 |
/images/archive/gallery/172/910.jpg מלנכוליה.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| איבדתם עניין בחיים? אתם מתעוררים בבוקר עצובים? יש מצב שלקיתם ב"קוקורו נוקאזה", או בתירגום חופשי מיפנית: הנפש שלכם הצטננה וללב שלכם יש שפעת
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
יוסי רז
22/9/2004 10:09 |
|
|
|
|
|
|
|
בעיה מדאיגה ומעוררת תהייה בולטת בשנים האחרונות ביפן: צעירים רבים מדווחים על תחושות עצב ודיכאון. על רקע זה החל קמפיין פרסומי בעידוד המדינה, שמטרתו לעודד את האוכלוסיה לצרוך באופן גורף תרופות נגד דיכאון. "קוקורו נוקאזה? הנפש שלך לקתה בהצטננות? שתה סירופ נגד עצבות
ודיכאון".
בשעה שאמנויות הלחימה, הרייקי והזן היפני גורמים למתרגלים רבים במערב לשדרג את איכות חייהם, נשאבים הצעירים היפנים אל תהומות ללא מוצא. איך קרה שתרבות המהווה השראה רוחנית למיליוני אנשים ברחבי העולם אינה מצליחה לעורר השראה דומה לבניה?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
המסרים הסמויים של התירגול
|
|
|
 |
|
|
|
מטרה מרכזית בכל תירגול רוחני היא ניטרול ההפרדה, או במילים אחרות: "להגיע לאחדות". יוגה היא אחדות הגוף עם הרוח, רייקי - אחדות עם אנרגיית היקום ואילו זן הוא אחדות עם רגע ההווה. הבעיה העיקרית נובעת מאופן הלימוד של הדרכים הנפלאות האלה, משום שדווקא שיטת הלימוד והתירגול, כפי שהן בדרך כלל מתקיימות בסדנאות השנות, מעבירות מסר סמוי של הפרדה. כדי להתאחד עם המהות הנצחית שלנו, אנחנו נדרשים לעזוב את הבית לטובת סדנה, שהיא מעין מעבדה מלאכותית המספקת לתירגול הרוחני שקט, תמיכה ועידוד. כשמסתיימת הסדנה, בדרך כלל מדווחים המשתתפים שהתירגול הרוחני שלהם בבית אינו איכותי כמו התירגול בסדנה.
המידור המלאכותי הזה מעצים את תכונת ההפרדה של השכל שלנו: זן מתרגלים במנזר, רייקי בקבוצה, ויפאסנה בסיני, ואם אין "תנאים רוחניים" כאלה, התירגול לא טוב. מכאן מהר מאוד אנו נגררים לתת לתירגול שלנו ציונים: "הייתי בהיי", "היתה לי מדיטציה חזקה", "לא הצלחתי להתמקד", "נכנסו לי יותר מדי מחשבות" וכן הלאה.
הפרדה נוספת שאנחנו עושים נובעת ממהות התירגול. הטכניקות הרוחניות מיועדות לעזור לנו להיפתח ולהשתחרר מכבלי השכל, אולם בו זמנית הן מעבירות לנו מסרים סמויים של הפרדה והתניה. אם אתרגל רייקי - אהיה מאושר, אם אעשה מדיטציה, אחווה אחדות. ומה קורה כשמתרגלים רייקי ולא נעשים מאושרים? מה קורה כשעושים מדיטציה ועדיין מרגישים נפרדים?
לפעמים אני מתכווץ כשאני שומע על יצירת תתי מידור דוגמת "קודם אני אסיים חודש ויפאסנה ורק אחר כך אני אעשה רייקי", כפי שאמרה לי מתרגלת רייקי חביבה ואינטליגנטית. למה, אני שואל, והיא בתגובה עונה כי מדריכי הוויפאסנה אוסרים על עירבוב בין רייקי לוויפאסנה, כאילו יש לצירוף הזה התוויות נגד של אלכוהול עם ואליום.
דוגמה נוספת: מתרגלי רייקי משתמשים במנטרות יפניות הנקראות "סמלים", המסייעות להתמקד באנרגיה. אין לסמלים האלה סממן דתי או מאגי אך למרות זאת מדינת ישראל היא המקום היחיד בעולם בו קבוצות מסוימות, ביניהן קבוצת הרבנים, ממדרים את הרייקי כ"עבודה זרה" בגלל אותם סמלים. וכך קרה שמספר מורי רייקי דתיים מיהרו ליהד את הרייקי בסמלים יהודיים כמו מנורה ומגן דוד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נגמרה לנו הרוחניות
|
|
|
|
|
|
|
לא מזמן ראיתי סרט יפני מקסים. העלילה מתארת קבוצת עבריינים הנמלטת משלטונות החוק ולבסוף מוצאת מקום מסתור במנזר זן. מהר מאוד מגלים הנזירים שהקדישו את חייהם להתאחד עם האלוהי שהשפה וההתנהגות הבוטה של העבריינים מזעזעות את השלווה הנזירית שלהם. הנזירים, שהחלו להתמודד עם קנאה, כעס, תסכול ואכזבה, פנו אל המאסטר שלהם וביקשו ממנו לגרש את העבריינים המפריעים לעבודתם הרוחנית. "בזמן האחרון אנחנו מרגישים שנגמרה לנו הרוחניות", אמר נציג הנזירים למאסטר המנזר.
כעבור כמה ימים הנזירים שמו לב שהמאסטר מתייחס בחביבות ובאהדה מופגנת לקבוצת העבריינים. הוא שוחח איתם בחצר על דא ועל הא, ציחקק כשסיפרו לו בדיחות וחיבק אותם כשסיפרו על ההתעללויות שעברו בילדותם.
קבוצת הנזירים יצאה מדעתה לנוכח הפגנת החיבה בין המאסטר לעבריינים. "מאסטר יקר, מדוע אתה מתייחס אלינו באופן כל כך מועדף?", שאל מנהיג העבריינים את המאסטר. "אני לא מעדיף אתכם, אני פשוט מאפשר לנפשות השבורות שלכם להתאחד בתוך ליבי", ענה להם המאסטר.
בסופו של דבר הסרט מסתיים בכך שגם הנזירים, בנוסף לתירגול המדיטציה, לומדים לפתוח את ליבם ולאחד בתוכו את שברי הנפשות של העבריינים. תהליך שבו הם חווים ריפוי וקבלה עצמית המאפשרים להם להכיל גם את הפחד והבדידות הפרטיים שלהם.
הסרט הזה לימד אותי שההפרדה המלאכותית שאותה כולנו עושים בחיינו היומיומיים - בין עבודה והנאה, בין אהבה ומין, בין דתי וחילוני - יכולה לגבות מחיר נפשי כבד, ממש כמו אצל הצעירים היפנים. המחיר הוא כבד כי ההפרדה מאפשרת לנו להימלט מהתמודדות פנים אל פנים עם הפחדים, הכאבים והבדידות שפוצעים ושוברים את הנפש שלנו.
עוד משהו למדתי מהסרט הזה. קל לשכפל את המידור המלאכותי אל תוך התירגול הרוחני שלנו. אני חושב שטוב אעשה אם בכל יום אבדוק מתי התירגול הרוחני שלי מהווה מקלט שבניתי כדי להסתתר מדברים כואבים וקשים, ומתי התירגול הרוחני שלי הוא מרחב מרפא המאחד את שברי הלב והנפש המצוננת שלי.
לבית הרייקי, אתר הבית של יוסי רז
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
