 |
/images/archive/gallery/157/404.jpg טקס תה יפני.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| יוסי רז על בית התה היפני, פעמון תשומת הלב והשקט שמתחיל כשהרעש נעלם
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
יוסי רז
23/8/2004 10:22 |
|
|
|
|
|
|
|
, ביומיום העמוס שלי, אני מבחין שהגוף שלי נוכח, אך מחשבותי נמצאות במקום אחר: מה עוד עלי לעשות מחר ומחרתיים? חשבון הטלפון שלא שילמתי וכן הלאה. וככל שהמוח שלי טרוד בשאלות קיומיות, כך אני מרגיש כלוא יותר ויותר בתוך העבר והעתיד שלי.
העיקרון הרוחני של הרייקי - "לא עבר, לא עתיד" יכול לעזור במצבים כמו אלה. עיקרון שאם מתרגלים ומטמיעים אותו ברמה היומיומית, מאפשר להרפות מההיצמדות לפחדי העבר ולדאגות העתיד.
אנרגיית הרייקי בא להזכיר את מה שהפיזיקה המודרנית כבר אומרת שנים רבות בקול רם: אין זמן. הזמן קיים רק כמושג בתודעה שלנו. העבר או העתיד הם מושגים מוגבלים שאנחנו יצרנו, כדי שיהיה לנו קל ונוח יותר לנהל את חיינו ואת התקשורת שלנו עם שאר בני האדם.
כשתינוק בוכה, אמו
עוזבת הכל. היא רצה אליו, מרימה אותו בזרועותיה, מחבקת אותו, נושמת אותו. אנרגיית האהבה שלה מחלחלת אליו ואט אט הוא נרגע. התינוק הוא פעמון תשומת הלב שלה. עם הישמע בכיו, היא נוכחת באופן מלא עבורו. אין לה עבר, אין לה עתיד.
אותו דבר בדיוק יקרה אם אקשיב לפעמון תשומת הלב שלי. לרגע, טרדות היומיום ייעצרו. אוכל לנשום עמוק, אוכל לאסוף בזרועותיי את תינוק הכאב והצער שלי. אוכל להרגיש את נשימותיי על לחיו החמה, עוטפות ומחבקות אותו, פנימה והחוצה, פנימה החוצה.
עד שתינוק הסבל שלי יירדם. אני נושם עמוק ועוצם את עיניי. לאט לאט אני נושף החוצה. לא עבר, לא עתיד, רק התודעה שלי עוקבת אחר הנשימות: אחת, לוקח אוויר פנימה, שתיים, משחרר אוויר החוצה, אחת, לא עבר, שתיים, לא עתיד...
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בית הריקות
|
|
|
 |
|
|
|
בית התה היפני נקרא גם "בית הריקות", בגלל הפשטות בו החדר מעוצב, בגלל הצבעים הרכים, התאורה העמומה, הניקיון המושלם, ובגלל הכמות המועטת של החפצים: מצקת במבוק אחת, מטלית בד לבן, קומקום תה. הדבר היחיד שנשמע בחדר הוא רחש המים הרותחים בקומקום.
הרעיון הרוחני העומד מאחורי המושג "בית הריקות" הוא פשוט. לאפשר לכל מי שנכנס לבית התה לעצור לרגע את מרוץ חייו ולהתרוקן מהעבר ומהעתיד שלו. במקרה זה פעמון תשומת הלב הוא קול המים הרותחים בקומקום, קול המזכיר לאורחים להיות נוכחים ופתוחים לרגע הזה. בית הריקות מאפשר לנו להניח לשירים ולסיפורים האנוכיים שלנו, כדי שניזכר עוד פעם אחת איך מקשיבים באמת.
באחת הפעמים הנדירות בהן ישבה קרול לנוח על מדרגות מרפסת ביתה, היא מתארת איך היא התחילה להקשיב באמת:
"היום, כשישבתי לבדי על המדרגות, עצמתי עיניים והקשבתי. זה היה אחד מאותם רגעים נדירים שבהם לא הייתי חייבת להיות בשום מקום או לעשות משהו. רק הקשבתי. ואז שמעתי. שמעתי את העלים מרשרשים באוויר, נתקלים זה בזה, נופלים על האדמה, מחליקים מעל לשביל הסלול, משפשפים את החודים הדקים שלהם.
עכשיו אני יכולה לשמוע בלי להתאמץ. הייתי צריכה רק להנמיך את מחשבותיי, כדי שאוכל לשמוע. עיניי העצומות התמלאו בדמעות בזמן שהקשבתי". (מתוך הירחון vip newsletter דצמבר 1998, בתרגום: יהודית עברי, עבור עלון להורים לילדים עיוורים).
את הדברים האלה כתבה קרול, אם לילדה עיוורת, במדינת מישיגן בארה"ב, כשסיפרה על נסיונותיה ללמד את בתה העיוורת על עולמנו התוסס והססגוני: מהי צורת העננים, מהו יופי העצים ומהו הירוק העשיר של האביב.
כשקרול הרפתה מהשירים והסיפורים הפרטיים שלה, נבל ההוויה המסתורי שלה, היא התחילה לרטוט ולרעוד. ולשמוע.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הבנה אמיתית נובעת מן הריק
|
|
|
|
|
|
|
כשרוצים להכניס רהיט חדש הביתה, צריך לפנות לו מקום. כך גם כל מי שלומד דרך רוחנית חדשה, צריך לפנות לה מקום. מתרגלי רייקי מתרוקנים על ידי תהליכי ניקוי. הלב מתרוקן משאריות רגשיות מיותרות, הגוף מתרוקן מרעלים שונים, השכל מתרוקן ממחשבות שליליות ואט אט הופך המתרגל לכד ריק. כלי שיכול להכיל הכל. רעיונות חדשים, אפשרויות חדשות, שמחה, אהבה.
הבנה אמיתית פורצת כאשר מקלפים את שכבות האגו ונשארים במקום חשוף. קשה להיות במקום הזה, כי בהתחלה, קירות הכד הריק מהדהדים בשירים ובסיפורים של הסבל האישי שלנו. אבל זוהי גם נקודת המפנה. הקושי מעיד שהצלחנו לקלף עוד כמה שכבות מיותרות, ולכן ההדהוד חזק ומכאיב.
זהו בדיוק הזמן להתמיד ולעמוד מול הכאב האישי באומץ, עד שנבין שהכאב והצער האישיים שלנו הם הכאב והצער הכלליים שמסביבנו: בכי הילדים הרעבים, בכי ההורים השכולים, בכי חתול הרחוב המפרפר פצוע על הכביש.
בכפר קטן ביפן עמד נבל עתיק. גדולי המוזיקאים של יפן הגיעו לכפר הזה כדי לנסות להפיק צלילים מהנבל העתיק, אך הנבל הזה מעולם לא ניגן. בכל יום תור ארוך השתרך מול הנבל, מתוך תקווה להפיק ממנו אפילו צליל אחד.
יום אחד הגיע קשיש לבוש בלויים לראש התור ועמד כשני מטרים לפני הנבל. ירד על ברכיו, קד קידה עמוקה וישב שקט בעיניים עצומות. הקהל המנוסה החל לצחוק בקולי קולות. גדולי המוזיקאים לא הצליחו לנגן את מנגינות שהלחינו במיוחד, והנה איש זקן זה הגיע...
לפתח נשמע צליל. הקהל השתתק ברגע. אט אט החלו האנשים לכרוע ברך ולקוד קידה מול הנבל, כמעשה האיש הזקן. כשהשתררה דממה מוחלטת והאוויר התרוקן מדיבורים, נשמע עוד צליל. היה זה קולו של עלה נופל. ואחר כך היה זה קולה של הרוח הנושקת לעלי הכותרת של פרחי הדובדבן. ואחר כך משק כנפי הדבורה, ורחש הנמלה, וריקוד השמש על המים והציפורים.
לאתר של יוסי רז, בית הרייקי | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
