'ניו אייג NRG - על מדיטציה ואלקטרוניקה

ראשי > ניו אייג' > פותחים ראש > כתבה

על מדיטציה ואלקטרוניקה

ד''ר יואב בן דב על האימוץ ההודי של טכנולוגיה מערבית מול העניין המערבי בטכניקות תודעה מזרחיות

דפדף בניו אייג'

ד''ר יואב בן דב
13/9/2004 10:43

בכתבות הקודמות סקרנו כמה מהמאפיינים החשובים של התרבות ההודית, בהיבטיה השונים: מחוויית החיים היומיומית של הרחוב ההודי, דרך מבנה המקדש והפסלים המעטרים אותו, ועד למיתוסים ולפילוסופיה. כפי שראינו, התרבות ההודית מתאפיינת בהדגשה של ריבוי לעומת אחדות, וביכולת לקבל סתירות ולחיות איתן. יתרה מזו, הריבוי והסתירות של חוויית החיים ושל התרבות ההודית אינם רק עקרונות מופשטים של חשיבה ושל יצירה אמנותית וספרותית, אלא הם גם משקפים ומבטאים את ההיבטים של ריבוי וסתירות בתוך הנפש האנושית.

את העקרונות האלה של ריבוי וסתירה, המאפיינים כאמור את התרבות ההודית, הצבנו בכתבות הקודמות מול העקרונות ששלטו בתרבות המערבית המסורתית: אל אחד, נפש אחת, אמת אחת. כפי שתיארנו, העקרונות המערביים האלה עברו ללא שינוי מהותי מן הדת המונותאיסטית של ימי הביניים אל המדע של התקופה המודרנית. כך לדוגמה הצגנו את "שיווה, המואר, זה אני" של הפילוסוף ההודי שאנקארה כניגוד לאמירה "אני חושב, משמע אני קיים" של הפילוסוף הצרפתי דקארט. באופן דומה, כנגד העיקרון "או אמת או שקר" של הלוגיקה המערבית המסורתית, הצבנו את ה"לא זה ולא זה" של הלוגיקה ההודית.

אפשר אפוא לומר שהכלים המחשבתיים, הפולחניים

והאמנותיים שהתפתחו בתרבות ההודית מאפשרים לתת ביטוי ומענה לתחושת הריבוי והסתירות הקיימים בתוך נפשנו, ובמציאות הסבוכה והמורכבת שבה אנו חיים ופועלים. זהו אולי המקור לאותה משיכה שאנשים רבים חשים כיום כלפי הודו והתרבות שלה. אבל התייר המערבי שנוסע להודו מבטא בכך משהו חשוב לא רק על הודו, אלא גם על המערב. בעצם, המסע הרוחני הזה הוא עצמו חלק מהתרבות המערבית - לא התרבות המערבית המסורתית, שאותה כאמור הצבנו מול התרבות ההודית, אלא התרבות המערבית של ימינו.

ואולי אפשר לראות כאן ביטוי לתהליך של שינוי יסודי בתפיסות המקובלות, תהליך שהתפתח לאיטו במהלך המאה העשרים וכיום, לקראת המאה העשרים ואחת, כבר אפשר לחוש בהשפעתו כמעט בכל תחומי החיים. בעצם, מדובר בעולם שלם של מושגים ודרכי חשיבה חדשות, שההתעניינות בתורות מיסטיות ובמסעות רוחניים להודו היא רק אחד מההיבטים שלו. אם רוצים, אפשר אף לראות בנבואות ובתחזיות בדבר "עידן חדש", שנשמעו בשוליים האיזוטריים של תרבות המערב במהלך כל המאה העשרים, איזשהו ביטוי עמום של תחושת השינוי המתרחש. ואכן, כשרעיון העידן החדש הפך לתנועה המונית משנות השישים ואילך, הודו הופיעה מיד כמקור השראה מרכזי של תנועת הניו אייג'.


	התקרבות לא סימטרית


	המפגש בין הודו למערב מחולל כמובן שינויים גם בתרבות ההודית, והשינויים שקורים בהודו הם אף יותר גלויים לעין כאשר מתבוננים בשתי התרבויות האלה במבט שטחי. בדרך כלל, כשמתבוננים בהודו ובתרבויות מסורתיות אחרות, מה שבולט מיד לעין הוא האופן שבו הטכנולוגיה המודרנית, עם אורח החיים ומערכת הערכים הקשורים בה, משפיעה עליהן ומעצבת אותן מחדש. ואכן, ברור שהודו עברה במהלך המאה העשרים שינויים חריפים וקיצוניים, חלקם אף אלימים, שקירבו אותה במידה רבה למה שמתרחש בארצות המערב. השינויים האלה הם בולטים לעין מכיוון שיש להם ביטוי חומרי ברור: מכוניות, קווי חשמל וטלפון, מפעלי תעשייה כבדה, קולנוע וטלוויזיה וכדומה. לכאורה, הודו וארצות לא מערביות אחרות הולכות ומאבדות את זהותן הייחודית, והופכות להיות יותר ויותר דומות לגירסה ענייה של מדינות המערב. אולם אם מתבוננים לא רק בהיבטים החומריים של התרבות, שבהם היתרון של ארצות המערב המתועשות הוא ברור, אלא גם בהיבטים הרעיוניים והרוחניים שלה, אזי אפשר להבחין בתהליך מעניין שקורה דווקא בתרבות המערבית. דרכי חשיבה ומערכות מושגים, שהן קרובות לאלה שהתפתחו בהודו, מתחילות להיות יותר ויותר מקובלות במערב. אין מדובר כאן רק בשיטות רוחניות כמו יוגה ומדיטציה, או בהצלחה הבינלאומית של גורואים וכתות הודיות. כפי שנראה בהמשך, מושגי יסוד של החשיבה המערבית - אפילו בתחום "המערבי" ביותר, כלומר תחום המדע המדויק - משנים כיום את פניהם וקולטים אל תוכם מרכיבים חדשים, שאינם כה שונים מאלה שהתפתחו בהודו. מול ההתקרבות החומרית של הודו לתרבות המערב, אפשר אפוא לדבר על גם התקרבות רוחנית ורעיונית של תרבות המערב להודו.


	קולנוע ומציאות


	אבל ההתקרבות של המערב להודו ושל הודו למערב איננה סימטרית. למעשה, אפשר לומר ש"המערביות" של הודו המודרנית היא במידה רבה משהו שמתרחש רק על פני השטח. הודו אמנם קולטת במהירות את שיטות הטכנולוגיה המערבית, אך היא מעניקה להן צורות ותכנים משלה. למשל הקולנוע ההודי, הוא משתמש באותן שיטות טכניות כמו הקולנוע המערבי, ולכאורה יש כאן חיקוי של הודו את המערב, אולם הסרטים המופקים בהודו בנויים על פי מתכונת עלילתית וסולם ערכים שונים לגמרי. יתרה מזו, גם המקום שהקולנוע תופס בחברה ובתרבות ההודיות הוא ייחודי. כך למשל שחקן קולנוע הודי, הזוכה לפופולריות גדולה, יכול במקרים רבים לעבור לפוליטיקה ולנצל בה את הפופולריות שלו. היו אף כמה מקרים של שחקנים שגילמו דמויות של אלים, ואז עברו לפוליטיקה וזכו להערצה ולפולחן כאילו היו האלים עצמם. במילים אחרות, שלושת תחומי העיסוק וההוויה של שחקני קולנוע, פוליטיקאים ואלים, שבתפיסה המערבית המסורתית הם שונים וזרים לחלוטין, הופכים בהודו להיות מעורבים זה בזה בדרך שאיננה ניתנת להפרדה. מנקודת מבט של התפיסה המערבית המודרנית, הערצה כזו לשחקני קולנוע יכולה להיראות כביטוי לפרימיטיביות המחשבתית של כפריים נבערים, שאינם מסוגלים להבדיל בין השחקן האנושי לבין הדמות האלוהית שהוא מגלם בסרט. אבל בעצם, במערכת המושגים ההודיים, אין שום דבר מגוחך או נלעג בייחוס של תכונות אלוהיות לשחקן קולנוע רק משום שהוא גילם דמות של אל. נניח לדוגמה ששחקן מסוים נבחר לגלם את דמותו של האל ראמה ועשה זאת באופן משכנע, כלומר העביר לקהל הצופים תחושה ממשית של נוכחות האל. במונחים הודיים אפשר לטעון שמלכתחילה הבחירה בשחקן הזה לא היתה מקרית אלא ביטאה את הקארמה שלו, כלומר את המבנה הרוחני של נפשו שעוצב עוד בטרם נולד. אפשר אפוא לומר שהקארמה של השחקן ייעדה אותו מלכתחילה לגלם את דמות האל, ולכן היא מבטאת נוכחות אלוהית בחייו. על פי ההיגיון הזה, אם אנשים רבים חשים בהופעתו של השחקן את נוכחותו של האל, פירוש הדבר הוא שהאל אכן נוכח באישיותו של השחקן. כביכול, האל בחר לבוא לעולם בדמותו של השחקן, להופיע בסרטים ולעורר תחושות רוחניות מסוימות בקרב קהל הצופים. בהודו, שבה האלים ממילא מופיעים מדי פעם בעולם בדמויות אנושיות או אחרות, נוכחות כזו של האל או חלק ממנו בגוף ובנפש של דמות אנושית היא דבר שבהחלט יכול להתקבל על הדעת. במילים אחרות, השחקן אכן ראוי להערצה אלוהית, משום שהוא מבטא באישיותו וביכולת המשחק שלו את הנוכחות האלוהית בנפשו ובגופו של האדם - משהו דומה לאותה מובאה שהבאנו קודם מדברי שאנקרה, "שיווה, המואר, זה אני".


	מבנה העומק נשאר הודי


	מה מלמדת אותנו הדוגמה הזאת? טכנולוגיה חומרית מערבית של מצלמות וסרטי צלולויד מגיעה להודו ונקלטת בה, אולם לובשת במשך התהליך דמות חדשה שהיא חסרת פשר במונחים מערביים מסורתיים. במובן זה, הקליטה של טכנולוגיה חומרית מערבית בהודו היא במידה רבה שטחית, ומה שקובע את התגובה האנושית לטכנולוגיה הזאת הוא מבנה העומק הרוחני והרעיוני שנשאר הודי. כעת אפשר לפנות לתרבות המערב של ימינו ולשאול האם מה שקורה בה כיום איננו מבטא בעצם תהליך הפוך. על פני השטח, נראה שהשימוש בטכנולוגיה חומרית מערבית בכל תחומי החיים הולך ומתגבר ומגיע לשיאים שלא נודעו קודם. אולם כפי שעוד נחזור ונסביר בהמשך, מבני העומק הרעיוניים והרוחניים של תרבות המערב משנים כיום את אופיים, ובתהליך הזה הם הופכים להיות קרובים במידה לא מעטה למה שהתפתח בתרבות ההודית המסורתית. בסופו של דבר, אפילו הדרך שבה הטכנולוגיה המודרנית נקלטת בארצות המערב מתחילה כיום לגלות מאפיינים "הודיים". כנגד הדוגמה של הקולנוע ההודי שהבאנו קודם, אפשר למשל לחשוב על המכשירים האלקטרוניים המשמשים כיום כעזרים להשפעה על תהליכים גופניים ונפשיים, כמו לדוגמה להשגת מצב של ריכוז או של הרפיה. בין המכשירים האלה אפשר למנות את מכשירי הביופידבק, או את המכשירים מסוג "מיינד גיר", המשפיעים על הפעילות המוחית בעזרת פולסים אורקוליים. כדי לבנות מכשיר כזה, יש להכיר את התיאוריות והשיטות של האלקטרוניקה המערבית ולהשתמש בדרכי חשיבה שבמסגרת סדרת הכתבות הזאת זיהינו כדרכים מערביות מסורתיות: את הפלוס צריך לחבר לפלוס ולא למינוס, ואין כאן מקום למשחקי ה"לא זה ולא זה" של הלוגיקה ההודית. אבל מלכתחילה, מכשיר כזה מניח שהמשתמש מודע ליכולת שלו לשלוט ולכוון מצבי תודעה, ושהוא מכיר שיטות להכוונה כזו, כמו למשל השיטות ההודיות של יוגה ומדיטציה.


	כולם מרוויחים


	יש כאן אפוא שילוב של "מערביות" עם "הודיות", כאשר כל אחת מהן פועלת ברמה אחרת, אבל שתיהן חיוניות לקבלת המוצר המוגמר. אלקטרוניקה מערבית דרושה כדי שהמכשיר יוכל לפעול. אבל קיומו של ציבור משתמשים שהושפע מתפיסות הודיות דרוש גם הוא, משום שבלעדיו לא יהיה למכשיר קהל יעד, ואז איש לא ירצה לייצר ולשווק אותו. וכמובן, בלי אווירה תרבותית שבה אנשים חושבים בכלל על שיטות של ריכוז והרפיה שחוצות את הגבולות שבין הגוף והנפש, גם לא יהיה מי שיפתח את המכשיר. בסופו של דבר, המציאות האנושית שבה מתקיימים זה לצד זה גם מדע מערבי וגם שיטות הודיות של ריכוז והרפיה, מביאה לכך שיש מי שמפתח את המכשיר, יש מי שמשווק אותו, ויש מי שמשתמש בו ומפיק ממנו תועלת. כולם מרוויחים, ואת התועלת הזאת אי אפשר היה להפיק אילו מלכתחילה היינו מוותרים על אחד משני המרכיבים שהשתתפו בהבאתה אל העולם. מה שאנחנו רואים כאן יכול אולי לבטא תהליך מעניין של התקרבות בין התרבות ההודית לבין תרבות המערב. התרבות ההודית שומרת במידה רבה על מבני העומק שלה ומאמצת, על פני השטח, טכנולוגיה מערבית. לעומת זאת, התרבות המערבית ממשיכה, על פני השטח, את המסורת המדעית-חומרנית שלה, בעוד שכמה ממבני העומק שלה משנים את צורתם והופכים להיות יותר "הודיים". ואכן, מערכות המושגים ודרכי החשיבה של "התרבות המערבית המסורתית", כפי שהצגנו אותה בכתבות הקודמות, נראות כיום לאנשים רבים - ובקרב קוראי "ניו אייג'", אולי אף יותר מאשר בכלל הציבור - כמסגרת קשוחה ומיושנת שצריך להשתחרר ממנה במידה זו או אחרת, כלומר כמשהו ששייך לעבר יותר מאשר לעתיד. מה בדיוק יתפוס את מקומה של המסגרת הזאת, ובאיזו מידה הוא יהיה קרוב ברוחו למבנים המחשבתיים, החווייתיים והרוחניים שהתפתחו בהודו? על השאלה הזאת אי אפשר לענות באופן פסקני, בין השאר משום שאנחנו, החיים בתקופת המעבר של סוף המאה העשרים, יכולים במידה רבה לקבוע בהחלטות ובהעדפות שלנו את כיוון ההתפתחות העתידי ואת התבניות שאותן תלבש המאה הבאה. עם זאת, כיום אפשר כבר להצביע על תהליכים מעניינים של שינוי תפיסתי המתרחש במושגי היסוד של החשיבה המערבית, ומקרב אותם במידה רבה למושגים שהתפתחו בהודו. כאמור, שינויים כאלה מתרחשים בתחומים רבים, שהמדע המדויק הוא אחד מהם. בכתבות הבאות ננסה לבחון כמה מהמושגים האלה, שהופיעו כאמור בשנים האחרונות בתוך המדע המערבי, ולאפיין את הנוכחות שלהם בתרבות ובהוויית החיים ההודית.


	לכתבות הקודמות בסדרה "המסע להודו"


	מההמולה הרוחשת של המקדש אל ההמולה הרוחשת של הרחוב - על אחדות וריבוי בתרבות ההודית. דקארט לא היה בודהיסט - על ריבוי האלים בתרבות ההודית, רעיון האחדות המערבי והשיקוף של שניהם בנפש האדם. לא זה ולא זה - על הלוגיקה המערבית של "או שכן או שלא" אל מול הלוגיקה ההודית המקבלת סתירות ומשתמשת בהן כדי לפעול בגבול של "בין לבין". לאתר של יואב בן דב

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

פותחים ראש
	אימה ופחד: כך המוח מונע מאיתנו לעשות מדיטציה
	האל שבאל.אס.די
	על תפיסת הזמן של ספר ויקרא: פרשת שבוע
	גני שעשועים מהגיהנום: גלריית צילומים