 |
"קוראמה גוצו, קוראמה גוצו?" שאלתי בביישנות מערבית את האיש הקטן והזקן שהסתכל עלי בעיניו השחורות כאילו זה עתה יצאתי ממרכז יום לבריאות הנפש. רציתי להגיע להר הקוראמה בו מיקאו אוסואי, מייסד הרייקי, התוודע אל אור הרייקי לפני כ-80 שנה. בשיחון היפני-אנגלי שהיה בידי, ליד המילה "גוצו" היה כתוב "פסגת הר". היום, שנים אחרי, החשיבות של הר הקוראמה היא היסטורית בלבד, לאור העובדה ששם, על פסגת ההר חווה אוסואי הבזק הארה גדול שממנו התחיל כל סיפור
הרייקי. במובן הרוחני "גוצו" הוא פסגת הר מבודדת, שאפילו עץ אחד לא צומח בה. לא משנה כמה הרוח תנוע, שום דבר לא יזוז שם. לפעמים מתרגלי מדיטציה עולים אל ראש הר מתוך כוונה לשכפל את הריק חסר התנועה של הגוצו אל תוך תודעתם. אבל את עיקרון "ההר ללא עץ" אפשר למצוא גם בנהירה ההמונית של חבר'ה צעירים אל מרחבים ריקים ללא תנועה, בהודו, בסיני או בכל מקום אחר. מה יש בריק המסתורי של המדבר חסר הגבולות השואב אליו כל כך הרבה אנשים?
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
הסוס הראשון
|
 |
|
 |
 |
 |
|
דמיינו ארבעה סוסים בחצר הבית שלכם. הסוס הראשון יודע להוביל לכיוון הנכון כשהוא חש את הצל של השוט על גבו. הסוס השני יודע את הכיוון מיד עם רפרוף קצה השוט על רעמתו. הסוס השלישי יודע להוביל לכיוון הנכון רק כשהוא מרגיש את כאב השוט על גבו, ואילו הסוס הרביעי יודע שצריך לזוז רק כאשר כאב השוט חודר לעומק עצמות עמוד השדרה שבגבו. איזה סוס הייתם רוצים להיות? הנטייה הראשונה היא כמובן להיות הסוס הראשון. כדי שנוכל לכבוש את המקום הראשון בליבו של המורה, של הבוס, של האשה. הסוס הראשון הוא החיים הדינאמיים: השליטה, החופש והמטרה. אלה החיים הטובים בהם אנחנו שמחים וצוהלים לצד משפחתנו התומכת, עבודתנו היוקרתית וכל המנעמים שניתן לקנות בכסף. אך האם בלהט הדהירה שלנו אנחנו מבחינים בנמלה, בחיפושית וביהלומי הטל הלכודים בין עלעלי העשב והסביונים? ומה עם כל מי שלא ידהר במהירות שלנו ולא יוכל לחלוק איתנו את כל הנופים הנפלאים שנכבוש בהיותנו הראשונים?
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
הסוס השני
|
 |
|
 |
 |
 |
|
לא השכלנו להבחין בפרטים הקטנים של תמונות הנוף שלנו ולכן הפכנו להיות הסוס השני. גם הסוס השני תופס עניין מהר. הוא מגיע לכל מקום, אך תמיד עננת דאגה תרחף מעל גבו. מאחר שהסוס השני תמיד דרוך לקלוט את קצה השוט על רעמתו, הוא מפסיד יותר ויותר פרטים מתמונות הנוף החולפות על פניו. ולא רק שהוא איננו רואה את הנמלה והחיפושית, הוא גם לא מבחין בעצי האקליפטוס ובאגם הנמצא לימינו. בהיותנו הסוס השני, אפשר להגיד שלא רע לנו; אנחנו בעלי פרנסה טובה, יש לנו אהבה ועם זאת אנחנו כל הזמן דואגים שהטוב הזה לא ייגמר בפיטורים, במוות או במחלה. דווקא הרצון החזק שלנו להימנע מההצלפות הבלתי נמנעות של שוט החיים, מושך אלינו עוד חרדת הצלפה, ועוד חרדת הצלפה עד שיום אחד באה המכה האמיתית, אותה אנחנו כבר מרגישים בהיותנו הסוס השלישי.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
הסוס השלישי
|
 |
|
 |
 |
 |
|
הסוס השלישי כבר חווה כמה וכמה מכות על בשרו. הוא יודע שאם הוא לא ישכיל למהר קדימה, יצפו לו הצלפות רבות. הסוס הזה מכיר את טעמם של ההפסד, האובדן והפחד. ראשו אינו נע לצדדים, הוא איננו רואה כלל את הנוף וכל מהותו מסתכמת בהובלה, בנשיאת משאות כבדים ובהפסקות המנוחה הקצרות המיועדות אך ורק לאכילה ולהפגת העייפות והכאבים. לפעמים הסוס הזה נזכר בנוסטלגיה בימים בהם הוא עצמו היה הראשון, החזק והמהיר, אבל הוא עדיין לא מבין מה הפך אותו להיות הסוס השלישי.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
הסוס הרביעי
|
 |
|
 |
 |
 |
|
דווקא הרצון להיות הסוס הראשון, הפך אותו אט אט, מבלי שישים לב, לסוס הרביעי. ההשוואה בינו לבין האחרים, התחרות הקשה, ההישגיות - כל אלה שחקו את המהות הסוסית שלו יום אחר יום, עד שהוא הפך לבהמה פצועה וכואבת.
הסוס הרביעי הוא הסוס הכי לא מושלם. שרירי הדהירה שלו רופסים ורעמתו, שהיתה פעם גאוותו הגדולה, דומה היום לסיבי מברשת סינתטית ומשומשת. מכיוון שמנגנון האמונה העצמית שלו נפגם, לסוס הרביעי אין בשביל מה להמשיך. למרות שהוא איננו קשור, הוא נראה עומד, לא זז, משקיף על שלושת הסוסים האחרים, הדוהרים. במקור, מאסטר הזן דוגן מציג את "משל ארבעת הסוסים" כדימוי לארבעה סוגי תלמידים. התלמיד הראשון הוא הסוס הצייתן, שתופס ומיישם מייד את טכניקות המדיטציה והתירגול הרוחני. התלמיד השני הוא הסוס שזקוק לרמז, לדחיפה קלה, כדי שיתחיל ליישם את המדיטציה ביעילות. התלמיד השלישי הוא הסוס שזקוק לכאב השוט על גבו כדי שתהיה לו מוטיבציה להתחיל לנוע בכיוון הנכון, ואילו התלמיד הרביעי הוא הסוס שבשום פנים ואופן לא ינוע אל התרגול הנכון, אלא אם ירגיש את הצלפות השוט חודרות לעצמותיו. בדרך כלל תלמידים המתקשים ביישום המדיטציה והרייקי, הם אלה שהתרגול עבורם הוא בעל המשמעות הכי גדולה. המדיטציה מעמתת אותם עם הכאבים שהודחקו, ואילו הרייקי מעמת אותם עם הכעס והדאגה שנדחסו בלולאות ה-DNA של התאים העדינים. לפי התפיסה המזרחית, דווקא התלמיד מהסוג הרביעי, העושה את דרכו ביזע ובדמעות, הוא בעל הסיכוי הגדול ביותר להגיע להתעוררות.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
הר האושר הגבוה
|
 |
|
 |
 |
 |
|
בעבר, תלמידים רוחניים היו נוהגים להתבודד בפסגת הר או במנזר זן כדי להקשיב למוזיקת הנשימה שלהם. היום, אנשים יוצאים לחופשה או מצטרפים לסדנה רוחנית כלשהי, בה הם לומדים איזה סוס בדיוק הם היו, ולאיזה סוס מארבעת הסוסים הם הפכו. ניר הגיע אלי ללמוד רייקי. "יש לי הכל: חברה, משכורת גבוהה, בית, עבודה שאני אוהב, ובכל זאת - משהו חסר לי", הוא אמר כשהגיע תורו להציג את עצמו.
לאחר שכל משתתף מקבל באופן אישי את נשיקת הרייקי, אנחנו לומדים לנשום. להכניס אוויר עד הסוף, ולשחרר. לעצור שתיים-שלוש, ולנשוף. לשים לב לפער העדין שבין נשימה לנשימה. להגדיל אותו. לדמיין את עצמנו לציפור שעפה.
עכשיו, האם מלמעלה אתם רואים איך הבעיות העצומות הופכות לנקודות זעירות, כמעט בלתי נראות? שימו לב לשקט שמתעצם ככל שאתם מתרוממים מעלה. כשניר מחייך מעט בעיניים עצומות, אני יודע שהציפור שלו נחתה על פסגת הר ללא עץ. קישורים נוספים: לבית הרייקי, אתר הבית של יוסי רז לפורום מדיטציה ורייקי בניהולו של יוסי רז
|  |  |  |  | |
|