 |
/images/archive/gallery/134/168.jpg ''איש המערות''
מתוך הסרט.  |
|
|
|
|
| יום שישי. משפחת שבט הקניונים חוזרת הביתה בזרועות עמוסות בשקיות צבעוניות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שחר שלוח
20/8/2004 19:13 |
|
|
|
|
|
|
|
זה היה ביום שישי בצהריים. הייתי בהתכנסות שבטית ומכיוון שכבר הייתי שם ניסיתי להבין. לפצח. את קוד הלבוש, את ההתנהלות, את השיח שבין ההורים לילדיהם, את הכוח שהביא אותם לשם.
יום שישי בצהריים, קיץ, קניון עזריאלי. גברים, נשים וילדים נעים במסלולים ספירליים (מסלול היקפי סביב החנויות ושיוט מעלה ומטה על גבי דרגנועים בין הקומות). רבים מהם, בעיקר הנשים הצעירות, אוחזות שקיות נייר ופלסטיק צבעוניות המתנדנדות לצידן לפי קצב ההליכה. חלק ניכר מהנשים והילדות לבושות בוורוד נטול שרוולים החושף זרועות שזופות, קורט או יותר של חזה ושיפולי בטן. לרבות מהן כל השיער או חלקו מחומצן. רוב הגברים אינם שמנים, אך מצוידים בכרס קטנה והחלטית.
הצעירים מביניהם נעולים בנעליים ממותגות כהלכה ומשוחים בכמות מתונה של ג'ל לשיער. ילדיהם ממלמלים תכופות את המנטרה: "אמא תקני לי". הם יגהצו את כרטיסי הפלסטיק שבארנקיהם ויקבלו את הזכות לצפות בשובר הקופות, לנעול את הנעליים שניבטו אליהם משלטי הפרסומת המוארים, לשחק בצעצוע דומה לזה של בן השכנים ולמשוח את השפתיים באותו השפתון כמו של השחקנית המפורסמת
(ההיא, משובר הקופות). הם מבלים.
מפתה לחשוב שיש יסוד שבטי להתנהלות האחידה והצפויה הזאת. ריטואלים שבטיים, אירועים משותפים לכל חלקי הקהילה מציינים נקודות בים הזמן ומחזקים את תחושת האחדות והשייכות של הפרטים בתוכה. לא במקרה לובשים לבן ביום כיפור, ירוק ביום פטריק הקדוש או את צבעי המדים של קבוצת הכדורגל האהודה. גלביות המימונה, כאפיות, גלימות הנזירים, קעקועים, תליוני צלב ומגן דוד, תסרוקת מוהק, ראשי ראסטה - כל אלה סימני השתייכות חברתיים/שבטיים. החברה השבטית מציינת חילופי עונות, תקופות חקלאיות, טקס לידה, התבגרות, נישואים ומוות.
עָם הקניונים נראה כמי שלוקח חלק במנהגים שבטיים: מתהדר במלבושים אחידים למדי, אוכל (בזריזות) את אותן קציצות הבקר באותן לחמניות עגולות ובלווית אותו משקה חום ותוסס, מבלה עם ילדיו באותן הקומות, באותן השעות, באותם ימי שישי ובאותן חופשות, גודש את חנויות הבגדים ובוצר את יבולי סוף העונה, רוכש מתנות לכבוד אותם האירועים. דפוסי ההתנהגות האחידים של החברה הצרכנית נראים שבטיים אבל לא כך הוא - הכוח המניע שמאחוריהם אינו קהילתי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הבונוס של מיזוג האוויר
|
|
|
 |
|
|
|
אין הפתעות בקניון. זה לא המקום לחיפוש הרפתקאות, כאן לא תרים אחר ריגושים, לא תמצאו את עצמכם בתוך סימטאות ציוריות או מול בית עסק משפחתי, עם ניחוח ביתי, שהוקם לפני דורות. אין כאן פינות סתר, דוכנים מאולתרים או צל צלו של אוואנגרד. כאן הכל צפוי והרשות לבזבוב נתונה. הקניון נקי מפושטי יד, זונות, באסטיונרים ורוכלים. הרצפה חפה מבדלי סיגריות, עוגות של כלבים ומעטיפות מזון. המיזוג עובד, שלטי הניאון בחוץ מכריזים על מה שיש בפנים. המולת האוטובוסים, הערפיח, השמש חסרת הרחמים והלחות של הקיץ נותרים מעבר לקירות הבטון והזכוכית, מחוץ לבועת השפע ולפיתויי הנחמה שהיא מפזרת. לכאורה, מציע הקניון את כל מה שיש ברחוב העירוני עם הבונוס של מיזוג אוויר.
אולם התכנון של הקניונים כלל אינו מנסה לחקות את הרחוב. מזוהמת הרחוב או מהאפלולית המצחינה של החניון התת קרקעי אתה נישא על גבי הדרגנוע מעלה לכיוון התקרה השקופה, הגבוהה, הקתדרלית. מימינך ומשמאלך בטורים ארוכים ערוכות החנויות שמציעות מגוון אינסופי של דברים ששוכנעת שאתה צריך באמת.
הכניסה לקניון חופשית, אך למעשה אין בו שטחים ציבוריים שניתן ליהנות מהם בלי לשלם. אין גינות, אין ספסלי רחוב, אין גני שעשועים. האופציה היחידה להתרווחות היא באחת ממסעדות המזון המהיר או בבתי הקפה שאינם מיועדים לישיבה ממושכת. כתוצאה מכך בקניון אתה תמיד בתנועה, נחשף ללא הרף לפיתויי החנויות ולשקרי השלטים.
דוכני המזון המהיר מרוכזים בדרך כלל בקומת הקרקע ופותרים בקלות את הבעיה המשפחתית של ילד אחד שרוצה המבורגר בעוד אחיו רעב לפיצה. המזון מהיר תמיד, כדי שנספיק לצרוך אותו ועדיין יוותר לנו זמן לרכוש גלידה מהירה לקינוח, חולצה במבצע, שעון בהנחה, קפה בספל נייר, רב מכר מרשת חנויות הספרים המובילה, שליד סניף רשת חנויות האופנה המצליחה, מול הכניסה לחנות הצעצועים שיש גם בקניון בעיר הסמוכה. רגע, אנחנו כאן או בעיר הסמוכה?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תתמזג או תמות
|
|
|
|
|
|
|
הקניונים הראשונים הוקמו בארצות הברית בשנות ה-70 ונועדו לענות על צרכיהם של יושבי הפרברים והפריפריה. היום ארצות הברית מובילה במספר הקניונים לנפש, אחריה שבדיה ובמקום השלישי ישראל. כן, אנחנו. זאת למרות שברוב ימי השנה מזג האוויר מאפשר לנו לשוטט ברחובות ולמרות שמרחקי הנסיעה בין הפריפריה למרכזים העירוניים הוא זעום.
עם הקניונים נראה כמו שבט אבל חסר לו אחד האלמנטים השבטיים החשובים ביותר - יחסי גומלין בין הפרטים. איש הקניונים מקיים מערכת יחסים עם מי שמוכר לו מוצרים ושירותים, אבל לא עם מי שעומד לצידו בתור לקופה. הסיבה שהאנשים בתור לבושים בבגדים דומים ומבלים את שעות הפנאי שלהם באופן דומה נעוצה בשיקולי התועלת של הגורם המסחרי. מי שגובה את הכסף הוא מי שמעצב את התכתיב החברתי או האופנתי. ליצרני האופנה נוח שהצבעים ה"נכונים" של הקיץ יוגבלו לקשת של שלושה גוונים. למוכרת בחנות יהיה הרבה יותר קל לשכנע אותך, את השכנה שלך וגם את הבת דודה שלה שוורוד פוקסיה הוא קניה כדאית. הרי כך נכתב בכל מדורי האופנה. עובדה. ממילא הירוק שבאמת הולם אותך כלל לא נמצא על המדפים.
ובכל זאת, האדם הוא יצור חברתי. הבגדים שאנחנו לובשים ממתגים אותנו. המכוניות, הטלפונים הניידים, כרטיסי האשראי הם סימני סטטוס לא פחות מאשר אבזרים שימושיים. אם לא היו נותרים בנו יסודות שבטיים לא היינו זקוקים לסמלי הסטטוס האלה, לא היינו רצים במרוץ השידרוג שלעולם לא נגמר. הכוח שעומד מאחורי הקניונים מפרק מצד אחד את המרקם הקהילתי המקומי ומצד שני נסמך עדיין על הצורך האנושי להשתייך ולהידמות, להיות כמו כולם, להתברג בחברה.
הקניון מדגים ברמה המקומית את מה שעושה הגלובליזציה . כל מה שקטן, ייחודי ומתייחס לסביבה הספציפית שממנה צמח - נמחק. אין לו מקום. את המכולת עם בעל הבית ששומר לך את החלה המתוקה האחרונה, החליף הסופר רחב הידיים על קופותיו הרבות ומבצעיו הלוהטים. חנות הספרים השכונתית עם המוכרת חובבת הקריאה, שתמיד שמחה להמליץ כי ידעה מה מעניין אותך, הומרה בעוד סניף של רשת גדולה. הכל נשאב אל תוך התבניות המוכנות מראש של הרשתות ושל חברות הענק. תתמזג או תמות.
כאשר משפחה מקיימת את הפעילות הצרכנית והתרבותית שלה בשכונה היא תורמת לקהילה אליה היא משתייכת. אלכס מהמכולת הרוויח עוד כמה ג'ובות היום? מצוין. יהיה לו כסף לשלוח את הבן שלו, דני, לחוג ג'ודו של שרון וחבצלת. אם שרון וחבצלת יגמרו את החודש הם יוכלו סוף סוף לשלם את החוב הקטן שצברו אצל דוד הירקן. דוד, מבסוט, יפנק את עצמו באספרסו אצל שושנה בקפה ואולי גם יזמין את אלכס להפוך. כשהמשפחה בוחרת להוציא את הכנסותיה בקניון היא תורמת לכפר הגלובלי, הכפר ההוא שאת העומדים בראשו אלכס, שרון חבצלת ודוד לא יפגשו לעולם.
יום שישי אחר הצהריים. משפחות שבט הקניונים חוזרות הביתה בזרועות עמוסות בשקיות צבעוניות. כרטיסי האשראי מגוהצים לעייפה. הרעב התמידי הושקט זמנית. עת לנוח. בקרוב יתחיל שבוע עבודה חדש. חייבים לעשות כסף. כסף הוא כרטיס החבר של מנויי שבט הקניונים. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
