית הרגילה מושעית ואת מקומה תופסת כביכול ישות של אל או רוח שמשתלטת על הגוף.
חוויית הטראנס היא מרכיב יסודי בדת הוודו, הידועה בעיקר בשל ההיבטים הכישופיים שלה. דת הוודו מהווה למעשה מסגרת של פולחנים ואמונות דתיות שהגיעו עם העבדים מחופי אפריקה אל איי הים הקריבי, ושטקס הכניסה לטראנס ממלא בה תפקיד מרכזי.
במונחים מערביים מקובלים קשה לענות על השאלה מה בדיוק קורה במהלך הטראנס, משום שהתרבות המערבית "הרציונלית" דחתה לחלוטין חוויות של אקסטזה והתעלות רוחנית, ולכן גם לא פיתחה שום מנגנונים להתמודד איתן ולתעל אותן לכיוונים מועילים. אולם בתרבויות מסורתיות רבות - באפריקה ובתרבויות איי הקריביים שבאו ממנה, בשבטים דרום אמריקאיים או מרכז אסיאתיים, בארצות מזרח אסיה ועוד - ישנן מסורות רבות שמדברות על כניסה לקשר עם ה"עולם האחר", עולם של ישויות על-טבעיות, של רוחות האבות ושל חיות בעלות משמעות סמלית וכוחות מאגיים. את הקשר עם העולם האחר מבצע השאמאן, מכשף שעבר הכשרה מיוחדת ומנהל את הטקס.
מן הראוי לציין כי אין מדובר בצורה של בילוי או שעשוע בלבד - הטקסים והחוויות השאמאניות ממלאים תפקיד חשוב בחיי הקהילה והאדם הבודד, למשל כביטוי לזהות הקיבוצית של השבט, או כאמצעי לגיוס כוחות ריפוי וסיוע בתקופה של חולשה או מחלה. במקרים רבים, הכניסה למצב הטראנס מתרחשת בטקס של ריקוד קצבי לצלילי תופים או כלי הקשה אחרים, עם או בלי שימוש בסמים כדי לסייע לניתוק התודעה ממצבה הרגיל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מאיה דארן
|
|
|
 |
|
 |
|
ראדא ופטרו
|
|
|
 |
|
|
|
אפשר אולי לשער שיש איזשהו אפקט מוחי שקשור בכניסה לטראנס, שמתעורר מהקצב המונוטוני והחזק של התופים, ומשתלט על הגוף מבלי שאפשר יהיה לברוח ממנו. כביכול, קצב התופים ותנועת הריקוד, המביאים את הרוקד לשינוי של מצב התודעה, מהווים מעין "סמי קצב" המקבילים בפעולתם לסמים כימיים.
כאמור, קשה כיום להבין במונחים מערביים מקובלים מה בדיוק קורה במצב של טראנס, משום שמצבים כאלה של שינוי תודעה, והיכולת להשתמש בהם כדי להעשיר את חוויית החיים ה"רגילה", לא רק שאינם ממלאים תפקיד בתרבות המערבית המודרנית, אלא גם נחשבים לעתים קרובות לבלתי לגיטימיים (משום שהם מייצגים מצב "היסטרי" של טירוף וחוסר היגיון) או, במקרה של שינוי כימי של מצבי תודעה, גם לבלתי חוקיים. אבל בהחלט אפשר לנסות להבין משהו מתוך התבוננות במסורות השאמאניות והשבטיות, ובמיוחד בתפקיד שהתופים ממלאים בטקסים ובמסורות האלה.
התופים המשמשים בטקס הוודו אינם נתפסים כחפצים דוממים. מקצב התופים, המקיים את הטקס ומעניק לו את תחושת האחדות והמבנה, משמש כמעין פתח אל "העולם האחר", כך שגם התוף עצמו שייך במידה מסוימת לאותו עולם. התוף איננו אפוא סתם אובייקט פיזי, אלא הוא מופיע כחפץ מקודש שיש לו כוחות משלו. למעשה, הבחירה בסוג זה או אחר של תוף קובעת את אופי הטקס.
ישנם שני סוגים עיקריים של טקסי וודו, הנקראים "ראדא" ו"פטרו". בטקסי ראדא מופיעים אלים ממוצא אפריקאי מקורי, שהאופי שלהם רך ומיטיב, בעוד שבטקסי פטרו מופיעים אלים "קריאוליים", שמקורם בתקופת העבדות ושהאופי שלהם אלים ואפל יותר. לכל אחד משני סוגי הטקסים האלה, שלעתים קרובות נערכים זה אחר זה, יש מערכת תופים משלו, כך שתופי ראדא, למשל, לעולם לא ישמשו בטקס פטרו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"וה-וה" (veve) של תופי ראדא, תרשים גרפי המצויר בקמח על רצפת החדר שבו נערך טקס הוודו, ומשמש לריכוז הכוח המאגי שהתופים מייצגים
|
|
|
|
|
|
|
טכנו-שאמאניזם
|
|
|
|
|
|
|
כיוון התפתחות כזה מייצג בוודאי איזושהי "חזרה לטבע", דרך מוטיבים המאפיינים חברות שבטיות וקדם-תעשייתיות. אבל דווקא בהקשר זה, צריך לשים לב לשילוב המתהווה בין כלי נגינה מסורתיים לכלים אלקטרוניים, כאשר טקסי שינוי התודעה של היום יכולים להיות מבוססים גם על "מעגל מתופפים" בכלים מסורתיים, וגם על מקצבים אלקטרוניים כמו מקצבי ה-BPM הקובעים את האווירה בשלבים השונים של מסיבת הטראנס.
כמו במקרים אחרים - למשל הפריחה של אתרי מיסטיקה באינטרנט - גם כאן נראה שההתפתחויות הקשורות בטכנולוגיית המידע החדשה משנות את כיוונן לעומת הטכנולוגיה המערבית "הישנה". במקום שהטכנולוגיה הממוחשבת תרחיק אותנו עוד יותר מהוויית החיים "הטבעית" של חברות שבטיות, היא חוזרת ומחברת אותנו אליהן. המושג "טכנו-שאמאניזם", המשווה את הדי.ג'יי במסיבת טראנס למכשף העורך את טקס הוודו, אינו אפוא סתם צירוף מילים. הוא מתאר תוכנית תרבותית וחברתית שנמצאת אולי רק בתחילתה: לחזור ולהביא את הנוכחות החיה של האלים, את מצבי התודעה הלא רגילים ואת הקשר החווייתי עם ה"עולם האחר" אל תוך הוויית החיים של ימינו, לא מתוך הפניית עורף לטכנולוגיה המתקדמת, אלא דווקא מתוך השימוש היצירתי בטכנולוגיה כזו. בהתפתחות כזו, נראה שכמו הסמים הכימיים, גם "סמי הקצב" של התופים המסורתיים והאלקטרוניים תופסים כיום תפקיד מרכזי.
הכתבה פורסמה במגזין "ניוזיק", מגזין מוזיקה אלטרנטיבית.
קישורים נוספים:
מאמר על מקורות הוודו
אתר בנושא וודו
הספר של מאיה דארן Divine Horsemen: The Living Gods of Haity, Maya Deren, London and NY, 1953.
בספריית הווידיאו האוזן השלישית בתל אביב ניתן להשאיל קלטת וידאו באותו שם שנערכה מהחומר המצולם.
לאתר של יואב בן דב
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
