 |
 |
|
|
|
|
| פרק מאנתולוגיית החשיש: המדען קארל סאגאן על הסוטול ושבחו |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
NRG מעריב
5/9/2004 9:42 |
|
|
|
|
|
|
|
הכל התחיל לפני עשר שנים. הגעתי לתקופה הרבה יותר רגועה בחיי, זמן שהתחלתי לחוש שבחיים יש יותר ממדע, זמן של התעוררות המודעות החברתית שלי, זמן שהייתי פתוח לחוויות חדשות. התחברתי עם קבוצה של אנשים שעישנו מדי פעם קנבוס, לא באופן קבוע, אבל בעונג ניכר. בתחילה לא רציתי לקחת בזה חלק, אבל תחושת האושר שהקנבוס ללא ספק מחולל, והעובדה שהצמח לא גורם לשום התמכרות פסיכולוגית שיכנעו אותי לנסות. החוויות הראשונות שלי היו מאכזבות למדי; לא היתה לזה שום השפעה, והתחלתי להעלות השערות שונות על הקנבוס, למשל שהוא פלצבו הפועל באמצעות ציפייה ונשימת-יתר ולא בתוקף תכונותיו הכימיות. אבל לאחר חמישה או שישה נסיונות כושלים – זה בכל זאת קרה. שכבתי פרקדן בסלון של חבר ובחנתי בעצלתיים את הצללים שהטיל על התקרה עציץ (לא של קנבוס!). לפתע התחוור לי שאני בוחן פולקסוואגן מיניאטורית, שהופיעה בקווי-מיתאר מובחנים בצללים, לפרטי פרטים מורכבים. הטלתי ספק רב בתפיסה זו וניסיתי למצוא אי-התאמות בין מכונית פולקסוואגן ומה שראיתי על התקרה. אבל הכל היה שם, עד לצלחות של הגלגלים, ללוחית הרישוי, מירקם הצבע, ואפילו הידית הקטנה לפתיחת תא המטען. כשעצמתי את עיני, נדהמתי לגלות סרט שמוקרן על הצד הפנימי של עפעפי. הבזק... תמונת נוף כפרי פשוטה עם בית חווה אדום, שמים כחולים, עננים לבנים, שביל צהוב מתפתל בין גבעות ירוקות אל האופק... הבזק... אותו הנוף, בית כתום, שמים חומים, עננים אדומים, שביל צהוב, שדות סגולים... הבזק... הבזק... הבזק. ההבזקים הופיעו בקצב
פעימות הלב. בכל הבזק הופיע אותו נוף פשוט, אבל בכל פעם במערך צבעים שונה... גוונים עמוקים להפליא, ומשתלבים זה עם זה בהרמוניה מהממת. מאז עישנתי מדי פעם ונהניתי הנאה עמוקה. זה מגביר רגישויות רדומות ויוצר אפקטים שבעיני הם מעניינים אפילו יותר, מסיבות שאעמוד עליהן בהמשך.
אני זוכר חוויה ויזואלית מוקדמת אחרת עם קנבוס שבה התבוננתי בלהבת נר וגיליתי בליבת הלהבה, עומד באדישות מרשימה, את הג'נטלמן בגלימה וכובע שחור שמופיע על התווית שעל בקבוקי שרי סאנדמן. התבוננות בלהבות בזמן סוטול, דרך אגב, ובמיוחד דרך קליידוסקופ, היא חוויה נוגעת ללב ויוצאת-דופן ביופיה.
אני רוצה לציין שאף פעם לא עלה בדעתי שהדברים האלה נמצאים שם באמת. ידעתי שאין שום פולקסוואגן על התקרה ושום איש-סלמנדרה של סאנדמן בלהבה. אני לא מרגיש שום סתירה בחוויות הללו. יש בי חלק יוצר, שבורא אותן תפיסות שנחשבות מוזרות בחיי היומיום; ישנו חלק אחר שהוא מעין צופה. בערך חצי מהתענוג נובע מהחלק הצופה, שמעריך את העבודה של החלק היוצר. אני מחייך ולפעמים אפילו צוחק בקול רם מהתמונות שבתוך העפעפיים שלי. מבחינה זו, אני מניח שבחוויית הקנבוס יש אלמנטים שמזכירים פסיכוזה, אבל לא חשתי פאניקה או חרדה, כמו אלו שמלוות חלק מהפסיכוזות. זה נובע, כנראה, מהעובדה שאני יודע כי זה הטריפ שלי עצמי, ושאני יכול לחזור מהסוטול במהירות ברגע שארצה. התפיסות המוקדמות שלי היו כולן ויזואליות, וכמעט בלי תמונות של בני-אדם, אבל שתי תופעות אלו השתנו במרוצת השנים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מספיק ג'וינט אחד
|
|
|
 |
|
|
|
אני מוצא היום שג'וינט יחיד מספיק כדי למסטל אותי. אני בוחן אם אני מסטול בכך שאני עוצם עיניים ומחפש אחר ההבזקים. הם מופיעים הרבה לפני שחלים שינויים כלשהם בתפיסות שלי, ויזואליות או אחרות. ייתכן שזה קשור ליחס בין אות לרעש, היות שבעיניים עצומות, רמת הרעש הוויזואלי נמוכה. היבט מעניין אחר מבחינה תיאורטית הוא ריבוי הקומיקס בתמונות שבהבזקים: רק קווי-המיתאר של דמויות, קריקטורות, ולא תצלומים. אני מאמין שזה בסך-הכל עניין של דחיסת מידע; אי-אפשר לתפוס את תוכנה המלא של תמונה הכוללת את כל הנתונים של תצלום רגיל, נאמר 108 ביטים, בשבריר שנייה שבה נמשך הבזק. וחוויית ההבזקים מותאמת, אם זאת המילה, להערכה מיידית. האמן והצופה הינם אחד. זה לא אומר שהתמונות אינן מפורטות ומורכבות. לאחרונה הופיעה בפני תמונה שבה שוחחו שני אנשים, והמילים שהם אמרו הופיעו ונעלמו בצבע צהוב מעל לראשיהם, בקצב של משפט לכל פעימת לב. באופן זה יכולתי לעקוב אחר השיחה. מדי פעם הופיעה מילה באותיות אדומות בין הצהובות מעל לראשיהם – ממש בהקשר של השיחה. כל סדרת התמונות שתיארתי כאן ושכללה, אני מעריך, לפחות 100 מילים צהובות ובערך 10 אדומות, נמשכה פחות מדקה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קנאביס ואמנות
|
|
|
|
|
|
|
ההתנסות בקנבוס שיפרה במידה ניכרת את ההערכה שלי לאמנות, תחום שלא ממש הערכתי לפני כן. היכולת להבין את כוונת האמן בזמן הסוטול נמשכת לעיתים גם אחריו. זהו אחד מהגבולות האנושיים שקנבוס עזר לי לחצות. זכיתי לכמה תובנות הקשורות באמנות, שאני לא יודע אם הן נכונות או שגויות, אבל היה כיף לנסח אותן. לדוגמה, התבוננתי זמן-מה מסטול בעבודה של הסוריאליסט הבלגי איב טאנגי. כעבור כמה שנים, עליתי לחוף משחייה ארוכה בקריביים וצנחתי מותש על החול שנוצר מהסחף של שונית אלמוגים קרובה. תוך בחינה עצלה של שברי האלמוגים הפסטליים שיצרו את החוף, ראיתי לנגד עיני ציור ענקי של טאנגי. אולי טאנגי ביקר בחוף כזה בילדותו. שיפור דומה מאוד בהערכה שלי למוזיקה הופיע גם הוא עם הקנבוס. בפעם הראשונה, יכולתי לשמוע את החלקים הנפרדים של הרמוניה בשלושה קולות ואת העושר של הקונטרפונקט. מאז גיליתי שמוזיקאים מקצועיים יכולים די בקלות לשמוע בראשם בו-בזמן קולות נפרדים רבים, אבל עבורי זאת היתה הפעם הראשונה. גם כאן, חוויית הלמידה בזמן סוטול נמשכה לפחות במידת-מה גם אחריו. ההנאה מאוכל מוגברת; אנחנו חשים טעמים וניחוחות, שמסיבה כלשהי אנחנו טרודים על-פי-רוב מכדי להבחין בהם. אני יכול להקדיש את מלוא תשומת-הלב שלי לחישה. לתפוח-אדמה יהיו מירקם, גוף וטעם כמו לתפוחי-אדמה אחרים, אבל בעוצמה חזקה יותר. קנבוס מגביר גם את ההנאה ממין; מצד אחד, הוא מעניק רגישות חדה, אבל מצד שני הוא דוחה אורגזמה: במידה מסוימת משום שהוא מסיח את דעתי בשפע התמונות שעוברות לנגד עיני. נראה שמשך האורגזמה מתארך במידה ניכרת בפועל ממש, אבל ייתכן שזוהי החוויה הנפוצה של התרחבות הזמן שמתרחשת בזמן עישון קנבוס.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תפיסה קיומית של האבסורדי
|
|
|
|
|
|
|
אינני איש דתי במובן הרגיל, אבל יש היבט דתי בחלק מהסוטולים. הרגישות המוגברת בכל התחומים מעניקה לי תחושה של שיתוף עם הסובבים אותי, הן החיים והן הדוממים. לעיתים, מעין תפיסה קיומית של האבסורדי גוברת עלי ואני רואה בוודאות נוראית את הצביעות והגינונים שלי-עצמי ושל חברי. ובפעמים אחרות, קיים אבסורד במובן אחר, מודעות עולזת וגחמנית. שני המובנים הללו של האבסורדי יכולים להתחבר זה לזה, וברבים מהסוטולים המוצלחים ביותר שלי חלקתי חוויות עם אחרים. קנבוס מעניק לנו מודעות שכל חיינו אנחנו נוהגים להתעלם ממנה, לשכוח אותה ולסלק אותה מראשנו. ההבנה מהו העולם באמת – עשויה לשגע; קנבוס גרם לי לחוש חלק מהתחושות של מה זה להיות משוגע, ואיך אנחנו משתמשים במילה "משוגע" כדי להימנע מלחשוב על דברים כואבים מדי. בברית-המועצות מקובל לאשפז מתנגדים פוליטיים בבתי-חולים לחולי-נפש. אותו הדבר עצמו, אולי בצורה ברוטלית פחות, קורה גם כאן: "שמעת מה לֶני בְּרוּס אמר אתמול? הוא בטח משוגע." בזמן סוטול מקנבוס גיליתי שיש בין האנשים האלה מישהו שאנחנו מכנים משוגע.
כשאני מסטול אני יכול לחדור אל העבר, להיזכר בזכרונות ילדות, בחברים, בקרובי משפחה, בצעצוע, ברחובות, בריחות, בצלילים ובטעמים מעידן שנעלם. אני יכול לשחזר את ההתרחשויות עצמן באירועים מהילדות, שלא הבנתי אותם לגמרי בזמן שהם קרו. רבים מהטריפים שלי עם קנבוס, אבל לא כולם, כוללים איזושהי סמליות החשובה לי – אם כי לא אנסה לתארה כאן – מעין מנדאלה שמובלטת בזמן סוטול. אסוציאציות חופשיות למנדאלה הזאת, הן ויזואליות והן מילוליות, הולידו מערך תובנות עשיר. אגדה נפוצה בנוגע לסוטולים כאלו היא שהמשתמש משלה את עצמו שמדובר בתובנה אדירה, אבל זו אינה שורדת את הבדיקה הקפדנית בבוקר שלמחרת. אני משוכנע שזו טעות, ושהתובנות ההורסות שהשגתי כשהייתי מסטול הן תובנות אמיתיות; הבעיה העיקרית היא לצקת את התובנות האלו לצורה מקובלת על העצמי השונה למדי, שאנחנו חווים כשאנחנו מתפכחים ביום למחרת. אחת העבודות הקשות ביותר שעשיתי מעודי היתה לתעד את התובנות הללו בהקלטה או בכתיבה. הבעיה היא שעוד עשרה רעיונות או תמונות, מעניינים אולי יותר, הולכים לאיבוד במאמץ לתעד אחד מהם. קל להבין למה אפשר לחשוב שזה בזבוז אנרגיה לטרוח כל-כך לרשום את המחשבה, מעין הפרעה של האתיקה הפרוטסטנטית. אבל מאחר שאני חי את מרבית חיי פיכח, טרחתי ועשיתי זאת – בהצלחה, אני משער. דרך אגב, אני מוצא שאפשר לזכור תובנות טובות וסבירות ביום שלמחרת, אבל רק אם הושקע מאמץ לרשום אותן בדרך כזו או אחרת. אם אני רושם את התובנה או אומר אותה למישהו, אני יכול לזכור אותה בלי שום עזרה בבוקר למחרת; אבל אם אני רק אומר לעצמי שאני חייב להשתדל לזכור, אני אף פעם לא זוכר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קנאביס לכתיבת מאמרים
|
|
|
|
|
|
|
אני מוצא שמרבית התובנות שאני מגיע אליהן בזמן סוטול מתמקדות בעניינים חברתיים, תחום למדנות יצירתי שונה מאוד מזה שבזכותו התפרסמתי. אני זוכר מקרה אחד, כשהתקלחתי עם אשתי בזמן סוטול, שעלה בי רעיון בנוגע למקורות הגזענות ומופרכותה במונחים של משטחי גָאוּס. זה היה היבט טריוויאלי במידת-מה, אבל כזה שנידון לעיתים רחוקות. ציירתי את המשטחים בסבון על קיר המקלחת, והלכתי לכתוב את הרעיון. רעיון גרר רעיון, ובסיומה של כשעה של עבודה קשה ביותר, גיליתי שכתבתי אחד-עשר מאמרים קצרים על טווח רחב של נושאים חברתיים, פוליטיים, פילוסופיים וביולוגיים-אנושיים. מקוצר היריעה אני לא יכול להיכנס לפרטי המאמרים הללו, אבל על-פי כל הסימנים החיצוניים, כגון תגובות ציבוריות והערות של מומחים, נראה שהם כוללים תובנות תקפות. השתמשתי בהן בנאומים בטקסי חלוקת תארים באוניברסיטה, בהרצאות ציבוריות ובספרים שלי. אבל תרשו לי לפחות להמחיש את הטעם של תובנה כזאת והדברים הנלווים לה. לילה אחד, מסטול מקנבוס, התעמקתי בילדות שלי, מעין אנליזה עצמית, והיה נראה לי שאני ממש עושה עבודה טובה. ואז עצרתי וחשבתי כמה מפליא שזיגמונד פרויד עצמו, בלי עזרה של סמים, יכול היה להגיע לאנליזה העצמית שלו. ואז היכתה בי המחשבה כמו רעם ביום בהיר: הרי זה לא נכון, פרויד העביר עשור לפני האנליזה העצמית שלו בניסויים בקוקאין וכמיסיונר לסם; וזה נראה לי די ברור שהתובנות הפסיכולוגיות האמינות שפרויד תרם לעולם נבעו, לפחות חלקית, מחוויית הסמים שלו. אין לי מושג אם זה נכון עובדתית, או אם ההיסטוריונים של פרויד היו מסכימים עם הפרשנות הזאת, או אפילו אם רעיון כזה פורסם בעבר, אבל זוהי השערה מעניינת והיא גם עוברת בדיקה ראשונית בעולם הפיכחים.
|
|
|
|
|
|
|  | | עטיפת הספר. הוצאת חרגול | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
