 |
/images/archive/gallery/160/934.jpg האל שיווה.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| ד''ר יואב בן דב על מציאות רוחנית שנמצאת מעבר להיגיון של חוקים והגדרות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ד''ר יואב בן דב
30/8/2004 9:37 |
|
|
|
|
|
|
|
הפילוסוף
הדגול שאנקרה, שיש הרואים בו גדול ההוגים הדתיים של הודו, נולד בדרום הודו בסוף המאה השביעית לספירה. על פי הסיפור, בצעירותו הוא עזב את בית אמו והלך צפונה לחפש הדרכה רוחנית. על גדות נהר הנארמדה הוא הגיע למערה שבה התגורר נזיר בשם גובינדהפאדה, שהיה עתיד להיות מורו. שאנקרה התקרב למערה, ואז שאל אותו הנזיר: "מי אתה?". שאנקרה השיב בשיר בעל עשרה בתים, שהראשון ביניהם הולך בערך כך:
"לא האדמה ולא המים ולא האש ולא האוויר ולא המרחב
לא החושים ולא צירוף של כל אלה
כולם בני חלוף
מה שנוכח בעת השינה העמוקה
מה שנשאר, האחד, זה שיווה, המואר, זה אני".
מה ששאנקרה מבטא פה הוא הרעיון המרכזי של אסכולת ה"וודנטה", שנוסדה על ידו והפכה להיות הזרם המרכזי של הדת ההינדית במאות שלאחר מכן. על פי תורת הוודנטה, הקיום כולו חדור באחדות יסודית בין ה"האטמן", שהוא היסוד הרוחני שבאדם הבודד, לבין ה"בראהמן", שהוא הרוחניות הקוסמית של היקום כולו. האחדות הזו נקראת "אדוואיטה", כלומר חוסר שניות: רוחניות האדם והרוחניות הקוסמית אינם שני דברים נפרדים, אלא אותו דבר. לפיכך, אומר שאנקרה, "שיווה, המואר, זה אני". למעשה, כבר בשעה שהתקרב אל המערה, שאנקרה כבר היה נפש מוארת. על פי אסכולת הוודנטה, הארה כזו היא אכן נחלתו של מי שהגיע למימוש של תודעת האחדות היסודית, בין ההאטמן הפרטי לבין הבראהמן הכללי.
אבל מהו האטמן, כלומר ה"אני" הרוחני של האדם? הפילוסוף הצרפתי דקארט, בן תקופת ההשכלה שהזכרנו אותו בכתבה הקודמת, זיהה את מושג ה"אני" של האדם עם המחשבה הרציונלית: "אני חושב, משמע אני קיים". אבל שאנקרה מדבר על מושג אחר של "אני". ה"אני" שלו איננו מזוהה עם היסודות שמהם מורכב הגוף האנושי, ושאותם אנו חווים כ"אני" כאשר אנו נמצאים במצב הערות היומיומי (אדמה, אש, מים, אוויר והיסוד החמישי - האתר או המרחב). הוא גם איננו ה"אני" של מצב החלום המתרחש בעת שינה, ושבו עדיין יש לנו רשמי חושים, למרות שאין להם קשר ישיר עם מה שקורה באותו זמן לגוף החומרי. ה"אני" של שאנקרה הוא מה שנוכח בעת השינה העמוקה, חסרת החלומות, ושאליו אפשר להגיע רק באמצעות מדיטציה ממושכת. במצב כזה המחשבה הרציונלית, המבוססת על מושגים והגדרות, נעלמת לגמרי. ואכן, כפי ששאנקרה אומר בשיר אחר, "בהאג'אגובינדאם", שהפך לתפילה יומיומית פופולרית:
"כשיבוא זמן המעבר הגדול
חוקי הדקדוק לא יעזרו לך".
עצם הרעיון שהמציאות הרוחנית נמצאת מעבר להיגיון המושגי של חוקים והגדרות איננו ייחודי כמובן להודו. אפשר למצוא אותו כמעט בכל תנועה מיסטית חווייתית, במערב או במזרח. לעתים קרובות, תנועות כאלה משתמשות באמצעים של שינוי מצב תודעה (מדיטציה, חזרה מונוטונית על מנטרה או על תפילה, טראנס המושג באמצעות ריקוד לקצב תופים, נטילת סמים וכדומה) כדי לעצור את תהליכי החשיבה ההגיונית ולהביא את המאמינים לחוויה הרוחנית המבוקשת. אבל גם בזרמים הפילוסופיים-רציונליים של הדת אפשר לנסות להשתמש בחוקי ההיגיון המקובלים, דווקא כדי להראות שהמציאות הרוחנית חורגת מהם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
האב איננו זהה עם הבן למרות ששניהם זהים עם האל. לחצו להגדלה
|
|
|
 |
|
 |
|
השילוש הקדוש מפר את חוקי ההיגיון
|
|
|
 |
|
|
|
לפני כמה שנים, על כן של פסל בקתדרלה של העיר טורניי בדרום בלגיה, ראיתי את התרשים שלעיל, שאינני יודע מהו מקורו. מה שמוצג בתרשים הזה הוא השילוש הקדוש של האלוהות. על פי האמונה הנוצרית, טבע השילוש הוא "מסתורין" שאי אפשר להשיג אותו באמצעות ההיגיון. ובכל זאת, יש כאן סכמה המשתמשת במושגים ובקטיגוריות הגיוניות. שלושת המעגלים החיצוניים מייצגים את שלושת הפרסונות - האב, הבן ורוח הקודש. כל אחת מהפרסונות האלה היא שונה מהאחרות ("נון אסט"): האב איננו הבן, האב איננו רוח הקודש, והבן אינו האב. אבל שלושתן זהות ("אסט") עם האל שבמרכז.
מה שיש כאן הוא הפרה ברורה של חוקי ההיגיון המקובלים. על פי חוקים אלה, אם א' זהה לב' וגם ב' זהה לג', אזי בהכרח א' זהה לג'. לעומת זאת, בתרשים שלפנינו, האב זהה עם האל והבן זהה עם האל, אבל האב איננו זהה עם הבן. לכאורה, יש כאן תיאור של מציאות רוחנית החורגת מתחום ההיגיון, באמצעות מושגים הלקוחים מתוך תחום ההיגיון. אבל יש הבדלים חשובים בין התרשים הזה של השילוש הקדוש לבין הדרך ההודית להתמודד עם מציאות רוחנית, החורגת מכללי ההיגיון המקובלים.
הבדל אחד נוגע לשימוש בשתי הקטגוריות המנוגדות, של זהות ושל שוני: "אסט" ו"נון אסט". בתורת ההיגיון המערבית המסורתית, שמקורה בתורת הלוגיקה של אריסטו, אלה שתי האפשרויות היחידות. בנקודה זו כדאי להתעכב לרגע על תורת הלוגיקה של אריסטו, משום שהיא קבעה את אופן ההתייחסות המערבי המסורתי לסתירות. שני הכללים היסודיים בתורת הלוגיקה הזו נקראים "חוק הסתירה" ו"חוק השלישי הנמנע".
חוק הסתירה אומר שמצב של סתירה, שבו גם טענה מסוימת וגם שלילת הטענה הזו הן אמיתיות יחדיו, איננו אפשרי. כל טענה יכולה להיות אמיתית או שיקרית, אבל אין טענה שהיא "גם זה וגם זה".
חוק השלישי הנמנע אומר שאלה שתי האפשרויות היחידות, ואין אפשרות שלישית: כל טענה היא או אמיתית או שיקרית, ואין טענה שהיא "לא זה ולא זה".
תרשים השילוש מבוסס אפוא על חוקי הלוגיקה המערבית של אריסטו, שעל פיהם כל טענה מהסוג "א' זהה לב'" היא או אמיתית (ואז הם זהים), או שיקרית (ואז הם אינם זהים). לרשות מי שצייר אותו לא עמדו אפשרויות אחרות, ולכן הוא נאלץ להפר את חוקי ההיגיון במקום אחר, בעניין האב שאיננו זהה עם הבן למרות ששניהם זהים עם האל.
אפשר אולי לחשוב גם על הזהות של שאנקרה, בין ההאטמן לבראהמן, במונחים כאלה. במילים אחרות, במקום האחדות של כל אחת מהפרסונות הנוצריות עם האל, אפשר לנסות לבטא בתרשים כזה את האחדות בין ההאטמן של כל אדם לבין הבראהמן הקוסמי. בפירוש כזה, אפשר לומר שההאטמן שלי זהה עם הבראהמן, וגם ההאטמן שלך זהה עם הבראהמן, ועם זאת ההאטמן שלי איננו זהה עם ההאטמן שלך. ואכן, עצם הרעיון של איחוד מיסטי של תודעת האדם עם התודעה הקוסמית של האל איננו זר לגמרי למערב.
במיסטיקה המערבית אפשר למצוא כמה מקרים כאלה, שבהם הנפש הפרטית של המיסטיקאי מתאחדת עם האל. אבל גם באיחוד הזה, הנפש (או הנשמה) של המיסטיקאי נשארת נבדלת ומופרדת מנשמות אחרות. לדוגמה, במיסטיקה הנוצרית אפשר למצוא איחוד מיסטי של אדם עם ישו, אבל אין איחוד מיסטי בין אדם לאדם. בנקודה זו נשארת המיסטיקה המערבית מוגבלת בחוקי הלוגיקה של אריסטו: בני האדם הם שונים זה מזה, ולכן לא ייתכן שתתקיים ביניהם אחדות יסודית שבה הנשמות שלהם הופכות להיות זהות.
לעומת זאת, בהודו אפשר לחשוב על איחוד מיסטי בין אדם לאדם, שמבטא את האחדות המהותית של שניהם עם הרוחניות הקוסמית. סוג כזה של איחוד מתקיים למשל בקשר שבין מורה (גורו) ותלמיד. התלמיד מאחד את התודעה הפרטית שלו עם התודעה של מורהו, ובכך הוא מגיע גם לאיחוד עם התודעה הקוסמית של הבראהמן. האהבה, כולל הביטויים הגופניים שלה, יכולה גם היא להביא לאיחוד כזה של שני בני אדם עם התודעה הקוסמית הכללית. כדוגמה לכך אפשר לראות את אסכולת הטנטרה, שמקורה בכתות מיסטיות של צפון מזרח הודו, ושהפכה את האיחוד המיני לביטוי של אחדות כוללת - בתוך הנפש (בין המרכיבים הזכרי והנקבי שלה), בין הגבר לאשה, ובין התודעה הפרטית לתודעה הקוסמית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שנקרה. "כשיבוא זמן המעבר הגדול, חוקי הדקדוק לא יעזרו לך"
|
|
|
|
|
|
|
ארבעת מצבי התודעה העליונים
|
|
|
|
|
|
|
על השאלה "האם ההאטמן שלי וההאטמן שלך הם זהים או שונים" אפשר אפוא לענות בהודו: "גם זה וגם זה", או בעצם, "לא זה ולא זה". הנפש שלי יכולה להיות נבדלת מהנפש שלך, אבל היא יכולה גם להתאחד איתה, ובכך היא גם מממשת את האחדות שלה עם התודעה הקוסמית. תשובה כזו היא כאמור בלתי אפשרית במסגרת השפה הפילוסופית המסורתית של תרבות המערב, שהתבססה על חוקי הלוגיקה של אריסטו. אבל בהודו התפתחה שיטה פילוסופית אחרת, שבה חוק השלישי הנמנע איננו תקף. על פי הלוגיקה ההודית, טענה יכולה להיות כמו במערב, אמיתית או שקרית, אבל היא יכולה גם להיות "גם זה וגם זה", או "לא זה ולא זה".
למעשה, מבין ארבע האפשרויות האלה - "אמיתית", "שקרית", "גם זה וגם זה", "לא זה ולא זה" - האפשרות הרביעית, הנקראת בסנסקריט "נטי - נטי", היא הממלאת את התפקיד החשוב ביותר בתיאורים של המציאות הרוחנית, גם בהודו וגם בשיטות הדתיות והפילוסופיות שנולדו בה ועברו לארצות אחרות. כך לדוגמה תורת ההכרה הבודהיסטית, הנקראת "אבהידהארמה", מכירה ארבעה מצבי תודעה עליונים (ארופה-ג'נאנה) של "חוסר צורה". ארבעת המצבים האלה, מהנמוך לגבוה, הם: "חלל אינסופי", "תודעה אינסופית", "שום דבר", והמצב האחרון: "לא תפיסה ולא חוסר-תפיסה".
בשיר שציטטתי בפתיחת הכתבה, שאנקרה משתמש גם הוא בקטיגוריה הרביעית של "לא זה ולא זה". אבל כאן אנו מגיעים להבדל חשוב נוסף בין המסתורין של השילוש לבין החריגה ההודית מכללי ההיגיון המערביים.
שאנקרה מבטא חוויה אישית של אחדות, הנוגעת לכל מהלך חייו ולחיפוש שלו אחרי הארה רוחנית. האחדות הזו איננה רק נחלתו של מי שהגיע להארה, כמו שאנקרה עצמו, אלא היא חלק מהותי בכל נפש - אפילו נפש של חיה או שד. המסתורין המערבי של השילוש, לעומת זאת, נוגע רק לדמויות אלוהיות ולא לנפשו של האדם הממשי. יתרה מזו, במסגרת הדת הנוצרית, רק לתיאולוגים מקצועיים היה מותר לעסוק בתיאורים של טבע השילוש, ותיאורים כאלה מלכתחילה היו מגודרים ומוגבלים לסוג מאוד מצומצם של דיון פילוסופי. בכל שאר התחומים, גם כאשר מדברים על האל ומעשיו, היו הפילוסופים המערביים המסורתיים כפופים לחוקי הלוגיקה באופן מוחלט.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אריסטו. טענה היא או אמיתית או שקרית
|
|
|
|
|
|
|
גם אלוהים כפוף לחוקי הלוגיקה?
|
|
|
|
|
|
|
לא צריך לזלזל בחוקי הלוגיקה המערביים. בימי הביניים התקיים ויכוח פילוסופי על השאלה האם האל כפוף בפעולותיו לחוקי הלוגיקה. האם האל, שהוא כל יכול, מסוגל לברוא עולם שבו גם טענה וגם שלילתה יהיו נכונות בבת אחת? חכמי הפילוסופיה הסכולסטית של ימי הביניים המאוחרים לא הסכימו להניח לאל חופש פעולה כזה, שמאפשר לו לברוא עולם מלא סתירות. הם ניסו למצוא בעולם היגיון שיציית לחוקי הלוגיקה של אריסטו, ובסופו של דבר החיפוש הזה אחר סדר עולם הגיוני הביא להתפתחות המדע המערבי המודרני. המדענים הראשונים וממשיכיהם, לפחות עד סוף המאה התשע עשרה, ראו את עצמם כמי שמנפצים את תמונת העולם האריסטוטלית של סוף ימי הביניים. אבל את העיקרון הבסיסי, שעל פיו המציאות שבה אנו חיים חייבת לציית לחוקי ההיגיון והלוגיקה באופן מוחלט, הם השאירו בעינו, ואף ראו בו אבן יסוד בחשיבה המדעית.
הרעיון של ציות המוחלט לחוקי הלוגיקה איפשר אפוא את התפתחות המדע המערבי, על כל הישגיו. עם זאת, לא צריך גם להגזים בהערכת החשיבות של רעיון זה. במהלך התפתחות המדע עצמו, היו מקרים רבים שבהם הושגה התקדמות משמעותית דווקא על ידי אנשים שביצעו צעדים מחשבתיים "נוגדי היגיון", שעמדו בסתירה למושגי ההיגיון המקובלים. יתרה מזו, המדע של המאה העשרים חורג בבירור מההגבלות החמורות של חוקי הלוגיקה של אריסטו. לדוגמה, בתורת הקוונטים, שהיא התיאוריה הפיזיקלית הבסיסית של ימינו, אם שואלים שאלה כמו "האם האלקטרון הוא חלקיק או גל?", אזי התשובה היא משהו עמום בין "גם זה וגם זה" לבין "לא זה ולא זה". ואכן, יש הרואים בתורת הקוונטים ביטוי של קירבה בין תגליות המדע המודרני לבין שיטות פילוסופיות הודיות, שבהן, כאמור, "לא זה ולא זה" היא קטיגוריה לגיטימית.
לענייננו, פחות חשוב מה שנכנס לתוך המדע המערבי, אלא מה שנשאר בחוץ. החיפוש ההולך וגובר בימינו אחרי תורות רוחניות ומיסטיות, מעיד שאיזשהו צורך אנושי חשוב נשאר מחוץ לתחום הטיפול של תמונת העולם המערבית המודרנית. הצורך הזה קשור ברבדים הרוחניים והנפשיים של הקיום, והוא דוחף אותנו לחשוב במונחים של מציאות רוחנית, החורגת מכללי ההיגיון המקובלים. מציאות כזו היא אולי מה שאנחנו מחפשים במסע הרוחני להודו.
בכתבה הקודמת שאלנו מה ההבדל בין הדרך המערבית להתמודד עם סתירות ולבין הדרך ההודית. כפי שאנו רואים, בתפיסה המערבית המסורתית סתירות הן דבר שאיננו יכול להתקיים, משום שחוקי הלוגיקה אוסרים עליהן. עבור הפילוסוף הרציונלי המערבי, או שאין בעולם סתירות בכלל, או שהן סגורות ומגודרות בתחום שאיש כמעט איננו יכול להתקרב אליו. מי שבכל זאת רצה להתנסות באופי החורג מגדר ההיגיון של המציאות הרוחנית, נאלץ בדרך כלל לעזוב את המסגרת המקובלת, ולפנות לכתות מיסטיות שוליות שנתקלו בעויינות וברדיפות של המימסד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
האל וישנו. פועל במרחב הגבולי של "לא זה ולא זה"
|
|
|
|
|
|
|
המרחב הגבולי של ה"לא זה ולא זה"
|
|
|
|
|
|
|
בהודו, המצב הוא שונה. חוקי ההיגיון הם מלכתחילה יותר רחבים וגמישים, ויש בהם אפשרויות נוספות שאינן קיימות במסגרת ההיגיון המערבי. לפיכך, אין בהודו הפרדה ברורה כזו בין אופן השיח הרציונלי, המציית לחוקי הלוגיקה, לבין אופן השיח המיסטי, המפר אותם. דברים והיפוכם יכולים להתקיים זה בצד זה, כאשר האמת מחברת אותם וחומקת ביניהם. יתרה מזו, המציאות הרוחנית והמעשית אינן נפרדות, משום ששתיהן יכולות לנצל את מרחב האפשרויות של "לא זה ולא זה". זה אולי מה שמאפשר את האיכות מלאת הניגודים והסתירות של הרחוב ההודי.
אבל כאן אולי כדאי לפנות לעולם הסיפורים והמיתוסים, המקשר בין חוויית החיים של האדם ההודי לבין המציאות הרוחנית. כעת אנו מדברים לא על עקרונות פילוסופיים מופשטים, אלא על סיפור מוחשי שאפשר להזדהות איתו ולהעביר את החוויה שלו, למשל באמצעות הצגתו בפסלים ובציורים.
אחת הדמויות הנפוצות באמנות ההודית המסורתית היא דמותו של נראסימחה, שהוא הגלגול (אוואטאר) הרביעי מבין עשרת הגלגולים של האל וישנו. על פי המיתוס ההודי, וישנו מופיע מדי פעם בדמות מוחשית כדי להציל את העולם. בפעם הזאת היה מדובר במלך, שביצע תרגילי יוגה מאומצים וקיבל בתמורתם מתנה מהאלים. המתנה היתה שהוא לא יוכל למות לא בידי אדם ולא בידי חיה, לא ביום ולא בלילה, לא בבית ולא בחוץ, לא על האדמה ולא בשמים. המלך היה בטוח שבכך הוא מקבל חסינות מוחלטת, והפך להיות יהיר ורשע. הוא מילא את הארץ בהרס ובאלימות, בני האדם ביקשו מהאלים עזרה, והאלים פנו אל וישנו והעירו אותו מתרדמתו הקוסמית.
וישנו הופיע כאמור בדמות נראסימחה, שגופו גוף אדם וראשו ראש אריה, כלומר לא אדם ולא חיה. הוא בא לארמון המלך בשעות בין הערביים, כלומר לא ביום ולא בלילה. הוא נשא את המלך אל מפתן הדלת, כלומר לא בבית ולא בחוץ. הוא הרים אותו בידיו, כך שהיה לא על פני האדמה ולא בשמים. ואז הוא קרע את בטן המלך בצפורניו והרג אותו. המלך הרשע חשב כמובן במונחים דומים לאלה של הלוגיקה המערבית, שבהם בין ה"כן" וה"לא" אין שום דבר. אבל נוכחותו ופעולותיו של האל ההודי חומקים מהמסגרת המוגבלת הזו, והם מתקיימים במרחב הגבולי של ה"לא זה ולא זה".
לכתבות נוספות בסדרת הכתבות על הודו:
מההמולה הרוחשת של המקדש אל ההמולה הרוחשת של הרחוב
דקארט לא היה בודהיסט
לאתר של יואב בן דב
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
