 |
/images/archive/gallery/172/890.jpg קרלוס קסטנדה.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עד היום לא ברור האם קרלוס קסטנדה חווה או הזה את הבסט סלרים שלו. אבל זה ממש לא חשוב. תולדות הניו אייג' פרק 16 |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
אורי לוטן
22/9/2004 9:42 |
|
|
|
|
|
|
|
בשלהי שנות השישים-תחילת השבעים נפל דבר. שני שמות חדשים הצטרפו למעגל היוקרתי של מילים הנאמרות בכבוד מלכים: קרלוס קָ סטָנֶדה ודון חואן. קשה לתאר את עוצמת הפופולריות של שניהם בשנות השבעים. כולם ידעו מי הם, כולם הסכימו בלי הטל ספק
שהם האמת בהתגלמותה, ולא היה כמעט חדר שבו לא יכולת למצוא (בדרך כלל על המיטה, לצלילי "הצד האפל של הירח") את הספר שעורר את כל המהומה: "משנתו של דון חואן" מאת קרלוס קסטנדה.
הספר, שהופיע בתחילה בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, הפך ללהיט היסטרי ולמעשה גם היסטורי - הוא עדיין בסט סלר, כבר שלושים שנה אחרי הופעתו. יחד עם "ספר המתים הטיבטי", ספריו הראשונים של ראג'ניש (כיום אושו) וספרה של בטי פרידאן, "המיסטיקה הנשית" - היה זה אחד הספרים העיקריים שסימנו את המעבר מהעידן הפסיכדלי לעידן החיפוש העצמי שכיוונו היה בעיקר מזרחה. קסטנדה שינה את הכיוון. דרומה. ספרו לא רק היה הפופולארי מכולם, אלא גם גילה לניו אייג'רים הראשונים תרבות עתיקה נוספת שאיש פרט לחבורה ספציפית מאוד של היפים קליפורניים, ביניהם אלן גינזברג והקומונה שהקים הסופר קן קיזי ("קן הקוקיה") באוניברסיטת סטנפורד, לא נתן עליה את הדעת: התרבות האמריקאית המקורית, המסורת בת אלפי השנים של השבטים האינדיאנים השונים שמילאו את יבשת אמריקה, זו שהנצרות והיאנקים הראשונים עשו כמיטב יכולתם כדי למחוק מעל פני האדמה.
הפופולריות של שני ספריו הראשונים היתה כה גורפת, שלא תהיה זו הגזמה לומר שקסטנדה נתן למאה העשרים תנ"ך קטן ומקורי שהתאים היטב לצרכיה וטעמיה המיוחדים באותה תקופה. יותר מכך, דון חואן, הדמות המרכזית בספר, הפך למעין אלוהים קטן שגימד בתחילה את המוניטין של כל מי שטען לכתר הזה, והיו הרבה
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
פיוטי. גורם לך להרגיש כמו צמח
|
|
|
 |
|
 |
|
התעלול השטני
|
|
|
 |
|
|
|
"משנתו של דון חואן" לא היה סתם בסט סלר. הוא בפירוש עורר גל עצום של מחפשים שהתפכחו מהמסורת היודיאו-נוצרית ובפרט מההשקפה המערבית בדבר החיים המוות ומה שביניהם. סיפורו של קסטנדה, המבוסס על שיחות שערך כביכול עם זקן אינדיאני משבט היאקי שאותו פגש לדבריו בתחנת אוטובוס על גבול מקסיקו-קליפורניה, עורר מהפכה של ממש שמהר מאוד התפשטה מברקלי לכל מקום בעולם, והצית ויכוחים רציניים, גם בדרג האקדמי וגם בחוגים דתיים-רוחניים, בעיקר בשל נקודת המבט האלטרנטיבית שהציג למונח "מציאות" והמהפך התודעתי שדרש מהקורא.
כדי להבין את סיפורו של קסטנדה צריך אולי לפרש שני מונחים חשובים: שאמאניזם, ופֶּיוֹטִי. פיוטי הוא צמח פקעתי מעורר הזיות הצומח בחלקים מסוימים של דרום אמריקה. הצמח שימש את האינדיאנים גם כתשמיש קדושה וגם כצמח מרפא. כבר בהגיע האירופים הראשונים לעולם החדש עורר הפיוטי חילוקי דעות, התנגדות, דחייה ואפילו איסור. הכובשים הספרדים קראו לו ה"תעלול השטני", אבל למרות ההתנגדות שעורר בקרב הכובשים, המשיך הפיוטי לשחק תפקיד חשוב בחייהם של האינדיאנים במקסיקו ומעבר לה בין כל השבטים האינדיאנים של צפון אמריקה. גידול הפיוטי והשימוש בו הפך לאחד הפרקים המרתקים בהיסטוריה של העולם החדש והיווה אתגר רציני לאנתרופולוגים, פסיכולוגים, בוטניקאים ופרמקולוגים הממשיכים עדיין לחקור את הצמח ואת השפעתו הרפואית והמיסטית על היומיום האנושי.
אם עבור המוני אמריקאים היווה הפיוטי המשך ישיר לגילוי האל.אס.די, הרי שההפך הוא הנכון שכן הוא קיים ונמצא בשימוש כבר אלפי שנים. אפשר לומר שפולחן הפיוטי הוא האבטיפוס לחומרי ההזיה המערביים, אבל עבור האינדיאנים מדובר בתשמיש קדושה לכל דבר וגם אמצעי לרכישת ידע, בריאות וכוח. צמח הפיוטי נאכל בדרך כלל בקבוצה, ומעמדו כצמח דתי נובע מפעולתו הביולוגית הגורמת לתחושת נינוחות ורווחה, ומהאפקטים הפסיכולוגיים שלו הכוללים הזיות צבעוניות, תחושת ידע מעמיקה והתמזגות מוחלטת עם הטבע והיקום.
למעשה, הרבה אנשים שנטלו פיוטי מתארים את תחושתם כהזדהות מלאה עם "תחושותיו" של עולם הצומח. עבור האינדיאנים נחשב הפיוטי כאמצעי האידיאלי ליצירת קשר עם אלוהים בלי עזרת כומר. על פי אמונתם זו בדיוק הסיבה שלמענה יצר אלוהים את הפיוטי. בנוסף לכך מיוחסות לו גם תכונות רפואיות. לטענת האינדיאנים, שימוש ראוי בפיוטי מבטל את הצורך בכל תרופה אחרת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דון חואן
|
|
|
|
|
|
|
עבורי ישנה רק דרך אחת
|
|
|
|
|
|
|
אשר לשאמאניזם, אפשר לומר בזהירות שפירושה המיידי של המילה שאמאן הוא "בעל ידע". השאמאן הוא הדמות הרוחנית העליונה בתרבות האינדיאנית. הטקסים השאמאניסטים נחשבים לעתיקים יותר מכל הדתות הידועות לנו, כולל יהדות והינדואיזם. אפשר לומר שהמינוח שאמאן מחליף את מה שפעם היה מכונה "רופא אליל", מונח שעל פניו נראה כמילת גנאי אבל למעשה מתאר את שתי תכונותיו העיקריות של השאמאן, ידע קוסמי ותכונות מרפא. שני אלה הספיקו לכובשים האירופיים הנאורים, שאחד מהישגיהם היה חיסול כמעט מוחלט של התרבות האינדיאנית, ובכלל זה הריגת שאמאנים רבים בגין מעשי כישוף.
השאמאניזם מבוסס על האמונה שהעולם כפי שאנו רואים אותו שזור כוחות בלתי נראים המשפיעים על חיינו. להיות שאמאן דורש הכנה ארוכה ומפרכת, אם כי אין בתי ספר לשאמאנים דוגמת בתי ספר לרבנות או לכמורה. השאמאן נכנס לטראנס, בדרך כלל אם כי לא תמיד, באמצעות צמח הפיוטי שמכניס אותו לעולם הרוחות או מה שמכונה בז'רגון השאמאניסטי "המציאות הנפרדת". השאמאנים אמורים ליצור קשר עם האלמנטים הבלתי מורגשים במציאות הקיימת כדי לרפא מחלות פיזיות או נפשיות. יש חברות אינדיאניות המבדילות בין שאמאנים ומכשפים, ויש גם אחרות המאמינות שכל השאמאנים ניחנו ביכולת להרוג. רוב השאמאנים הם גברים אבל יש גם שאמאניות. ובחברות אינדיאניות מסוימות לובש השאמאן דמות גבר ואשה גם יחד. חשוב גם לציין שהשאמניזם אינו מוגבל דווקא לאינדיאנים האמריקאיים, אלא אפשר למצוא אותו, בשם כזה או אחר, בתרבויות עתיקות אחרות, גם באירופה.
מה שמחזיר אותנו לקרלוס קסטנדה ולדון חואן מָטוּס, שהתברר כשָאמאן אינדיאני משבט היאקי ממדינת סונורה שבמקסיקו. קסטנדה מתאר את יכולת ראייתו של דון חואן אל תוך המציאות האלטרנטיבית ומציג את צמח הפיוטי וצמחי קודש אחרים שהיו בשימוש כשערים אל תוך המסדרונות האפלים של חרדת אלוהים, בהירות המחשבה ועוצמה חסרת גבול. "משנתו של דון חואן" הוא מסע שהשאיר רושם בל יימחה על מיליוני קוראים ברחבי העולם והמשפט "עבורי ישנה רק דרך אחת, דרך הלב, והאתגר היחיד הוא לעבור אותה בשלמותה" הוא אחד מאבני היסוד של תרבות הניו אייג'.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
משנתו של דון חואן. עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
החריץ הקוסמי
|
|
|
|
|
|
|
קסטנדה, בהדרכת דון חואן, לוקח את הקורא למקומות פנטסטיים כמו למשל החריץ הקוסמי שבין חושך ואור, אל תוך עולם שאינו רק אחר משלנו, אלא כזה המבוסס על מציאות שונה לחלוטין. למעשה, אפשר לומר שהיה זה הספר הראשון שדיבר בגלוי על ראיית עולם אלטרנטיבית והתייחס ברצינות למסורת האינדיאנים האמריקאים. גם העיתונות הממוסדת יצאה מגדרה: "מזלנו שקסטנדה קיים", הכריז הניו יורק טיימס". "אין דרך להפריז בערכו", אמר ה"שיקגו טריביון" ואילו "לייף מגזין", מעוז השמרנות האמריקאית, קבע ששפיותו של קסטנדה מעניקה אפילו לתיאורים הביזאריים ביותר כוח ואמינות מדעיים. "הוא עוזר לנו לקבל מהיבשת שאותה גזלנו מתנת חוכמה מסתורית. אי אפשר לראות את העולם באותה דרך אחרי קסטנדה ודון חואן. קיים עולם אחר, ממש לנגד עינינו, עולם שהוא לפעמים מרתק ומקסים ולפעמים מפחיד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קרלוס קסטנדה
|
|
|
|
|
|
|
השמות החמים בעולם המיסטיקה
|
|
|
|
|
|
|
על פי הספר הראשון מציע דון חואן לקסטנדה להיות תלמידו וללמוד דרכו את "דרך הידע". הוא עונה תשובות מסובכות לשאלות נאיביות לכאורה של הסטודנט ומרבה בשבחם של צמחי ההזיה המסורתיים של שבטי האינדיאנים, שאחד מהם יהפוך בבוא הזמן ל"בן בריתו" ויעזור לו לראות את העולם כפי שהוא. למרות הנושאים המופשטים, השיחות מתנהלות בשפה ברורה, כמעט מדעית, כולל פרטים מדויקים. שני ספרים נוספים, "המסע לאיצטאלאן" ו"מציאות נפרדת" באו בעקבותיו והפכו גם הם לרבי מכר עולמיים. "מסע לאיצטאלאן" (שאותו הגיש בשם אחר) זיכה אותו בתואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה.
דון חואן וקרלוס קסטנדה היו בכל מקום, מעל ומעבר לכל גורו או מורה רוחני בן תקופתם. הם גם נלקחו ברצינות רבה על ידי העולם האקדמי והפכו לשמות החמים ביותר בעולם המיסטיקה. למרות ההמשך הבלתי צפוי והלא כל כך מכובד, צריך לומר ששלושת הספרים הם מרתקים, מחכימים וספרי חובה לכל מי שמתחיל לפלס את דרכו בספרייה ההיסטורית של עולם הניו אייג'.
לזכותו של קסטנדה ייאמר שאף שלא היה שאמאן בעצמו הוא היה בהחלט סופר מעולה. למרות זאת, חשדות לגבי אמינות הסיפור שלו החלו לצוף כבר באמצע שנות השבעים. פתאום התברר שמדובר בעבודת הגמר שלו באנתרופולוגיה, שאותה הגיש לאוניברסיטת ברקלי בתחילת שנות השישים. מומחים לאנתרופולוגיה הצביעו על כך שהקשר בין דבריו של דון חואן לבין המסורות הידועות של שבטי היאקי הוא קלוש במקרה הטוב.
ריצ'רד דה מיל, פרופסור לאנתרופולוגיה ומחברם של שני ספרים בהם הוא מפריך בסיסטמטיות את דבריו של קסטנדה, מראה כיצד מנהגיו ושפתו של דון חואן משתנים מספר לספר, וכיצד על פי לוח הזמנים שחישב, מתברר שמרבית הפגישות המתוארות כלל לא התקיימו. ומעל לכל, הצמחים ההזייתיים שעליהם הוא מדבר כלל אינם גדלים במדבר סונורה שבו התגורר דון חואן. הסקפטיקנים ביקשו ראיות לקיומו של דון חואן אבל נשארו עם חצי תאוותם בידם. כמו כן הובאו ראיות לכך שקסטנדה היה למעשה שקרן פתולוגי עוד מימי ילדותו ואף זייף כמה פעמים את האוטוביוגרפיה שלו עצמו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מדבר סונורה
|
|
|
|
|
|
|
סדנאות ב-600 דולר
|
|
|
|
|
|
|
חוקרים רבים הגיעו למסקנה הבלתי נמנעת שקסטנדה כתב את הספר לא על סמך טיול במדבר סונורה הלוהט אלא אחרי שקידה ארוכה על חומר ארכיוני באולמות הממוזגים של ספריית אוניברסיטת ברקלי. זה לא הפריע לו לפרסם שישה ספרים נוספים שזכו אף הם לפופולריות עצומה. בערוב ימיו הפך בעצמו למעין "הילֶר" והעביר סדנאות בניו יורק במחיר 600 דולר לנפש.
היום, שלושים שנה אחרי פרסום הספר הראשון, למעט כמה נשמות תמימות במיוחד, כבר אין כמעט מי שמאמין שקרלוס קסטנדה אכן הפך לעורב וטס בשמים, או נלחם על נשמתו עם המכשפה דיאבּלֶרה. השאלה העיקרית היא האם הזה קסטנדה את כל הדברים האלה בהשפעת פיוטי או בדה אותם מלבו. אני באופן אישי נוטה להאמין באפשרות הראשונה אם כי אני מסכים עם מגיניו הטוענים שאין זה חשוב. אין ספק שמגיעה לו תודה גם על הספרים המרתקים וגם על הצוהר שפתח לעולמם של האינדיאנים האמריקאים, עולם שלדאבוננו, עד היום רב בו הנסתר בו מן הנגלה. בכל מקרה, מגיע לו פרס נובל על הונאת הממסד בדרך אלגנטית כל כך. קסטנדה עזב את גופו בשנת 1998.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
