 |
/images/archive/gallery/194/027.jpg ברכת חג.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| בועז רוטשילד על החג הפגאני היחיד שעושה צחוק מהמוות - ההאלווין |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
בועז רוטשליד
31/10/2004 9:36 |
|
|
|
|
|
|
|
הערב, או יותר נכון מחר לפנות בוקר, אם נתחשב בעשר השעות המפרידות בין המזרח התיכון והחוף המערבי של יבשת אמריקה, תסגור עיריית סן פרנסיסקו חלק מעורק התחבורה הראשי בעיר, מָרקֶט סטריט, בין הרחובות צֶ'רץ' וקסטרו, ואת כל הרחובות הסמוכים, ואוכלוסיית העיר המגניבה ביותר בעולם תתכנס כולה על נשיה וטפיה למסיבת הרחוב הקולית ביותר בעולם - מסיבת האלווין הנערכת מדי שנה בשנה בלילה שבין שלושים ואחד באוקטובר ואחד בנובמבר. רחובות סן פרנסיסקו, שגם בימים כתיקונם שוררת בהם אווירה קרנבלית משהו, יתמלאו בקישוטים ובובות מפלצתיות, קליפות דלעת עם נר בתוכן יספקו את התאורה, להקות מקומיות מכל הסגנונות יתמקמו בכל מיני פינות, הברים ובתי הקפה יוציאו שולחנות החוצה, והכי חשוב - כמעט כולם יהיו מחופשים, ולא סתם.
נראה שמשנה לשנה הולך הדמיון ומתפרע ואיתו הולכות התחפושות וצוברות מקוריוּת והומור. אפילו בשנות השמונים המוקדמות, כאשר מפלצת האיידס הרימה לראשונה את ראשה המכוער וסן פרנסיסקו היתה יחד עם ניו יורק הנפגעת העיקרית, לא שכחו הסן פרנסיסקנים את היום שבו חוש ההומור נותן את הטון. ואכן, אפילו בזמנים של עצב ויגון, זהו היום המצחיק
ביותר בשנה, ומכיוון שצחוק הוא אחת התרפיות המוצלחות והעתיקות היותר כנגד מוראות היומיום, אני מציע לכולם לתכנן את הביקור הבא שלהם בעירו של פרנציסקוס הקדוש כך שייפול על ליל השלושים ואחד באוקטובר. אם תטוסו לשם בחברת תעופה אמריקאית, אל תתפלאו אם הדיילת במטוס תגיש לכם דרינקים כשהיא חובשת מסיכה של גראוצ'ו מרקס, או אם בצאתכם מנמל התעופה תמצאו את עצמכם נוסעים באוטובוס נהוג בידי אלביס פרסלי בבגדי משי סגולים.
בסן פרנסיסקו, העיר שבה תרבות הדראג היא חלק מחיי היומיום, יש אנשים המחכים כל השנה לילה הזה, ובצדק. רִיד מָיי ליפְּס - אין מסיבת רחוב טובה יותר בעולם כולו מליל האלווין בסן פרנסיסקו. למען האמת, אין צורך לחכות עד הערב. המסיבה, או לפחות ניצניה הראשונים, מתקיימת בכל העיר ומתחילה כבר בבוקר. אנשים הולכים מחופשים לעבודה, ופה ושם אפשר לראות אפילו שוטר מחופש. במרחק שלושת אלפים קילומטר משם גם ניו יורק לובשת חג וגם בה מתקיימת מסיבה כלל-עירונית תחת כיפת השמים, בעיקר בוושינגטון סקוור, ובעצם גם בכל עיר אחרת בארצות הברית, פרט אולי למעוז המורמונים סולט לייק סיטי, שחוגגים את האלווין בממדים קטנים יותר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
האלויין בסן פרנסיסקו
|
|
|
 |
|
 |
|
המתים קמים מהקבר
|
|
|
 |
|
|
|
האלווין, או בשמו המלא "ליל כל הקדושים", נחגג אמנם במרבית העולם המערבי אבל בארצות הברית הוא חלק בלתי נפרד מהשנה, ולאו דווקא מסיבות דתיות. החג הוא למעשה גרסה מודרנית למסורת פָגָאנית, שאומצה על ידי הנצרות, ואין פלא שסן פרנסיסקו, העיר הפגאנית האחרונה בעולם המודרני, אימצה אותו כחג הכמעט לאומי שלה.
באנגליה, בתקופה הקֶלטית, היה זה היום בו על פי האמונה קמו המתים מקבריהם, לכן כדי למשוך אותם היה נהוג להניח שיירי מזון על מפתני הבתים, וכדי להפחיד את הרוחות הרעות נלבשו מסיכות מפחידות. עם פלישת הרומאים לאיים הבריטיים, הם הוסיפו למסורת גם את חגיגות האסיף, ומתן כבוד למתים. המסורת האנגלית הועברה לאמריקה על ידי המהגרים האירים, וכך הפך האלווין לחג אמריקאי בעיקר. בסקר שנערך לאחרונה מסתבר ש-54 אחוזים מאוכלוסיית ארצות הברית מתחפשים באותו ערב, ומחזור הכספים המושקע בהאלווין עולה על שלושה ביליון דולר בשנה. דווקא באנגליה המודרנית הוא נחגג באופן הרבה יותר צנוע כאשר החג המקביל קורה שישה ימים מאוחר יותר בחמישה בנובמבר, ונקרא גָיי פוֹקס.
האלווין קשור בטבורו למסורות האיזוטריות האירופיות, תורת הנסתר של אחינו הגויים. על פי מסורות אלה זהו אחד הימים היחידים בשנה שבהם ניתן לתקשר עם עולם הטבע, מה ששם אותו גם במקום טוב באמצע היקום הניו אייג'י. זהו גם יום שבו יש לכישוף כוח אדיר במיוחד. למרות ההומור, הסמלים האופיניים ביותר להאלווין קשורים במוות, וזוהי אחת הדוגמאות הבודדות בתרבות המערבית המודרנית שבה מותר להתייחס למוות בהומור. הפולקלור ההאלוויני מלא במתים חיים, מכשפות, עטלפים, חתולים שחורים, שדים, ואפילו הרוזן דרָקוּלה מגיח אחת לשנה מטירתו שבטרנסילבניה, עם או בלי המפלצת של פרנקנשטיין (אביגדור ליברמן בעברית) על מנת להשתתף בהמולת החג.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דלעת להרחקת רוחות רעות
|
|
|
|
|
|
|
הצבעים השולטים בחג הזה הם כתום ושחור והוא כולל גם אלמנטים הקשורים לתחילת הסתיו, דחלילים למשל. אבל הסמל המובהק ביותר הוא קליפת דלעת מרוקנת עם נר בתוכה. הדלעת אמורה על פי המסורת להרחיק את הרוחות הרעות, ובהרבה בתים באמריקה אפשר יהיה לראות מחר את הדלעת המסורתית מציצה מהחלונות.
עבור הילדים זהו כמובן החג המועדף, שני בחשיבותו רק לחג המולד (בגלל המתנות) ואין כמעט ילד אמריקאי שלא התנסה במסורת המכובדת של "טריט אור טריק," (תעלול או מתנה) - ללכת מבית לבית, בתחפושת כמובן, לצלצל בפעמון ולקבל ממתקים בתמורה להימנעות ממעשי קונדס.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
לילי בין הדלעות. צילום: איי-פי
|
|
|
|
|
|
|
גם הפריזאים בחגיגה
|
|
|
|
|
|
|
בדת הדרואידית, דתם של הקלטים העתיקים, היה האחד בנובמבר ראש השנה ונקרא סאמהֵין. מרבית הנוצרים אינם מייחסים חשיבות לחג, ומתייחסים אליו כאל פסטיבל חילוני לחלוטין, שעיקרו תחפושות וממתקים. התערובת בין מסורות פגאניות ונוצריות, במאות הראשונות לאחר תחילת הנצרות, היא בעייתית לנוצרים מאמינים רבים. הפונדמנטליסטים הנוצרים מתייחס להאלווין כיום המושחת ביותר בשנה, ואף אוסרים על ילדיהם להשתתף בו. יש ביניהם אפילו מי שמייחסים לו קונוטציות שטניות.
בשנים האחרונות גברה הפופולריות של החג בצרפת דווקא, בעיקר תודות להשפעה האמריקאית, ומסיבות תחפושות בשלושים ואחד באוקטובר כבר אינן חריגות בלו"ז המסיבות של הפריזאי הממוצע. גם לזה יש כמובן מתנגדים, בעיקר בגלל האנטי אמריקניזם שכבר הפך כמעט לשמה האמצעי של צרפת.
ליהדות אין כמובן שיח ושיג עם מסורות של עובדי כוכבים ומזלות, ולכן עדיין לא זכינו לאמץ את האלווין לחיקנו. אבל מכיוון שפורים עדיין רחוק, והראיס עוד לא מת, לכל מי שמחפש סיבה למסיבה, קחו דלעת, שימו בה נר, תתחפשו, והעיקר תשמחו כי בשביל לשמוח לא צריך בעצם סיבה. מספיק לחשוב שיכול להיות יותר גרוע. האלווין שמח לכולנו ושלא נדע יותר צער.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
