 |
/images/archive/gallery/181/820.jpg ילדים מבעד לנול האריגה.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| בסיפור הזה אין מקדשים, עננים של קטורת, נזירים קירחים או קרחנה. שחר שלוח על 15 מיליון ילדים-עבדים הודים שאיבדו את ילדותם
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שחר שלוח
11/10/2004 9:24 |
|
|
|
|
|
|
|
בבוקרו של היום בו נכתבות מילים אלה אימאן אלהנס בת ה-13 מרפיח הלכה לבית הספר. אביה סיפר שניסתה לקצר את הדרך כדי לא לאחר לשיעור. כשעברה לא מאוד קרוב, אבל כנראה קרוב מדי למוצב צה"ל, החייל שהבחין בה ניקב את גופה בכ-15 קליעים. הילקוט שלה, כך חשב, עלול להכיל מטען נפץ. החייל טעה ואימאן מתה.
יום אחד קודם לכן תושבת יפו הזעיקה את המשטרה לבית שכנתה, הזעקות שעלו משם הדאיגו אותה. השוטרים מצאו בדירה שלושה גברים תושבי תל אביב, עירומים, ותינוקת בת שנה חבולה. בחדר הסמוך היתה אם התינוקת, חבולה גם היא, מסרבת לספר לשוטרים מה אירע בביתה. את הגברים המתעללים לא ניתן היה לחקור באותו הבוקר - הם היו שיכורים מדי. התינוקת טופלה והושבה לאמה, תחת השגחה.
לכאורה אין קשר בין הנערה הפלסטינית המתה לבין התינוקת האומללה מיפו. אני חושבת שיש. עד הרגע, הקרוב, בו יישכחו סיפוריהן של שתי הילדות, ילדים רבים יהפכו לילדים שניטל מהם, באלימות בכאב, הסיכוי לאושר. השורות הבאות ינסו להשאיר את אימאן אלהנס מרפיח ואת הפעוטה חסרת המזל מיפו
לפחות עוד כמה ימים בזיכרון המלאכותי והקצר של המדיה.
עכשיו אנחנו בהודו. שוב הודו. אבל בסיפור הזה אין מקדשים, אין עננים של קטורת, גם לא נזירים קירחים או קרחנה משום סוג אחר. מי שתולה עיניו בנפלאותיה של הארץ הקסומה הזאת, ראוי לו שיכיר, ולו במעט, גם את החצר האחורית שלה. חצר אחורית ובה ילדים ללא ילדות.
אני נזכרת בהם עכשיו ומבינה מה שלא ראיתי אז. הילדים שמצויים בכל מקום. השכיחות של ילדים עובדים היא כה גבוהה שפשוט קל מאוד לא לשים לב שמשהו לא בסדר. הם מקבצים נדבות, מוכרים ממתקים ברחוב, מנגבים שולחנות, מטאטאים חדרים, נושאים על גבם מיכלי מים, מבשלים מהם צ'אי ומגישים, גם לי, גם לרבים מקוראי המדור הזה; אולי אחד מהם שייף את האבן שמשובצת בטבעת שאני עונדת, או תפר את החצאיות שקניתי בזול ברישיקש. לא את כולם ראיתי, חלקם בישלו לי אוכל בחדר אחורי, קינחו בשקט במטלית את רצפת קרון הרכבת, קטפו פירות בכפר נידח וחלבו פרות בעיר אחרת. לי, למיליוני הודים ולמיליוני מערביים. כל יום, כל השנה, ללא שבת ללא חג.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
כמו כלב
|
|
|
 |
|
|
|
הודו היא הדמוקרטיה הגדולה ביותר, אוכלוסייתה מונה כמיליארד נפשות, יש בה את מספר הילדים-עבדים הגדול בעולם. קשה כמובן לנקוב במספרים מדויקים, אך לפי הערכות של ארגונים בינלאומיים הנאבקים בעבדות ישנם בהודו כ-60 עד 115 מיליון ילדים-עבדים, כ-15 מיליון מתוכם "מועסקים" על ידי זרים, לא בתחומי הבית או הכפר שלהם.
הם בני 5 עד 14, רבים מהם לא יזכו להאריך ימים מעבר לכך, מעטים יגיעו לגיל 50. הם עובדים בחקלאות, בתעשיית העור, במכרות, בייצור תכשיטים, כמשרתים ביתיים ובכל עבודה אחרת שיש בה כדי לענג, לפרנס או להעשיר את מי שמחזיק בהם.
טוקו אמיטה, פעילה לשחרור עבדים, פגשה את רמבובו בן ה-9 ושמעה את קורותיו. במשך שנתיים, עד היום בו תושייה בריאה הביאה אותו למשרדי (SACCS - South Asian Coalition on Child Servitude), הוא חי חיי עבדות בביתה של משפחה, במרחק רחוב אחד משם. כמו ילדים-עבדים רבים, גם רמבובו נלקח מביתו. גיסו מסר אותו לחבר שהביא אותו לבית משפחת בג'אג' בדלהי. רמבובו נאלץ לנקות, לבשל, לבצע את כל עבודות הבית וביניהן, למזלו, גם להוליך את הכלב סיזאר לטיולים. כסף לא ניתן לו מעולם, גם אוכל ראוי לא. הוא ניזון משאריות האוכל על צלחותיהם של בני המשפחה, ישן מחוץ לבית, אך לא הורשה לעזוב את החצר, פרט לטיולים עם הכלב.
רמבובו סיפר לטוקו אמיטה שחוץ ממנו חיה בבית ילדה-משרתת נוספת, בתנאים דומים לשלו. בני משפחת בג'אג' נהגו להתעלל ברמבובו – גופנית ומילולית. הכלב שהיה ידידו היחיד נהג לחצוץ בינו לבין מי שניסה לפגוע בו, כשהוא נובח ומנסה להגן בגופו על הילד. באחד מהטיולים הגיעה לאוזניו של רמבובו השמועה על הארגון של טוקו אמיטה. הוא החליט ללכת לשם. רמבובו קשר את סיזאר ליד דלת המשרד ונכנס פנימה. עד מהרה מר בג'אג' הופיע במקום, ועד שהגיעה המשטרה הוא הספיק לעלוב ברמבובו ולגרום לו לרעוד מפחד.
לסיפור הזה יש סוף טוב. אחרי שהוגשה נגדו תלונה, מר בג'אג' שילם פיצויים שאמורים היום לממן את חינוכו של מי שהיה עבד בביתו. רמבובו, לפחות בינתיים, חופשי.
תושייתו של רמבובו, מצבו הפיזי הטוב יחסית ועצם שהותו בעיר דלהי היו הגורמים שאפשרו לו להיחלץ מהסיוט שנכפה עליו. סיפוריהם של רוב הילדים-העבדים לא מסתיימים כך, ובעצם אינם נשמעים לעולם. אחד התהומות העצומים ששואב אליו את הילדים העניים וחסרי המגן האלה הוא תעשיית השטיחים המשגשגת של הודו, אחד מענפי הייצוא המובילים שלה, "בית" ל-200 עד 300 אלף ילדים.
הידיים הקטנות, שטוות את המשי המפורסם של הודו ואורגות את השטיחים שנמכרים במערב, הן עסק מצוין ליצרנים המקומיים. הילדים שדועכים מאחורי נולי אריגת השטיחים על רצפות עפר בבקתות לחות, מאובקות ואפלות הם בדרך כלל בני קאסטת הטמאים או כאלה השייכים לשבטים שמצויים מחוץ למערכת הקאסטות (עוד סוג של מעמד חברתי נמוך במיוחד, שהנכללים בו מועדים להתעללות ולניצול).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רעב תמידי לשיפור העירנות
|
|
|
|
|
|
|
מקובל לחשוב שהעבדות חלפה מהעולם זה מכבר, אבל היא מתקיימת, פשוט רחוק מכאן. יותר ממחצית הילדים-עבדים חיים באסיה, בעיקר בהודו. אחר כך מגיעות אפריקה ודרום אמריקה. סקר שנעשה בהודו ב-1995 מצביע על עלייה שנתית של כארבעה אחוז במספר הילדים-עבדים. העלייה במספר הילדים המשועבדים מקבילה לעלייה באבטלה. הם נקלעים לחיים הקצרים והאיומים האלה מאילוצים הקשורים בהוריהם, בקאסטה שלהם ובמצב הכלכלי. כעשרה אחוז מהילדים-עבדים נחטפו מבתיהם על ידי "סוכני" עבדים והועברו לידי הקלגסים תמורת עמלה, אולם במקרים רבים אורגי השטיחים הקטנים, טווי המשי ותופרי הנעליים נמסרים לעבדות בשל חובות של בני משפחתם. מדובר בחובות פעוטים לכאורה - 14 עד 214 דולר בממוצע, כסף ששימש לרכישת מזון, תרופות או לפעמים לנדוניה. החוב הופך לחור שחור, שסיכוייו של הילד שנקלע לתוכו להיחלץ ממנו הם קלושים עד מאוד. החובות "תופחים" כי המעביד מספק לילד שהופקד בידיו בגדים, מזון ומחסה. המחסה הוא רצפת העפר בבקתות הטחובות בהן מוצבים נולי האריגה. החלונות מסורגים - יש להרחיק גנבים וסקרנים - האור כמעט אינו חודר לשם. לעתים לוח פלסטי שקוף משולב בתקרה ומהווה מקור אור יחיד.
האפלולית משחיתה את ראייתם של הילדים והיא הולכת ומידרדרת. בעלי הנולים מעדיפים ילדים צעירים כי ראייתם עדיין טובה מספיק כדי להתמודד עם החשכה בבקתות. החדרים הלא מאווררים ואבק הצמר גורמים למחלות בדרכי הנשימה ולשחפת. על טיפול רפואי איש אינו חולם. בעצם, אינני יודעת מה חולם ילד רעב בן 6 בחמש שעות השינה היומיות שלו, מאחורי נול, כשלעתים אחת מרגליו כבולה אליו בשרשרת. המזון הוא צ'פאטי (פיתה הודית), בצלים ואורז. כדי להשאיר את העבדים עירניים הם מוחזקים ברעב תמידי. הם סובלים מתת תזונה, ממחלות כבד וכליות כרוניות ומעיוותים במפרקים ובעמוד השדרה. אבל החוב תופח. לילדים אין שום דרך לעקוב אחרי כיסוי החוב - רובם אנאלפבתים, מחציתם כלל לא יודעים מהי צורת אות. ממילא איש לא משלם להם ובדרך כלל איש גם לא יבוא לקחת אותם משם בחזרה הביתה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מקרה אופייני של חוב טראגי
|
|
|
|
|
|
|
סיפורו של סאדהו ראם, איש מכת הטמאים בביהר, הוא מקרה אופייני של חוב טראגי. סאדהו ראם פגש אדם שביקש ממנו למסור לו את שני בניו - לאקסמן שהיה בן 14 ולאראם, בן 18. האיש הבטיח שהבנים ילמדו לארוג שטיחים והאב, שקיווה שיוכלו לסייע בפרנסת המשפחה, הסכים. הוא אף קיבל מקדמה על סך 1,700 רופי. המקדמה, משהו כמו 170 שקלים, הפכה לחוב האיום ביותר שלאראם יכול היה להעלות על דעתו. בניו נלקחו ממנו אל "סדנאות הזעה" של השטיחים. הענישה הגופנית האכזרית, המזון הדל, השינה המועטה, המחסור במים נקיים והאוויר המחניק בבקתות גרמו לאח הצעיר לאקסמן לחלות. הוא לא קיבל טיפול רפואי ומת, שנתיים לאחר הגעתו לשם. אחיו הגדול, לאראם, ביקש להודיע על כך לבני משפחתו, אך מעבידיו אסרו עליו לעזוב את המקום. לאראם הצליח לברוח ללא רופי אחד בכיסו אחרי שנתיים של עבודה מפרכת, שנתיים בהם הוא ואחיו ארגו שטיחים שנמכרים בעיקר בארצות הברית. את עדותו מסר אביו לאחד מארגוני ההצלה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קורס מזורז בחוקי הג'ונגל
|
|
|
|
|
|
|
הילדים המעטים שהוצאו מאותם מחנות עבודה, המרוכזים בעיקר בצפון הודו במדינת אוטר פרדש בערים מיזרפור, בהדוני ובווראנסי הקדושה, מספרים על עבודת פרך, השפלה והתעללות. משחרריהם מדווחים שמעבר לבעיות הפיזיות החמורות שהילדים "רכשו" בתקופת העבדות, רבים מהם מגיעים למצבים פסיכיאטריים קשים של קהות חושים כמעט מוחלטת ואפאתיה. אולי מתוך ייאוש מוחלט, אולי כמנגנון הגנה.
קבוצת ילדים ששוחררו ממפעל שטיחים במיזרפור מסרו לארגון ההצלה את סיפורם. ספר הכפר שלהם, אז כשעוד חיו חיים של ילדים, פיתה אותם ללכת איתו לסרט, ההורים לא ידעו על כך. הסרט הפך לסרט אימה והילדים לשחקנים בעל כורחם. במסע שארך יומיים הם נלקחו לכפר נידח במדינת אוטר פרדש. נאמר להם שיקבלו בכל יום 10 רופי ושלוש ארוחות. ביומיים הראשונים לאחר הגעתם הם עברו מעין טירונות לשבירת רוחם, סדנה לחיסול התנגדות, קורס מזורז בחוקי הג'ונגל. הם נכלאו בחדר נעול, הוכו במוטות מלובנים והוצלפו על שוקיהם בקני במבוק כאשר העזו לבקש מזון. מי ששגה באריגה נענש באופן דומה. ילד ששמו בהולה הציג לאנשי הארגון צלקות עמוקות מתחת לבית השחי וצלקות ליד הרקה - עדות לעונשים שקיבל עבור טעות בעבודה.
כלי העבודה המשמשים לאריגת השטיחים גורמים לעתים קרובות לחתכים. מנהלי העבודה (לא פעם נערים צעירים בעצמם) נוהגים לפורר ראשי גפרורים לתוך הפצעים ולהצית את הגופרית כדי שהדם לא יכתים את השטיחים.
סדר היום מתחיל בארבע בבוקר. שיטת ההשכמה היא שפיכת מים קרים על הילדים. הם יעבדו רצוף עד השעה 2 בצהריים, אז יזכו להפסקה בת חצי שעה, שרק בה הם יקבלו את הארוחה הראשונה. ילד ששמו סוג'רי, ששוחרר בגיל 7, סיפר שלעתים עבדו עד חצות ורק אז קיבלו את הארוחה השנייה. ילדים שהתחננו לשוב לביתם הוכו באבן עטופה בפיסת בד. בעל הבית אמר לילדים שכדי לעזוב הם יצטרכו לשלם לו 300 רופי, אבל הם לא קיבלו מעולם שכר. כשהם חלו הם כמובן גם לא קיבלו טיפול רפואי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בעבור נזיד עדשים
|
|
|
|
|
|
|
הייאוש גרם למספר ילדים לנסות לברוח. מן הסתם סיכוייו של ילד קטן, רעב וחלוש ללא אגורה בכיסו לברוח מכפר מרוחק הם אפסיים כמעט. הבורחים נתפסו ונתלו מעץ במהופך למספר שעות. אחד הניצולים סיפר שכבלו אותו לעץ והיכו אותו רק מפני שבכה. הצלקות נותרו עדיין על ידיו ועל רגליו.
כששוטרים הגיעו למקום הילדים הוסתרו בתוך באר או ננעלו בחדר אחורי.
עבדות הילדים בהודו איננה סוד. עוד ב-1933, בטרם הסתיים השלטון הבריטי, נחקק שם חוק האוסר על שיעבוד ילדים. כמדינה עצמאית אימצה הודו חוקים נוספים שאמורים למנוע את התופעה, אבל השטיחים מוסיפים להיארג ולהימכר, ילדים עדיין נמכרים ונחטפים וסדנאות הזיעה ממשיכות לגבות קורבנות יקרים.
מי ששולט בשוק השטיחים הן החברות המייצאות אותם למערב. בעלי חברות הייצוא מספקים את חומרי הגלם ואת הדוגמאות. בעלי הנולים מספקים את העבודה. הם נוהגים לומר שהם מעדיפים להעסיק ילדים מפני שהידיים הקטנות מתאימות יותר למלאכה, אבל למעשה שטיחים שנארגו דווקא על ידי מבוגרים נחשבים איכותיים יותר ומחירם בהתאם.
הסיבות להימשכות התופעה רבות. יש מי שיאמרו שתפיסת העולם ההינדואיסטית, המשלימה עם המציאות כתוצאתה של הקארמה וממילא רואה בממשות אשליה - היא שמניחה לתופעה להתקיים, ממש כמו מערכת הקאסטות שהוצאה מהחוק אך נותרה בשטח. בפועל הסיבות לעבדות הן אוסף של נתונים יומיומיים פשוטים, לא ממש כבולים להינדואיזם או לכל דת אחרת.
יש בהודו גוף ממשלתי המוסמך לטפל בבעיה, אולם היקפה העצום והתקציב הדל שמוקדש לטיפול בה מותירים את הממונים חסרי ישע. ארגוני הצלה זרים ומקומיים מצליחים לחלץ רק חלק קטן מהילדים. העוני בהודו, האבטלה, מערכת סעד שלא מסוגלת לענות על בעיות נוספות כמו בריאות הציבור ורעב, פערים חברתיים עצומים, מערכת חינוך שאינה שוויונית, הזדמנויות תעסוקתיות לא מספקות - כל אלה רק מזינים את מכונת העבדות. יש הורים המוסרים את ילדיהם פשוט מפני שאין להם די כסף להאכיל אותם. מקרים קשים במיוחד הם אלה של ילדים ממערב נפאל, שמועברים אל נולי אוטר פרדש בהודו, רחוקים מאוד מהבית ומשמץ של סיכוי לצאת משם בריאים ושלמים. אין בהודו גופים פיננסיים שיכולים לתת הלוואות בסדרי גודל קטנים, מה שיכול היה למנוע מקרים רבים דומים לסיפורו של סאדהו ראם מביהר.
הטרגדיה היא שלמעשה הילדים נמכרים בעבור נזיד עדשים. התשלום עבור כוח העבודה הוא חד פעמי, שהרי אין משכורת שמועברת להורי הילדים - להפך, המקדמה ואחזקת הילדים אצל המעביד הופכים לחוב כספי שהעבדים משלמים בחירותם, בילדותם ובבריאותם, אם לא בחייהם ממש. הממשל המושחת, האדישות החברתית ועצימת העיניים שמקורן ברווחיות ענף השטיחים - והמשי, הסארים, האבנים והתכשיטים - מניחות לילדים להיוותר בדממה החשוכה של בקתות האריגה.
קישורים נוספים:
עוד על ילדים-עבדים
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
