 |
 |
|
|
|
|
| ד"ר יואב בן דב על ריבוי האלים בתרבות ההודית, רעיון האחדות המערבי והשיקוף של שניהם בנפש האדם, מדקארט ועד פרויד ויונג. כתבה שנייה בסדרה
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ד''ר יואב בן דב
19/8/2004 10:15 |
|
|
|
|
|
|
|
בכתבה הקודמת דיברנו על הריבוי המאפיין את הודו. אל הריבוי הזה התייחסנו בשתי רמות. מצד אחד, הריבוי המתגלה לעין כבר עם ההתבוננות הראשונה בהוויית הרחוב היומיומית, ומצד שני, הריבוי של האלים, המקדשים ודרכי הפולחן.
כפי שראינו, שני היבטים אלה של הריבוי ההודי משקפים זה את זה וגולשים זה לתוך זה. אפשר אפוא לומר שהריבוי הוא מרכיב מהותי של חוויית החיים ההודית גם בחיי היומיום וגם בחיי הפולחן, והוא אף זה המאפשר את החיבור החלק בין שני תחומי הקיום האלה.
עבור איש המערב, שני היבטים אלה של הריבוי הם קשים לתפיסה. ההמולה הצפופה והגועשת של הרחוב ההודי היא עבורו כמעט תמיד מהממת, ולפעמים גם מרתיעה ומפחידה. ובאשר לריבוי האלים, הרי שאלפי שנים של תעמולה ארסית כנגד "עבודת אלילים" גורמות לרבים מבני המערב להתייחס אליו כשלילי באופן טבעי, בלי שיהיה ברור להם בדיוק למה.
כתוצאה מכך, כאשר תיירים רוחניים מערביים מגיעים להודו, הם מחפשים בדרך כלל דווקא את היבט האחדות הפילוסופית המופשטת, הנמצאת מעבר לריבוי המוחשי של האלים. היבט זה של אחדות כוללת יכול להיות הכוח המניע של חוויה רוחנית משמעותית, שאיננה שונה לגמרי מהחוויה הרוחנית של דתות המערב. כפי שציינו, מבקרים רבים בהודו אכן חווים חוויה כזו. אולם כאן אנו פונים בכיוון אחר, ומחפשים דווקא את מה שיש בתרבות הודו ואין בתרבות המערב - מה שקראנו לו, בכתבה הקודמת, "הודו האמיתית".
כפי שניתן לראות, חוויית הריבוי היא חלק מהותי של אותה "הודו האמיתית". האם אין ריבוי כזה גם במערב? במידה מסוימת כן. אמנם, האל המונותאיסטי המערבי הוא אחד. אבל גם במערב, הפעילות הרוחנית הממשית של בני האדם מוצאת לעצמה, לעתים קרובות, ביטויים של ריבוי. אפשר לחשוב, לדוגמה, על עשר הספירות של הקבלה היהודית, או על המערכות הסבוכות של מלאכים ושדים בשיטות המאגיה המערביות.
בשתי הדוגמאות ממשיכים אמנם לומר שהאל העליון והכל יכול הוא אחד, אבל בפועל מתעסקים לא עם האחדות המופשטת שלו, אלא עם ריבוי של עקרונות רוחניים נבדלים. גם במערב וגם בהודו אפשר אפוא למצוא גם ריבוי וגם אחדות בחוויה הרוחנית. ההבדל הוא בהדגש. במערב, היבט הריבוי הוא בעייתי, וכמעט תמיד קצת חשוד בכפירה. בהודו, לעומת זאת, היבט האחדות מורחק לרובד פילוסופי מופשט, בעוד שהחוויה הרוחנית היומיומית היא של ריבוי.
כפי שכבר הזכרנו, אפשר לראות בהיבטים אלה שיקוף של הנפש האנושית, שגם בה יש אחדות וריבוי. האחדות היא האחדות של תודעת "האני", המארגנת יחדיו את כלל התכנים של הנפש (או, אם נרצה, את התהליכים השונים המתרחשים ברמות שונות של ארגון עצבי במוח). הריבוי הוא ריבוי התהליכים האלה עצמם, כאשר מתבוננים בהם ברובד התת-מודע, כלומר ברובד שנמצא מתחת לתודעה המאחדת של "האני". ברובד הזה כל אחד מאיתנו מכיל היבטים מנוגדים, כמו למשל היבט הנשיות והגבריות שהזכרנו, ושבתרבות המערב התגלה במפורש רק עם הפסיכולוגיה של יונג.
הרוחניות המבוססת על רעיון הריבוי פונה אל הרבדים האלה, ומנסה להתמודד עם המתחים הנוצרים בהם. כאן יש נקודה מעניינת שכדאי לשים אליה לב. הזכרנו כמה דוגמאות לנוכחות של עקרון הריבוי גם בתרבות המערבית. הדוגמאות האלה כשלעצמן אינן כולן חדשות, אבל נראה שבשנים האחרונות, ובאופן יותר כללי, במהלך המאה ה-20, הן מעוררות עניין גובר. קבלה, מאגיה, פסיכולוגיה יונגיאנית - ודוגמאות נוספות - הן חלק משמעותי של ההתעוררות הרוחנית במערב במאה השנים האחרונות.
חלק אחר, לא פחות חשוב, הוא ההתעניינות בהודו ובתרבותה, במיוחד בהקשרים הרוחניים של התרבות הזאת. האם יש קשר בין הדברים? מה, בעצם, אנחנו מחפשים בכיוונים כאלה, ומדוע אי אפשר למצוא אותו בנתיבים השגרתיים של הדת המסורתית המערבית? ייתכן שמה שמצאנו כאן הוא חלק מהתשובה. אולי מה שאנחנו זקוקים לו כיום, ומחפשים אותו בלי לקרוא לו במפורש, איננו אלא סוג של חוויה רוחנית המקבלת את הריבוי כמובן מאליו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
נפש מלאת סתירות
|
|
|
 |
|
|
|
מהי חוויה רוחנית כזו, ומה היא יכולה לתת? כאמור, זוהי אולי השאלה הלא מפורשת שהמסע הרוחני להודו אמור לספק לה תשובה. שאלה כזו אכן יכולה להתעורר בחוויית החיים של האדם המערבי במאה העשרים. המסורות הרוחניות המערביות התייחסו לנפש האדם כאל אחדות, המשקפת את האחדות של האל, וכאמור הן דחקו את היבט הריבוי לשוליים ושללו את הלגיטימיות שלו. גם המדע המערבי, שהתפתח מהמאה ה-17 ותפס בתחומים רבים את מקום הדת, הציג דימוי של אדם שהיה מבוסס על אחדות חסרת סתירות.
האידיאל של האדם המודרני היה ישות רציונלית והגיונית לחלוטין, שבה כל המתחים והבעיות מיושבים באמצעות המחשבה. וכפי שהם תיארו זאת, המחשבה עצמה היא רצף של מושגים ומילים, העוקבים בזה אחר זה ומשתלשלים זה מזה בסדר הכרחי. בשיטה כזו, אין אפוא שום מקום לסתירה, או לאמיתות שונות שיהיו תקפות כולן בבת אחת. המצב התקין של הנפש הוא כאשר שוררת בה אחדות, המכוונת כולה אל ההיגיון.
אפשר למצוא את הדרישה הזאת לאחדות הנפש וההיגיון אצל ההוגים הגדולים של התקופה המודרנית, כמו למשל הפילוסוף הצרפתי הידוע רנה דקארט. דקארט בונה את כל מבנה הפילוסופיה שלו על האמירה "אני חושב, משמע אני קיים". אבל מי שלמד קצת בודהיזם היה מזהה מיד את הבעיה אצל דקארט. בפילוסופיה הבודהיסטית, אפשר לומר "יש מחשבה", אבל מכאן אי אפשר להסיק שום דבר על איזשהו "אני" החושב את המחשבה הזאת. המחשבה נולדת במארג סבוך של גורמים שונים, סותרים ומנוגדים, הפועלים בנפש. אמנם, נראה לנו כאילו יש איזשהו "אני" אחד, הגיוני ורציונלי, שהוא זה שחושב את המחשבה. אבל לאמיתו של דבר, קיום "האני" הזה איננו אלא אשליה, שגם היא נולדת מתוך אותו מארג סבוך.
למעשה, הפילוסופיה הרוחנית הבודהיסטית מכוונת את כל מאמציה בדיוק כדי להשתחרר מן האשליה הזאת, שאותה היא רואה כמקור של כל הסבל שבעולם.
דקארט כמובן לא הכיר את הפילוסופיה הבודהיסטית. הוא קיווה לצאת מאותה אמת ודאית-כביכול, שהיא קיום הנפש החושבת שלו עצמו, ולבנות עליה מבנה מושלם, הגיוני וחסר סתירות, שיספק לו את האמת האחת והיחידה.
במאות הקודמות, החזון של דקארט היה גורם מניע חשוב בתרבות המערבית. אבל המאה שלנו פנתה לכיוונים אחרים. הרעיון של אמת אחת, ושל נפש אחת שיכולה להגיע לידיעת האמת הזאת, הלך והתפורר. בסוף המאה העשרים, נראה שהתרבות של ימינו מתאפיינת דווקא בריבוי של קולות וריבוי של נקודות מבט. גם הנפש, שדקארט וממשיכיו ראו אותה כביטוי של אחדות הגיונית וחסרת סתירות, נראית לנו כיום באור שונה.
פרויד, יונג ואחרים תיארו את הנפש כשדה התגוששות בין נטיות ויצרים, שכולם ממשיכים להתקיים בתהליך דינמי שאיננו מגיע לעולם לסיומו. הנפש שהם מתארים איננה אפוא ישות העשויה מקשה אחת, אלא קהילה של קולות ושל דחפים שונים ומנוגדים, שכולם קיימים זה בצד זה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רנה דקארט
|
|
|
|
|
|
|
כמו עכביש במרכז הרשת
|
|
|
|
|
|
|
מרווין מינסקי, מבכירי החוקרים של אינטליגנציה מלאכותית ממוחשבת, מציג רעיון דומה בספר ידוע שהתפרסם בשנות השמונים, "קהילת הנפש" (The Society of Mind).
כפי שהוא מתאר זאת, הנפש איננה מערכת אחידה שכל חלקיה פועלים בהתאמה מלאה, אלא להפך - התאגדות רופפת של גורמים שונים, שכל אחד מהם מושך בכיוון אחר, והתוצאה הסופית של פעולותיהם היא משהו שחורג הרבה מעבר ליכולת של כל אחד מהם בנפרד. ואכן, הכיוון השולט כיום בחקר האינטליגנציה המלאכותית הוא נסיונות לבנות "רשתות עצבים", שכל אחד מהמרכיבים שלהן פועל באופן עצמאי.
האינטליגנציה של מערכת כזו (למשל, היכולת שלה לזהות תבניות כמו תווי פנים או כתב יד) מבוססת לא על המרכיבים הבודדים, שביניהם יכולים להתקיים יחסים של תחרות וניגוד, אלא על מה שמתהווה מתוך סבך קשרי הגומלין ביניהם.
מה שאנחנו רואים כיום בחקר המוח מצביע גם הוא בכיוון דומה. דקארט וממשיכיו קיוו למצוא במוח איזשהו מרכז של ה"אני" שכל חוטי העצבים מובילים אליו, והוא מהווה את משכנה של התודעה. הפילוסוף הצרפתי דני דידרו אף המשיל את הנפש, היושבת במרכזה של מערכת העצבים, לעכביש שיושב במרכזה של רשת הקורים שלו. ומי שרוצה, יכול למצוא ביטוי לדרך המחשבה הזאת אפילו במפת צרפת, שבה כל הדרכים הראשיות מוליכות מכל רחבי המדינה למוקד השליטה שבפריז. באופן ברור, הארגון הפוליטי של צרפת מבוסס על הרעיון "הרציונלי" של מדינה אחת עם רצון אחד, בדומה לאדם הרציונלי של דקארט וממשיכיו.
אבל כיום, מה שחוקרי המוח מגלים הוא שונה לגמרי. במקום נקודה מרכזית אחת כזו שבה יושב ה"אני", המוח בנוי מתסבוכת של חוטים וכבלים המוליכים בכל הכיוונים. בכל רגע נתון, באזורים ובחלקים שונים של המוח, קורים דברים שונים ומנוגדים. האינטגרציה הכוללת של התהליכים הנפרדים האלה מתרחשת מתוך המפגש ביניהם, בלי שאיזו סמכות מרכזית של "אני" תצטרך להעניק עדיפות מראש לאחד מהם. בשפת החוקרים של ימינו, היכולת של המוח לתפקד כמערכת אחת היא ביטוי של "סדר מתהווה", הנולד מתוך ריבוי של מרכיבים המקיימים ביניהם קשרי גומלין. ואכן, אותם מודלים ממוחשבים של "רשתות עצבים" שהזכרנו שואבים את מקור השראתם ממבנה המוח הממשי.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
